רדיואקטיביים

לפני 43 שנים הם  נישאו. היא בשמלה לבנה ובטן של חודש שלישי, הוא בבלורית זהובה, עצומה.

נישואים גרועים הם גיהינום ללא שטן. מן הסתם הביאו את קשייהם אל תוך הזוגיות הצעירה, אבל איזו תיבת תהודה של כאב הם הפליאו ליצור ביחד.

ביתם היה למקום מסוכן ואלים לכל הבאים בשערי לילותיו. והשמיכה המסוכרת הדקה שעטה בשעות היום היתה הרעל שבו כרסמו ילדיהם.

כל כך התפטמו בו, עד שגם בבגרותם עיניהם סכורות מראות רוע. תמיד הם ממהרים לצפות אותו בזיגוג חרוץ ונחרץ. רק הפחדים מצליחים להבהב מתחת לכיסוי הנוקשה. בלילות הם רדופים בידי רעידות אדמה ושריפות יער, מלחמות ורעב.

להוריהם לא שיחק המזל. אסונות העולם ואסונות נפשם חברו להחריבם מתוך תוכם. שלושים ומשהו שנות נישואיהם, עד מותו, היו מנוקדות בכעס ובבגידה. בכלימה. הבחירות שעשו הוכתבו מכורח ליבם וגופם הפצועים.

והבחירות הללו צרבו אותם, ועודן צורבות את ילדיהם, ניצוליהם.

הילדים שגדלו בבית הממתקים צמחו להיות מכחישי כל רע, וההכחשה הזו מאפשרת הישרדות שטחית, זהירה. הנכונות שלהם להעמיק חקר מוגבלת. מה שנמצא בבורות שהותירו ההורים, שהותירו הילדים עצמם, רדיואקטיבי, חומצי, אלים. אם יושיטו אצבעות מן הנפש לשם הן יוכתמו בכל זה.

הם בורחים. משלמים במחיר התחושה הנצחית של אי ההגעה. הם מושיטים ידיהם קדימה, אבל מרפקיהן כפופים, והידיים מעיזות להגיע רק למרחב המוגבל, הזהיר, שלא יכווה את קצות אצבעותיהם. לנצח הם חשים שרק מה שמעבר לכל זה, אותה חומצה רדיואקטיבית, רק שם מצויה האמת במלואה. מעבר להישג ידם תמיד.

ולאהוב הן אי אפשר. אפשר לאהוב את הטבע, עד שהוא מתהפך עליך באדישות ומחריב את חייך. אפשר לאהוב את האנושות על יופיה, אומץ ליבה, הגיוון העצום שבה, אבל את האנשים קשה מאוד לאהוב. את טפשותם ואכזריותם נטולות הדעת.

הם מתבוננים באחרים ומבקשים את רגעי החסד והחמלה, נאחזים בהם, מכריעים באופן שרירותי שאלה הם רגעי האמת של נפש האדם.

כי אם הרשע והטפשות, האכזריות והפחדנות המצויים בשגשוג כזה בהם עצמם ובכל המקיפים אותם, אם הם האמת, אז איך אפשר לחיות בכלל.

הם שורדים. מי מבקש בכלל יותר מזה.


Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיקי גוריון  On 4 בפברואר 2012 at 16:34

    ולכן…
    המעגל יסגר בסופו של דבר. כמה אני מבינה ואולי לכן. תודה

    נ.ב. עוד ארבע ימים אצלנן 40 שנה.

    • ofer  On 4 בפברואר 2012 at 16:40

      איזה טקסט מופלא, כמעט שירי, עצוב לאין שיעור ואמיץ, כך כך אמיץ.
      ילדים שככה כותבים הם הרבה יותר משורדים.

  • מור  On 4 בפברואר 2012 at 16:39

    בזכות הורים כאלה, מי יודע, טיפחת את השקפתך החותכת. הספקנית.
    לא עוד בת להורים אוהבים. בת הכאב, מהסוג המשובח

  • tsoof  On 4 בפברואר 2012 at 16:42

    אה, אחותי, כמה שאת כותבת לאחרונה. אני מתקשה להצליח לקרוא הכל. ותודה לאל שאת זה קראתי.

    גם אני ראיתי את התאריך הזה היום. ואני רוצה להוסיף רק דבר אחד שאמא של אבא אמרה לי כמה חודשים לפני שהיא נפטרו: כשהם עמדו מתחת לחופה בברור חיל, אמא של אמא לחשה לאמא של אבא: "הכלה לא משהו, את יודעת. יש לה הרבה בעיות". האמא של אבא ענתה לה: "נו, אז הם מתאימים, כי גם הוא די דפוק".

    נו, לפחות הבת שלהם יודעת לכתוב.

  • ג'וליאנה  On 4 בפברואר 2012 at 16:57

    נישואים מדממים כאב כנראה יוצרים כותבים נפלאים.
    ואני בעד ספקנים. החיים לא מושלמים ולראות בהם רק את הטוב זו ראייה מוגבלת.
    ועם כל זה כאבה לי המחשבה שאת מרגישה ככה.

  • אורלי  On 4 בפברואר 2012 at 19:37

    רוני את כותבת כ"כ יפה. אף פעם לא אוכל להוציא כך מה שאני מרגישה. תופסת ממך המון. את אמיצה וחזקה. וכמו שכבר כתבו מעליי – הרבה יותר משורדת

  • tal@mcgroup.co.il  On 4 בפברואר 2012 at 20:15

    אוף, רוני, חרב מתהפכת של מילים תלויה מעלי עכשיו. מטלטל וכואב, ובו בזמן נשמע כל כך מדויק ואפילו קצת מחבק. כנראה שזה נכון מה שאומרים, יש נחמה באמת, ביכולת להוציא החוצה, בכתיבה, בשירה, בצעקה, לא משנה איך. מקסים לגמרי, כן לגמרי, רוני לגמרי. אוהב.

  • אלודאה  On 4 בפברואר 2012 at 21:09

    כתוב נפלא, וכתבו מעלי המון דברים יפים אז אני לא יכולה לחדש.

  • אהרן פוירשטיין  On 4 בפברואר 2012 at 21:14

    אין הרבה מלים אחרי זה, רק אולי שיש עונג גדול בלקרוא אותם, עם כל הכאב. חזק שלם וממריא. תודה

  • תומר  On 4 בפברואר 2012 at 21:45

    מציאות ארורה ומופלאה
    ילדים שורדים פורצי דרך
    הזבל בשורשים מגדל יופי של פרחים
    נחנקתי מעוצמת המילים

  • רוני  On 4 בפברואר 2012 at 21:46

    מסוג הפעמים שכל מה שנשאר לי להגיד זה תודה.
    ואולי להוסיף מאחורי הקלעים קטן: אני כותבת עדיין דפי בוקר, מזה עשר שנים כמעט. זה נכתב הבוקר שם, כמות שהוא. פעם ראשונה שאני מוציאה משם משהו החוצה. לא יודעת למה.

  • אורית עריף  On 4 בפברואר 2012 at 22:43

    אוי חברה יקרה שלי שתהיי לי בריאה. כמה כאב ויופי ואמת בכתיבה שלך.
    ותומר (אח של?) את משפטך "הזבל בשורשים מגדל יופי של פרחים" אני מאמצת ברגע זה כמוטו.

  • הילי  On 4 בפברואר 2012 at 23:21

    כל מה שכבר אמרו את זה קודם, לפני, רק בהסתייגות אחת: כן נשנה. משנים. כבר.
    נפלאה שאת, מיטיבה כתוב.

  • Yochai Bashan  On 4 בפברואר 2012 at 23:59

    זה בטח כיף להיות מוכשר כלכך (וגם אחיך לא רע בכלל)
    זה בטח מבאס לאללה לסחוב את כל "החרא הזה" על הגב
    וזה נורא חשוב לי שתדעי שכזו יצירת אומנות מכלכך הרבה חרא זה להוציא דבש מחרא
    תסלחי לי שאני חוזר על עצמי אבל זה בטח כיף להוציא דבש מחרא….

  • לימור שנורמכר  On 5 בפברואר 2012 at 00:59

    וואו. כואב בבטן.
    איזו עוצמה יש לך/בך רוני.

  • דרול  On 5 בפברואר 2012 at 05:09

    קצת אופטימיות לא תזיק.
    אחרי הכל, כבר פברואר.

  • ia (@yuk_a)  On 5 בפברואר 2012 at 09:50

    ואני קראתי את הטקסט הזה ורק חשבתי על הילדים של הילדים הללו שגדלים לתוך תמונת חיים שונה לחלוטין.
    הילדים של הילדים כבר יודעים אהבה ויודעים שלווה ויודעים לבטוח בעצמם ובהוריהם ובחיים.

    אוהבת אתכם, את שלושתכם, על כל היופי שבכם וגם על כל הפגום.

  • אוגניה, בלוגילוגי  On 5 בפברואר 2012 at 12:05

    אוי. זה כואב.
    אבל דווקא יצאת מפוקחת
    והוריך? ראו את מה כתבת?

  • deaklakey  On 5 בפברואר 2012 at 20:34

    יפה. צורב. נשאר.

  • לי עברון-ועקנין  On 6 בפברואר 2012 at 15:26

    צורב…
    ואת כל כך מוכשרת, רוני, ואני בטוחה שסיפרת עכשיו הרבה בתים שניצוליהם לא מסוגלים לספר אותם כך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: