גבוּרה

בארבע שנים האחרונות, במקביל לחיי היום יום, הלכתי במנהרה אפלה, מלאה צללים. מדי פעם, מתוך החשיכה, מרחוק, הבליח ריבוע מואר, וככל שהתקרבתי, לאט ככל שביכולתי, נראו הפנים. עוד פנים. עוד אשה.

פגשתי אותן לאט. בכל פעם אחת. לינור. שרון. מיקי. הדס. שרה. לילך. מורן.

בכל פעם אשה אחת. בלי סיפורים. רק פנים שמגיעות אלי במייל, עם שם. ובכל פעם ישבתי מולן והתבוננתי. חיפשתי משהו שיבחין אותן מהעולם. משהו שיקשר אותן זו לזו. פגיעות? חולשה? כעס? ייאוש? עוצמה?

ולא מצאתי. כל אחת מהן היתה עולם שלם, מובחן ונפרד לגמרי. הגשר היחיד שנוצר, לאט לאט, היתה המילה. גיבורות.

כשאליסיה סיפרה לי לראשונה שתקרא לתערוכה שבה נשים שעברו תקיפה מינית יישירו מבט למצלמה בשם "גיבורות", הצטמררתי. זה היה לפני ארבע שנים. לפני שהיה צילום אחד. לפני שהופץ קול קורא. לפני שידעה איך זה יהיה – וזה היה עתיד להיות קשה – היא כבר ידעה. גיבורות.

שרון, גיבורה. צילום: אליסיה שחף

שרון, גיבורה. צילום: אליסיה שחף

וכך זה היה. הצילומים הגיעו, עוד ועוד נשים שעברו תקיפה מינית, וליוו אותי בכל התקופה שבה כתבתי ספר על תקיפה מינית. הן התבוננו בי, שקטות. הן הזכירו לי להיזהר מאוד. הן היו כל הפנים והשמות שהייתי צריכה לזכור.

מזה 15 שנים, אליסיה היא החברה הכי טובה שלי. בתהליך העבודה על התערוכה והספר דיברנו כל הזמן. קראתי את הקול הקורא, ראיתי את הצילומים, לפעמים ישבתי לצדה בעת שבחרה את הצילום הנכון, חיכיתי בסבלנות כשדיברה עם הגיבורות שלה בטלפון. למדתי להכיר אותן היטב, בזו אחר זו. אט אט זיהיתי את השפה הוויזואלית הצלולה של הפרוייקט כולו. ייתכן שאליסיה הסבירה לי מראש מה היא מתכוונת לעשות, אבל באמת שאני לא מבינה כלום בצילום. הבנתי רק כשראיתי.

בסופו של דבר, כשערכתי שוב ושוב את אחד הטקסטים שיופיעו בקטלוג התערוכה, הצלחתי לנסח לעצמי את השינוי שחל בי בארבע השנים האלה. אני לא מרחמת על נפגעי תקיפה מינית יותר. רחמים הם רק התנשאות. אפשר להתבונן בחמלה, ברוך, אבל אין להם שום צורך ברחמים. החברה מסבה את פניה ממי שזקוק לרחמים. והן ראויות לכך שיישירו מבט לעיניהן.

ביום שישי הקרוב, ב 12:30 בצהריים, תיפתח התערוכה במרכז ענב בגן העיר בתל אביב. צילומי ענק, וביניהם, הן. הנשים האמיצות האלה שנענו לקול הקורא, שיצאו למסע, שבחרו להופיע בעין הציבור בפנים חשופות, בשמן. אני אהיה שם, ועבורן, אני מקווה שמספיק אנשים יחליטו לטרוח ולצאת מהבית. לבוא ולהתבונן בפניהן, בלי להשפיל מבט. לראות אותן. יפות ועזות נפש.

ואני אחבק שם את אליסיה, הגיבורה שלי. אמנית שמעזה לשנות עולם.

גיבורות בסלונה

גיבורות בפייסבוק

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אשרה  On 22 בפברואר 2012 at 09:18

    מיזם מקסים. כמות הפרצופים שיכולים להופיע שם הם בערך שליש מכמות המספרים בספר טלפונים אבל מסתבר שלא כולן בשלות להופיע תחת הכותרת הזו בפנים חשופות. ואולי לא כולן רוצות או צריכות את זה. המסר העיקרי בעני הוא שאת הבושה לא הן צריכות לחוש אלא הפוגע. כל הכבוד לך ולחברתך על המיזם העוצמתי הזה.

  • דודו פלמה  On 22 בפברואר 2012 at 10:50

    מיזם מפעים וחשוב ביותר.
    בכל פעם שאנו מתמודדים עם נטייתנו המולדת להסב את המבט ומנצחים, האנושי שבנו גדל. דודו פלמה

  • אהרן פוירשטיין  On 23 בפברואר 2012 at 00:41

    יפהפה. תודה

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: