העיוורון הלא נכון

הזיכרון הראשון שלי הוא של חדר הניתוח. סבתי נושקת לי על מצחי, ואני נרדמת. כשאני מתעוררת, אני לא רואה דבר. חושך מוחלט. וסבתא איננה. אומרים שהיא נסעה רחוק רחוק.

הייתי בת שנתיים וחצי, וזה היה ניתוח העיניים הראשון בחיי. אחריו היו עוד שישה. ברובם התעוררתי שוב בחשיכה, אבל סבתא היתה לצדי. היא כבר שבה ממקסיקו.

בניתוחים האלה ניסו שוב ושוב להציל אותי מקללת הפזילה. זה לא הצליח לגמרי. אני עדיין פוזלת קלות בעין ימין, וגם כמעט לא רואה בה כמעט כלום. מצד שני, זה לא נורא. המוח שלי התרגל ממילא להסתדר בלי העין הזו, והוא מתעלם מכל מה שמגיע מימין (מטושטש, אבל מגיע). כל זה קרה לאט, התרגלתי. זה אפילו שעשע אותי לפעמים.

אבל אי שם באמצע שנות הניתוחים הארוכות קרה משהו שלא שעשע אותי, ושינה את חיי באחת. כל כך שינה אותם, שעד היום, 32 שנים אחרי, אני עדיין מושפעת ממנו עמוקות.

זה קרה כשהייתי בת שמונה. באחת מהסדרות האינסופיות של התרגולים בעין מכוסה, שבועות על שבועות שבהם הייתי מסתובבת עם תחבושת על עין ימין, ישב איתי המנתח האחרון שקיצר לי את השריר בעין ואמר לי בהיסח הדעת, אם כי בנימה ברורה של צער, משפט שלא הצלחתי לשכוח מאז.

עד גיל חמישים, אמר הרופא טוב, את צפויה לאבד את הראייה לגמרי. את תהיי עיוורת.

אני זוכרת את הנסיעה משם הביתה.  נסענו באוטובוס ישן מאוד של אגד, כזה שצריך ללחוץ בו על שני צידי החלון למטה בכח ואז לנסות להרים את החלון, בלי לשחרר את הלחיצה הכפולה. זו היתה משימה בלתי אפשרית לילדה בת עשר, אז בהיתי מבעד לאבק האפרפר כל הדרך מבאר שבע ועד הקיבוץ. שעה וחצי בהיתי, וכל מה שהצלחתי לחשוב היה: שכחתי להביא ספר.

כשהגעתי לקיבוץ צללתי לתוך ספר. ועוד אחד. ועוד. באחר צהריים אחד קראתי שני קופיקו, אחד אריך קסטנר ואחד חסמבה. זה לא נראה מוזר לאף אחד, כי תמיד הייתי תולעת ספרים. אבל אני ידעתי: משהו השתנה.

השעון שלי תקתק.

מאותו רגע לא הפסקתי לקרוא אפילו לרגע. קראתי בארוחות כשהמטפלת הסבה את מבטה. קראתי בשירותים. קראתי בשיעורים מתחת לשולחן. קראתי אחר הצהריים אצל ההורים, על הדשא. קראתי בכל מקום. כשעברנו דירה ישבתי וקראתי על הארגזים. בכיתה החדשה לא הכרתי אף אחד במשך שבועות, עד שמישהו שאל אותי מה אני קוראת ובועת הבידוד פקעה.

אמרתי לו מה אני קוראת (זה היה "אני אתגבר") וחזרתי לקרוא.

למעשה, ככה זה נמשך עד היום. ממש היום. הידיעה הזו, שעד גיל חמישים אני צפויה להתעוור, ניהלה את חיי הקריאה הבולמיים שלי. טרפתי, בלי לעצור לרגע, בלי לוותר לשנייה על הקריאה. כמעט אף פעם לא קראתי ספר פעמיים, הזמן קצר, וכל כך הרבה ספרים יש בעולם. אחרי שאתעוור זה יהיה הרבה יותר קשה.

לפני כמה שנים בדקתי את עניין הכתיבה וגיליתי שיהיה בסדר, היום גם עיוורים יכולים לכתוב. ובינתיים העולם השתנה, ויש ספרים מוקראים, אפילו בעברית. אבל את החוויה המתוקה, הפרטית, המופלאה הזו: אני והספר, ענפי השורות ועלי המילים, את זה אני עתידה לאבד. עוד שבע שנים נותרו לי.

היום הלכתי לאופטומטריסט מומחה. אמרו לי מראש שהוא איש מקצוע מליגה אחרת. ואכן, הבדיקה שלו לא דמתה לשום דבר שנתקלתי בו עד היום. הוא היה יסודי, מעמיק, הסביר לי את התפתחותה הפגומה של ראייתי, את המשמעויות שלה, את האפשרויות שעומדות בפני.

אמרתי לו שאין טעם להשקיע כל כך הרבה, יש לי רק עוד שבע שנים.

כשהוא שאל למה, הסברתי. ההבעה על פניו היתה כל כך מלאה חמלה, כל כך עצובה. הערכתי את ההזדהות שלו. הוא שתק והביט בי בתשומת לב.

"מי אמר לך את זה?"

"המנתח שתיקן לי את הפזילה," השבתי.

"זה לא נכון," אמר המומחה, ונד בראשו בכעס, באי אמון. "זה פשוט לא נכון. פשוט שטות גמורה. את לא עומדת להתעוור. לא בגיל חמישים ולא בכלל. העיניים שלך בעייתיות, הטיפול בהן מורכב, אבל הן שימושיות לגמרי. אמרו לך את זה כדי להפחיד אותך. אמרו לך את זה כדי שתעשי את התרגילים ולא תורידי את הכיסוי מהעין."

*

חזרתי הביתה לפני חמש שעות בערך. מאז אני חושבת על זה. על העיוורון שליווה אותי במשך 34 שנים, ושהלך היום לדרכו. בלי העיוורון שלי אולי הייתי קוראת פחות.

(הוא אמר את זה רק כדי שלא אוריד את הרטייה מהעין. רק כדי שאעשה את התרגילים.)

הילדה ההיא, בת השמונה, שאמרו לה שהיא עתידה להתעוור. והנערה שקראה. והאשה שלהט חרב העיוורון המתהפכת היתה לחלק מחייה.

*

כשחזרתי מהמומחה ישבתי לקרוא קצת. לפעמים זה מרגיע אותי.

היילו, זיזו קורדר. ספר נהדר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • afishler  On 30 באפריל 2012 at 22:13

    יפה וסוף לא מפתיע – לשמחת הקוראים ובטוח שימחתך 🙂 – אני רק תוהה איך במשך כל אותן 34 שנים שעברו לא בדקת את אמיתות ה"איום" הזה? איך קיבלת את זה כמובן מאליו בלי לערער?

    • רוני  On 30 באפריל 2012 at 22:18

      האמת היא שקיבלתי את זה כגזירה משמיים. בת שמונה לנצח?
      פה ושם דיברתי על זה עם אופטומטריסטים, אבל הם בעיקר המהמו. זה באמת הראשון שדיבר איתי ממש.
      ו – וואו! אחלה בלוג יש לך.

      • afishler  On 30 באפריל 2012 at 22:33

        לי אחלה? (תודה)….מי שמדבר(ת). קראתי פה קצת. מאד יפה. וגם כתבת ספר. נהדר. וגם גרה בפאתי בן שמן. ואפילו יודעת מה זה סינגל. בקיצור, נשמע מושלם.

        • רוני  On 1 במאי 2012 at 00:32

          נקרא אחד את השני, הולך? אולי פעם תיקח אותי לסינגל!

  • chellig  On 30 באפריל 2012 at 22:24

    אין לתאר, לא באמת. מילה מקרית פחות או יותר שאמר רופא שאני-מקווה-שאין-לו-ילדים וכל כך חיים בעקבותיה, באמת שקשה להאמין. וחוץ מזה א. צילום נפלר וב. איזה כיף שהרווחת עוד עשורים של קריאה ותלתלים של ילדים 🙂

    • רוני  On 30 באפריל 2012 at 22:31

      אני מזכירה לעצמי שזה היה לפני שלושים שנה, ועשו אז הרבה טעויות. הרבה פחות התחשבות בפסיכולוגיה של ילדים וזה.
      הספר? זה לנערה. היא תאהב מאוד מאוד. תגידי לה שאמרתי.
      (ונכדים, חלי. נכדים, פעם.)

  • טל  On 30 באפריל 2012 at 22:37

    אני חרשת באוזן אחת. פעם או פעמיים בשנה הייתי נוסעת עם אמא שלי בקו 13 לכרמלית, לבדיקה של האוזן הטובה. את האוזן החרשת אפילו לא בדקו, כי העצב מת, אבל הכותרת תמיד היתה "לוודא שאין פגיעה באוזן הטובה". אני זוכרת את המתח, שאולי הפעם פספסתי איזה צליל, אולי החלה ההתדרדרות. אולי בגלל זה סיימתי את הפוסט הזה רטובה מדמעות. ואולי, בעצם, הייתי בוכה בכל מקרה. תודה וברכות על הבשורה המשמחת

    • רוני  On 30 באפריל 2012 at 23:09

      טל, בעלי ואהובי כבד שמיעה. אני מכירה את החשש. אצלו לפעמים זה פשוט מכשירים מקולקלים, או צליל גבוה שלא מאפשר לו לשמוע הרבה זמן.
      אני כל כך מכירה את המתח. תודה לך.

  • אלודאה  On 30 באפריל 2012 at 22:41

    עוורון הוא הדבר שהכי מפחיד אותי, יותר מחסכים חושיים אחרים. לגמרי מבינה את הלהט לבלוע כמה שיותר ספרים כי הזמן קצוב.
    רואה את הזכיה בכך שהפחד מהעוורון הפך אותך למי שאת, ובכל זאת מוכנה בשם הילדה שהיית להרביץ בינה ברופא ההוא.

    • רוני  On 30 באפריל 2012 at 23:11

      קרן, את חברה מעולה, את יודעת?

      • אלודאה  On 1 במאי 2012 at 00:03

        תודה, בובה. אפילו שלדעתי הפחד מאובדן הראייה משותף לכל תולעי הספרים.

        • nitsanem  On 1 במאי 2012 at 04:25

          באמת רציתי להגיד שאני בגילי המופלג (טפו טפו) ללא משקפיים, ועדיין קראתי כמו רוני ("בלעתי" אם לדייק) ועדיין. אם את רוצה, אני וקרן יכולות יחד להביא מכות למי שתבקשי.

  • keshevpoetry  On 30 באפריל 2012 at 22:46

    הארכיטיפ שעומד בבסיס הסיפור הוא שלעיתים קרובות אנחנו כבני אדם ממשיכים לשחק משחק, בו כל המשתתפים האחרים התעייפו או פרשו בלי ששמנו לב.

  • Maybegold  On 30 באפריל 2012 at 22:52

    מזדהה מאד עם תחושת האיום, שמרחף ממעל.
    מאד קשה לחיות עם התחושה שהזמן שלך קצוב… אני כל כך שמחה שגילית עוד אוצר של זמן – נצלי אותו היטב!
    פוסט מאד מרגש.

    • רוני  On 30 באפריל 2012 at 23:10

      תודה רבה. אוצר של זמן, בדיוק. אני עוד מעכלת.

  • אילן  On 30 באפריל 2012 at 23:06

    מגיל שמונה חיכית לקבלת חוות דעת שניה על רופא בפריפריה?
    אחפש במשך הלילה מילה שמתארת את זה ולא תעליב אותך
    אילן

    • רוני  On 30 באפריל 2012 at 23:08

      לא חיכיתי לחוות דעת שנייה. לא העליתי בדעתי מעולם שמשהו היה פגום בראשונה.
      ואגב, פריפריה היא מילה נהדרת למי שחי בתל אביב ומתבונן בבאר שבע. לילדה בת שמונה מקיבוץ ליד עזה, באר שבע היא מרכז העולם.
      (אני לא נעלבת בקלות).

      • אילן  On 1 במאי 2012 at 07:13

        את היית ילדה בת 8, ז"א אפילו יותר קטנה מהיום! אבל אמא, אבא, מרפאה של הקיבוץ… ואח"כ…
        כל זה עבר, העיקר שאת רגועה עכשיו, העז יצאה ואת יכולה להתחיל את שארית חייך עם עיניים טובות ויפות. בהצלחה לך בהתחלת שאריך חייך.

  • שלומית לוי  On 30 באפריל 2012 at 23:11

    האמת, התמלאתי דמעות. גם מצער, גם מהקלה, גם מכעס על הרופא האידיוט. ונזכרתי בשעור בלט שהייתי בו לאחרונה, בניו יורק. הכניסו אשה עוורת לרקוד איתנו. המורה אחזה בידה והביאה אותה למקומה, והיו קטעים שהיא פשוט הדגימה על גוף האשה – הרימה לה את היד, הזיזה קצת את הרגל, כדי שתבין את התרגיל. (יש מורות שאומרות במילים ויש כאלה שמדגימות. אז בלי לראות לא תמיד אפשר להבין) ואני אז הוצפתי לגמרי. כי אי אפשר בלי לרקוד. ואפשר לרקוד גם אם עוורים.
    טוב קצת סטיתי אבל הפוסט שלך הביא אותי לשם…

    • רוני  On 1 במאי 2012 at 00:05

      שלומית, עכשיו העלית דמעות בעיני. איזה יופי. תודה שסיפרת.

  • שירה ג  On 30 באפריל 2012 at 23:13

    עיוורון הוא הפחד הגדול ביותר שלי. עד כדי כך שאני לא מסוגלת לישון בחושך. תמיד צריכה אור קטן, כדי שאם אתעורר באמצע הלילה אדע מייד שאני לא עיוורת, ותיחסך ממני הבעתה שברגע הספק. כל כך יפה כתבת רוני. וזה באמת מטורף, איך דבר קטן שמישהו עשה ושכח כבר מזמן יכול להפוך חיים שלמים. (ורופאים של פעם, אלוהים. בביקור הראשון אצל רופאת השיניים הייתי בת חמש. קפצתי מהשיש ושברתי את השן הקדמית. חלב. הרופאה העיפה מבט וביקשה מאמא שלי לצאת מהחדר. אחר כך היא שלפה צבת ולפתה איתה את השבר המשולש והמשונן שפעם היה השן שלי. קפצתי את הפה וניסיתי לקרוא לאמא שלי, אבל הרופאה אמרה- אל תפחדי, אני רק בודקת, לא עושה כלום. פתחי את הפה. אז פתחתי. כי מבוגרים לא משקרים, והיא עקרה את השן בתנועה אחת חדה ובלי הרדמה. אחרי זה היא דחפה לי ליד איזה צעצוע ואמרה- היית ילדה טובה)

    • רוני  On 1 במאי 2012 at 00:07

      שירה, הסיפור על הרופא שיניים… זה כאב פיזית, לקרוא את זה. אבל מה שכאב לא פחות הוא הזיהוי המיידי. אצלי זה היה עם חוט מסביב לשן ודלת שנטרקה. המטפלת שלי עשתה את זה. היא אמרה שהיא רק תזיז אותה בעדינות.
      פלא שיש לנו בכלל יכולת לתת אמון. אם יש לנו.

  • galithatan  On 30 באפריל 2012 at 23:17

    לקרוא לקרוא לקרוא – ולא להפסיק להתבונן 🙂

    • רוני  On 1 במאי 2012 at 00:08

      עכשיו אני מפחדת מעין הרע. מפגרת, אמרנו?

  • nitsanem  On 30 באפריל 2012 at 23:20

    תודה -{-@

  • שמעון ריקלין  On 30 באפריל 2012 at 23:29

    מזל טוב להחלמתך!

  • ימימה  On 30 באפריל 2012 at 23:31

    ואוו! נהדרת את בכותבך, בקומך ובלכתך. אין לי מילים.

  • Aylee Moore (@_LiBERTiNE_)  On 30 באפריל 2012 at 23:52

    אני בוכה אבל חושבת שזה מאושר. תודה לך. הלוואי שהעיניים למוּדות-הדפים הללו שלך יוסיפו לגמוע מילים עד שתעצמנה לנצח.

  • אד.  On 1 במאי 2012 at 01:59

    הזכרת לי משהו שחשבתי שכבר נשכח – כשהייתי בן 13 לקחו אותי לרופא עיניים שאמר לי שאני צריך משקפיים. לא מספר גדול – 1.5 בערך. מה שהפחיד אותי היה המשפט הבא שלו – אם לא תרכיב את המשקפיים רוב הזמן, המספר יגדל מאוד (לא זוכר בדיוק את המספר שהוא אמר – 6 או 8 – משהו שהוא כמעט עיוור). האמא הפולניה שלי נלחצה כמובן ומיהרה לקנות לי זוג ודאגה שאני ארכיב אותם כל הזמן, למרות שרוב הזמן טענתי שאני לא ממש צריך אותם. שנה אחר כך שיכנעתי אותה לקחת אותי לרופא אחר, מיוחס יותר, כזה שצריך להזמין אצלו תור חודשים מראש. הפלא ופלא, הוא בדק אותי ואמר שאני לא צריך משקפיים בכלל. זו הייתה שנה מוזרה מאוד. לא הייתה לי אותה התגובה כמו לך…אולי בגלל שגם ככה ביליתי רוב הזמן בספרייה. חשבתי שזה בסדר, כי לכולם במשפחה שלי יש משקפיים, אז משהו אמר לי שזה לא נורא. (ואגב, עד היום אני בלי משקפיים).
    רשומה טובה. את כותבת נהדר.

  • economydummy  On 1 במאי 2012 at 08:47

    נדמה לי שכמעט כל אחד שנצרך אי פעם לשירותים רפואיים משמעותיים, יכול לספר את הסיפור הקשה הזה. רופאים וגם בעלי מקצועי אחרים, טועים באנשים. הם אינם מודעים או אדישים לעוורונם של הפציינטים שלהם- בין עוורון ממשי ובין עוורון מקצועי.
    בדיוק אתמול שידרו שוב בYES את הסרט על פאטץ' אדאמס, הרופא שקנה את פרסומו בכך שהחליט לשפר את איכות חייהם של מטופליו, על ידי אנושיות.
    אני מאחלת לך רפואה שלמה ואלפי שנות אור!

  • רועי רוטמן  On 1 במאי 2012 at 09:33

    יא-אללה.

  • סו  On 1 במאי 2012 at 09:40

    מצמרר. תודה.
    ואצלי כל ביקור אצל האופטומטריסט היה נגמר בבכי שוטף, כי שוב המספר גדל, ואם זה ימשיך ככה בטח בסוף לא אראה כלום. מאז עשיתי ניתוח לתיקון הראייה, מה שאיפס את המספר האסטרונומי שהיה לי (בערך 12-), אבל לא מנע את המשך ההידרדרות. עכשיו אני חיה בשלום עם משקפיים עם מספר קטן יחסית, אבל כשנודע לי שסבי הולך ומאבד את הראייה שלו לפני מותו, ברור לי שזה יהיה גם סופי. האימה…

  • דרול  On 1 במאי 2012 at 09:45

    איזה מעוף חד.
    אין מילים.

  • רייוי  On 1 במאי 2012 at 10:42

    סיפור זן ממש. זעם ראוי ורווח נקי.

  • אילנה  On 1 במאי 2012 at 10:55

    מדהים! פשוט מרשים…הכתיבה שלך טובה מאוד! גם לי אמרו לפני כמה שנים שאם לא אעשה קיבוע לעמוד שידרה,ארד לכיסא גלגלים….עברתי ניתוח ויש לי ניוונים ופריצות בגבהים שונים…לא עשיתי ניתוח,אני פשוט האמנתי ומאמינה שהרבה תלוי באורח חיים שלי.
    כשהייתי ילדה אמרו לנו שאמא שלנו (שעברה ניתוחים בראש) תחיה רק עוד שנתיים,היא חיה עוד 17 שנים…
    העיקר תהיי בריאה ותמשיכי לכתוב.
    תודה.

  • ליטל  On 1 במאי 2012 at 11:19

    אני מנסה לנסח כמה זה מחריד, כמה זה חשוב…
    *חיבוק* לך. וזה לא מתחיל להביע…

    זה לא מספיק יוצא דופן. זה קרה לי, וקרה לאמא שלי, וקרה לאקס שלה…

    ואפילו אם זה נעשה בשביל כביכול לדאוג שאנשים יהיו בריאים – הפחד, המחלה המעיבה על החיים ומשנה אותם, חוסר הבחירה האישית – אלה לא נספרים בכלל. אפילו לא האפקט הפיסי של חיים בפחד (ולו חריקת שיניים).

    עוד סיבה להוריד את המדע הקדוש ויודע הכל ממעמדו.

  • אורית  On 1 במאי 2012 at 15:12

    איזה סיפור…
    כתבת נפלא, מרגש מאוד.
    גם אני הייתי תולעת ספרים בילדותי וגם בחיי הבוגרים, עד לשנה האחרונה בה אני מחוברת לרשת יותר ופחות קוראת 😦
    מאחלת לך הרבה שנות אור, כמו שאיחלו לפניי.

  • איריסיה קובליו  On 1 במאי 2012 at 16:52

    כתיבה נפלאה!!!

  • כוכבית  On 4 במאי 2012 at 09:43

    אני חושבת עכשיו על כל הדברים שאני מאמינה בהם כ'אמת מוחלטת'.
    כניראה יש טעם לעצור לפעמים לברר…:)

  • לי עברון-ועקנין  On 14 במאי 2012 at 16:53

    אכן כתיבה נפלאה (אמרה איריסיה קובליו וצדקה). ולופתת – מצד אחד בא להרוג את החכם בלילה ההוא, מצד שני – אם זה חלק כל כך גדול ממי שאת… ואנחנו אוהבים את מי שאת 🙂

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: