אלכסנדר ואווה

המתנה של אלכסנדר

הקדשה

בעולם שבו כל הספרים דיגיטליים המושג "ספר יד שנייה" מאבד מיופיו. הכל יהיה חדש, לנצח. אבל אני מבטיח לך: אנחנו נמשיך להתפורר מרוב אהבה.

אחרי המון המון זמן מחוץ לפייסבוק, הצצתי קצת השבוע (קצת משמעו שלא הרמתי את מבטי מהמסך לשנייה במשך שמונה שעות נטו, אבל לא נתעכב על העניין המצער הזה).

העניינים ברשתות החברתיים כסדרם. נעים ומפנק ורועש, אבל לא הרגשתי בשום שלב שפספסתי משהו משמעותי, עד שנתקלתי ב"לקסם הבא אזדקק לכנפיים", ספרו החדש של אלכס אפשטיין. ממש שם, בפייסבוק. ספר.

אפשטיין החזיק לפני מספר שנים בלוג יפהפה ברשימות בשם "ורדים ואבק". רשימותיו הלכו והתקצרו, עד שיום אחד נעלמו לגמרי. לפני זמן מה החל לפרסם שוב סיפורים בטוויטר ובפייסבוק, ועתה העמיד את ספרו לרשות הקוראים במלואו. הוא הראשון בין הסופרים החשובים בישראל שעושה כך.

הספר ערוך בקפידה (על ידי טל ניצן) ומעומד היטב. שמונים ומשהו סיפורים קצרצרים שהתחפשו לאלבום תמונות מהפנט.

ולפתע פתאום הביקור בפייסבוק הפך מזמן מבוזבז לזמן מעשיר. קראתי את כל הסיפורים, בזה אחר זה. כמה מהם שמרתי לי. ואחרי שיצאתי משם, לא הפסקתי לחשוב עליהם.

חיפשתי משהו חמקמק שחלף בכל גוף הטקסט הזה, למרות שהוא לכאורה מפורק לגורמים קטנטנים: סיפורים על סופרים ועל ספרים. על הנוסע בזמן ועל מתאבדים. על ערים מושלגות ועל חלומות. על הניקוד, שוב ושוב על קסם הניקוד.

בסוף מצאתי.

בין הסיפורים של אפשטיין, השונים מאוד אלה מאלה, עובר קו אחד דקיק ובלתי נראה. יש בהם צער, בדידות, כמיהה. אבל במרכזו של כל אחד מהסיפורים האלה יש לב עדין ופועם. איזו אמונה באדם וברוחו המפעמת בעוז למרות הקושי והכאב. הספר הקטן והיפה הזה מחבק את הקוראת ומבטיח לה שיש בעולם הזה טוב, יופי. שיש בו נחמה.

על משוררים זקנים (ועל אהבה)

בגיל שבעים ושבע, אחרי עוד שבץ, כתב לאשתו שיר שלא זכר אם כבר כתב כשהיה בן שלושים. כך או כך, אהבה היא רק קפל הווה.

מוזר, הוא הזכיר לי כל כך, כמעט כמו קשר משפחתי סמוי, את אווה קילפי, משוררת פינית ישישה שספרה "הפרפר חוצה את הכביש" מלווה אותי לאחרונה:

תגידי מיד אם אני מפריע,
הוא אמר כשנכנס מבעד לדלת,
ואני תיכף מסתלק.

אתה לא סתם מפריע,
השבתי לו,
אתה מטלטל את כל קיומי.
ברוך הבא.

הן אפשטיין והן קילפי ערים מאוד לקשיי החיים, ויותר מכל לבדידות שמכמיהה אותנו, לטוב ולרע, לחברה, לזולת האכזר והיפהפה. הם אינם מסבים את מבטם מהבדידות, ואפילו מתארים אותה בפרוטרוט. אבל כשהם מתארים אותה הלב נחמץ, ובו בזמן מתנחם. שהנה, גם אחרים בודדים, ובכל זאת הם מצליחים לראות יופי, ולצחוק מעט. ולסלוח. ולאהוב.

TinyURL

סבא רבא שלי מת בגיל 305. בעשורים האחרונים לחייו כבר היה חולה באלצהיימר. מפעם לפעם שכח לגרוף את השלג שנערם בחלומותיו.

לשניהם יש חוש הומור נהדר, ואפילו ציניות קלה מבצבצת בסיפוריו ובשיריה. אבל הציניות הזו אינה מרושעת, או מרירה. היא מפוכחת. סלחנית. כאילו אומרת: גם כזה הוא האדם, מטופש ונוגע ללב.

בבית הקברות היהודי החדש בפראג

במקום אבן, הניח מישהו על המצבה דף ריק. אומרים שציפורניים ממשיכות לצמוח אחרי המוות. וסופרים מתים ממשיכים לכתוב.

והקריאה בשניהם מעניקה את אותה תחושה אהובה המכונה בפורטוגזית, שפת סבתי, Saudade. מין תוגה מתוקה. מענגת. הלב רוצה להתעטש.

למרות שהספר של אפשטיין מצוי בשלמותו בפייסבוק, בחינם, למרות שאומרים שספרות דיגיטלית המחולקת בחינם תפגע בסופרים, נדמה לי שלא כך היא.

המתנה שאלכס אפשטיין מעניק לציבור נדיבה עד מאוד, ובכל זאת ברור לי שארצה גם בספר הפיזי. להניח אותו ליד מיטתי, לצד ספרה של קילפי, שאוכל לפתוח מדי פעם עמוד אקראי ולחוש בחיבוק החם של מילותיו. אני צריכה אותן כדי שיזכירו לי, הרחק מהרשתות החברתיות: זה בסדר. אנחנו לא לגמרי לבד. כולנו לבד ביחד.

אנתולוגיה דיאלוגית קטנטנה.

אווה אומרת:

אני רואה פתאום את בבואתי בשמשה:
הרגליים על השולחן, ספר בידי,
תנוחה שנראית נחמדה.
והיא מחייכת.

באמת ובתמים אני מקנאה בה.

אלכסנדר מנחם:

סיפור מאוייר

בקצה העולם יש עץ שפוחד מהחושך

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On 8 בפברואר 2012 at 10:04

    רוני, בגללך הלב שלי לא מפסיק להתעטש! חייבת טישו

  • mashkazg  On 8 בפברואר 2012 at 10:05

    אח, רוניצ'קה, איזה יופי של פוסט

  • רייוי  On 8 בפברואר 2012 at 10:38

    מהש מאשה אמרה

  • lirch  On 8 בפברואר 2012 at 12:19

    תודה שנתת מילים לתחושות שלי בזמן קריאת הספר. פוסט נהדר.

  • אורה ג.  On 8 בפברואר 2012 at 13:44

    זה אחד הפוסטים היפים ביותר שלך, לדעתי.
    וגם הציטוטים נפלאים בעיני.

  • רוני ה.  On 8 בפברואר 2012 at 14:14

    תודה, זה יפה מאוד. אבל אני חולק על כך שספרים בחינם לא פוגעים בסופרים. לסופרים מגיעה תמורה על עבודתם ולא רק לייקים בפייסבוק.

    • Hili Jeffery  On 8 בפברואר 2012 at 15:16

      אין ספק שלסופרים מגיעה תמורה, אך כפי שאמרה רוני, הספר הדיגיטלי מעורר בנו את החשק לקרוא, ולכן נרצה לידנו את הספר הפיזי, הרי אין לכך תחליף. כשרובנו מבקרים בפייסבוק (8 שעות ביום, לא עלינו) יותר מאשר בחנויות ספרים, זו דרך נהדרת לתפוס את עיננו ולהדליק בנו את הדחף הזה. היצירה צריכה להימצא במדיום בו נמצאים האנשים. בתקווה כמובן, שזה יוביל אותנו לרכישה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: