העיוורון הלא נכון

הזיכרון הראשון שלי הוא של חדר הניתוח. סבתי נושקת לי על מצחי, ואני נרדמת. כשאני מתעוררת, אני לא רואה דבר. חושך מוחלט. וסבתא איננה. אומרים שהיא נסעה רחוק רחוק.

הייתי בת שנתיים וחצי, וזה היה ניתוח העיניים הראשון בחיי. אחריו היו עוד שישה. ברובם התעוררתי שוב בחשיכה, אבל סבתא היתה לצדי. היא כבר שבה ממקסיקו.

בניתוחים האלה ניסו שוב ושוב להציל אותי מקללת הפזילה. זה לא הצליח לגמרי. אני עדיין פוזלת קלות בעין ימין, וגם כמעט לא רואה בה כמעט כלום. מצד שני, זה לא נורא. המוח שלי התרגל ממילא להסתדר בלי העין הזו, והוא מתעלם מכל מה שמגיע מימין (מטושטש, אבל מגיע). כל זה קרה לאט, התרגלתי. זה אפילו שעשע אותי לפעמים.

אבל אי שם באמצע שנות הניתוחים הארוכות קרה משהו שלא שעשע אותי, ושינה את חיי באחת. כל כך שינה אותם, שעד היום, 32 שנים אחרי, אני עדיין מושפעת ממנו עמוקות.

זה קרה כשהייתי בת שמונה. באחת מהסדרות האינסופיות של התרגולים בעין מכוסה, שבועות על שבועות שבהם הייתי מסתובבת עם תחבושת על עין ימין, ישב איתי המנתח האחרון שקיצר לי את השריר בעין ואמר לי בהיסח הדעת, אם כי בנימה ברורה של צער, משפט שלא הצלחתי לשכוח מאז.

עד גיל חמישים, אמר הרופא טוב, את צפויה לאבד את הראייה לגמרי. את תהיי עיוורת.

אני זוכרת את הנסיעה משם הביתה.  נסענו באוטובוס ישן מאוד של אגד, כזה שצריך ללחוץ בו על שני צידי החלון למטה בכח ואז לנסות להרים את החלון, בלי לשחרר את הלחיצה הכפולה. זו היתה משימה בלתי אפשרית לילדה בת עשר, אז בהיתי מבעד לאבק האפרפר כל הדרך מבאר שבע ועד הקיבוץ. שעה וחצי בהיתי, וכל מה שהצלחתי לחשוב היה: שכחתי להביא ספר.

כשהגעתי לקיבוץ צללתי לתוך ספר. ועוד אחד. ועוד. באחר צהריים אחד קראתי שני קופיקו, אחד אריך קסטנר ואחד חסמבה. זה לא נראה מוזר לאף אחד, כי תמיד הייתי תולעת ספרים. אבל אני ידעתי: משהו השתנה.

השעון שלי תקתק.

מאותו רגע לא הפסקתי לקרוא אפילו לרגע. קראתי בארוחות כשהמטפלת הסבה את מבטה. קראתי בשירותים. קראתי בשיעורים מתחת לשולחן. קראתי אחר הצהריים אצל ההורים, על הדשא. קראתי בכל מקום. כשעברנו דירה ישבתי וקראתי על הארגזים. בכיתה החדשה לא הכרתי אף אחד במשך שבועות, עד שמישהו שאל אותי מה אני קוראת ובועת הבידוד פקעה.

אמרתי לו מה אני קוראת (זה היה "אני אתגבר") וחזרתי לקרוא.

למעשה, ככה זה נמשך עד היום. ממש היום. הידיעה הזו, שעד גיל חמישים אני צפויה להתעוור, ניהלה את חיי הקריאה הבולמיים שלי. טרפתי, בלי לעצור לרגע, בלי לוותר לשנייה על הקריאה. כמעט אף פעם לא קראתי ספר פעמיים, הזמן קצר, וכל כך הרבה ספרים יש בעולם. אחרי שאתעוור זה יהיה הרבה יותר קשה.

לפני כמה שנים בדקתי את עניין הכתיבה וגיליתי שיהיה בסדר, היום גם עיוורים יכולים לכתוב. ובינתיים העולם השתנה, ויש ספרים מוקראים, אפילו בעברית. אבל את החוויה המתוקה, הפרטית, המופלאה הזו: אני והספר, ענפי השורות ועלי המילים, את זה אני עתידה לאבד. עוד שבע שנים נותרו לי.

היום הלכתי לאופטומטריסט מומחה. אמרו לי מראש שהוא איש מקצוע מליגה אחרת. ואכן, הבדיקה שלו לא דמתה לשום דבר שנתקלתי בו עד היום. הוא היה יסודי, מעמיק, הסביר לי את התפתחותה הפגומה של ראייתי, את המשמעויות שלה, את האפשרויות שעומדות בפני.

אמרתי לו שאין טעם להשקיע כל כך הרבה, יש לי רק עוד שבע שנים.

כשהוא שאל למה, הסברתי. ההבעה על פניו היתה כל כך מלאה חמלה, כל כך עצובה. הערכתי את ההזדהות שלו. הוא שתק והביט בי בתשומת לב.

"מי אמר לך את זה?"

"המנתח שתיקן לי את הפזילה," השבתי.

"זה לא נכון," אמר המומחה, ונד בראשו בכעס, באי אמון. "זה פשוט לא נכון. פשוט שטות גמורה. את לא עומדת להתעוור. לא בגיל חמישים ולא בכלל. העיניים שלך בעייתיות, הטיפול בהן מורכב, אבל הן שימושיות לגמרי. אמרו לך את זה כדי להפחיד אותך. אמרו לך את זה כדי שתעשי את התרגילים ולא תורידי את הכיסוי מהעין."

*

חזרתי הביתה לפני חמש שעות בערך. מאז אני חושבת על זה. על העיוורון שליווה אותי במשך 34 שנים, ושהלך היום לדרכו. בלי העיוורון שלי אולי הייתי קוראת פחות.

(הוא אמר את זה רק כדי שלא אוריד את הרטייה מהעין. רק כדי שאעשה את התרגילים.)

הילדה ההיא, בת השמונה, שאמרו לה שהיא עתידה להתעוור. והנערה שקראה. והאשה שלהט חרב העיוורון המתהפכת היתה לחלק מחייה.

*

כשחזרתי מהמומחה ישבתי לקרוא קצת. לפעמים זה מרגיע אותי.

היילו, זיזו קורדר. ספר נהדר.