סודותיהם של המתים מזמן

אלחנדרה ואני עומדות בין הכסאות. בעלה נסע לפוסט דוק ביפן לחצי שנה. היא לבד עם הילדים. היא נראית מוטרפת מעייפות ולא ציירה כלום כבר שבועות.

אנחנו לא אומרות מילים מסוימות. "זכרון". "מוות". "אבא". השיחה מתנהלת מעצמה. היא יודעת את עצמה.

זה ממשיך גם אחר כך, אומרת אלחנדרה.

ואני אומרת לה: כשאני שואלת שאלות על דף, בעיפרון, הוא עונה לי.

אנחנו יודעות את סודותיהם של המתים מזמן.

הם כת סודית, מרושעת. הם רבים מאיתנו, והם תמיד מובילים עלינו. הם יודעים מה יקרה איתנו, וכמה אנחנו טפשים. הם יודעים שהגוף הוא הסחת הדעת שלנו בעולם הזה, ושהסחת הדעת הזו חסרת משמעות כמו רעשן שניתן לתינוק בן יומו. הם יודעים שפחד המוות שלנו מוצדק, וסר טעם. הם יודעים שאנחנו מטורפים מבהלה, כל הזמן.

אבל הם לא יודעים, הם לא זוכרים, שלמרות שאנחנו אומרים כל הזמן שנזכור ולא נשכח, למרות הכל זכרונם זולג בין האצבעות כמו מים. שכחנו אותם מזמן.

(אני לא משקרת, אחיי. אנחנו זוכרים רק את עצמנו, את מי שהיינו כשהיינו איתם.)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • tsoof  On 25 באפריל 2012 at 02:11

    האמת הערומה שמאחורי האורגיה הנוסטלגית, לעזאזל.

    • רוני  On 25 באפריל 2012 at 03:02

      נעים לאהוב את עצמנו. והיינו צעירים, ועורנו היה מתוח, ויש על מה להתאבל, נערי שגדל. יש על מה להתאבל.
      אה, וגם אבא.

    • רוני  On 25 באפריל 2012 at 03:13

      כמו כן, תראה מה החתול (אבישי עברי האחד והיחיד) הביא:

      שירו נא למתים בטרם ימותו/ יצחק שלו

      שִירו נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ כִּי מַה בֶּצַע בְּשִירְכֶם
      לָהֶם וְהֵם חֵרְשִים מִשְּמעַ וַאַטוּמִים מֵהָבִין
      אַל נָא תֵרַע עֵינְכֶם בַּחַיִּים לָתֵת לָהֶם אֶת הַמַּגִּיעָם
      בַּמִּשְפָּט. אַל נָא תִקְפְּצוּ שִפְתֵיכֶם מֵהַעֲנִיק אֶת הַמִּלָה
      הַטּובה בְּמועֲדָה, כִּי טובָה הַמִלּה הַנֶּאֱמֶרֶת בְּעוד חַי
      שומְעָהּ. שַלְּמוּ שַלְמֵי-תודַתְכֶם לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ.

      כִּי עוד מְעַט וְעָבְרו מִן הָאָרֶץ וְהָיוּ לָכֶם כְּנושֵי-נֵצַח
      וְהַחוב אֲשֶר חַבְתֶם לָהֶם – חוב עולָם לא יִפָּרֵעַ. אֶת
      הַמִּלִּים אֲשֶר תּאמְרוּ לַחֲרת עֲלֵי מַצַּבְתָם, לָשֵאת בִּסְפד
      הַסּופְדִים וּלְהַזְכִּיר בִּימֵי הַשִּבְעָה, בִּימֵי שְלשִים וּבִימֵי
      שָנָה – אֶת הַמִּלִים הָאֵלוּ הַקְדִימוּ לֵאמור! כִּי הִנֵּה
      רְאִיתִיכֶם מְנַשְאִים אֶת שֵם הַמֵּתִים אֲשֶר בְּחַיֵּיהֶם לא
      הִפַּלְתֶם לָהֶם בְּנַחֲלָה גַם פְּלֵטַת קֻלְמוּס קְטַנָּה אַחַת,
      וָאמְרָה אֶל לִבִּי; לוּ יָדְעוּ הַמֵּתִים אֶת מַחְשְבותֵיכֶם
      הַטּובות עֲלֵיהֶם וְאֶת הֲמון-רִגְשֵיכֶם, – כִּי אָז חֲזָקִים
      שִבְעָתַיִם, גֵּאִים שִבְעָתַיִם וְשִבְעָתַיִם לא-בודְדִים הָיוּ
      בְּהִתְיַצְבָם אִיש לִקְרַאת יומו!

      דְּעוּ: בְּתוכְכֶם מִתְהַלְּכִים כָּל מֵתֵי-הַמָּחָר.
      הֲלא אִם יְדַעְתֶם כִּי רֵעֲכֶם יָמוּת מָחָר מַה לא
      עֲשִיתֶם לְמַעַן הַנְעֵם אֶת יומו זֶה הָאַחֲרון? עֲשוּ נָא,
      אֵפוא. וְהַנְעִימוּ אֶת חַיֵי הַמֵּתִים מָחָר כִּי הַיּום הַזֶּה –
      לָהֶם הוּא!

      שִירוּ נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ, כִּי אַחֲרֵי מותָם
      גַּם לַעְצור בְּעַד שֶטֶף שִבְחֵיכֶם הַפּורֵק כָּל גִּדְרֵי הָאֱמֶת
      לא יוּכְלוּ, וְגַם הוכִיחֲכֶם עַל פְּנֵיכֶם עַל הַפְרִיזְכֶם
      וְהַעְתִירְכֶם דְּבָרִים אֲשֶר לא כֵן … שִירוּ נָא בְּעודָם, לְמַעַן
      יִבָּחֵן דְּבַרְכֶם בְּהַבִּיטָם אֵלָיו דּוּמָם, כִּי אַחֲרֵי מותָם –
      לא יוּכַל עוד מֶבָּטָם לְהַאְדִים אֶת פְּנֵיכֶם מִבּוּשָה …

      שִירוּ, שִירוּ נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ …

  • מירי שחם  On 25 באפריל 2012 at 07:12

    אי אפשר לדרוש מטקסט שיהיה יותר מהטקסט הזה. תודה

  • bddaba  On 25 באפריל 2012 at 07:35

    מה שאחיך כתב, ומה שמירי כתבה

    • רוני  On 25 באפריל 2012 at 10:31

      שרון, כמעט מחקתי את התגובה של אחי. כמעט הכנסתי אותה לפוסט.
      תודה.

  • שמעון ריקלין  On 25 באפריל 2012 at 08:10

    ובטרם נמות:
    אני שר לך, רוני.

    • רוני  On 25 באפריל 2012 at 10:32

      ואני שרה לך, איש אהוב וחי, ברוך השם.

  • נועם לסטר  On 25 באפריל 2012 at 09:07

    "את מי שהיינו כשהיינו אתם". כן.

  • דרול  On 25 באפריל 2012 at 12:49

    יפה מאוד.

  • HADARA  On 25 באפריל 2012 at 14:26

    איזה אחים מופלאים אתם, איזה מילים אתם מביאים הנה. מתנת יום הזכרון הזה, היא שמצאתי אתכם 🙂

  • תמי ברקאי  On 25 באפריל 2012 at 19:45

    תודה

  • כוכבית  On 26 באפריל 2012 at 09:54

    כמו תמיד. כל כך מדויקת את. במיוחד השורה האחרונה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: