כלנית בטבת

השחר עולה על היער. מחטי האורן נחות על הקרקע הלחה, רבדים רבדים של מחטים יבשות בצבע אפור כסוף. ביניהן מתגוללות שאריות חיי אנוש: בקבוק פלסטיק ירוק, מחצלת מתפוררת, מיכל גז קטן וחלוד. אני מרימה אותו בהיסח הדעת, ונבעתת. מתחתיו מתפתל נדל ארסי, מטאפורי במידה לא סבירה כמעט.

ובעומק היער, בין המחטים היבשות, צומחת כלנית. רק אחת.

באדר, בניסן, באייר, ייפרשו מרבדים אדומים בוערים, אבל כעת היא לבדה, מלבלבת בשקט, מושיטה את הגביע העמוק והלוהט שלה אל השמש, וזו מפלסת דרכה אליה בין צמרות העצים במחטים אלכסוניות, זוהרות.

בוקר ביער, וכל צעד הוא רשרוש רועם. כדי לפסוע בדממה יש להשקיע את מרב המשקל על העקב, ולדרוך לאט. עם כל צעד המיומנות משתפרת. איש לא יוכל לשמוע אותי.

בסמוך לכלנית בוקע סלע בהיר מהאדמה. אני מתיישבת עליו ונותרת שם זמן מה, בדממה, מתבוננת בכלנית הראשונה של טבת.

כבר זמן מה שלא ראיתי פני איש. ובימים הבאים, לפתע פתאום, המונים. בבתי קפה ובחנויות ספרים, בבתים חמימים וברחובות גשומים, המון אדם. אנשים טובים, מרתקים, מלאי כוונות טובות. פניהם נוהרות. אני מתכווצת מפחד.

זה לא הם, אני זוכרת. זו אני שאיני זוכרת עוד איך לדבר איתם. זו אני המסתגרת חודשים ארוכים במחסן הטחוב, בין כלי הפסח לכלי העבודה, בקור העצום. זו אני ששכחה מי הם.

כעת הם נראים לי כעצים גבוהים ביער הומה, יער שקרקעיתו רצופה בקבוקי פלסטיק ומחצלות, מכלי גז ושאריות חיים. אני זוכרת את זקיפות הכלנית בעת שאני משתופפת בפינות וממלמלת משהו שיזכיר לי שגם אני הייתי פעם עץ, כמוהם. אני משקיעה את משקלי על עקבי ומנסה ללכת בשקט. איש אינו מבחין בכך, כאן אין שומעים צעדים כלל. למדת את השפה הזו אי פעם, אני משננת. את יכולה.

אבל אני לא יכולה. המילים הנכונות אינן. כל מה שיש לי להציע הן חוויות שנצברו בחדר טחוב באישון ליל, שיח פנימי פרטי, טיוטא שטרם שוכתבה.

אני עומדת שם עוד זמן מה, בחיוך מבויש, אומרת דבר כזה או אחר, ואז נוסעת הביתה. איני מדליקה את הרדיו אפילו, רק רחש הגשם והמגבים.

בלילה אני מתהפכת על יצועי, נטולת מנוח. אחרי זמן רב אני שוקעת סוף סוף בשינה קוצנית, חלומותי נטרפים בידי פנים זרות, מילים חסרות מובן.

אבל בארבע מצלצל השעון. אני קמה והולכת אל החיים השניים שלי, שבהם פיות אומרות שירה ומכשפות דוהרות על נמרים בבקעה שחונה, שבו הכנרת אפופה בקרעי כשף וים המלח בוהק מעוצמת האבנים הנסתרות במעמקיו. אני מהלכת שם עם יהל ועם תהל, התאומות הג'ינג'יות, גיבורות הספר שלי, נסיכות לבי. עם לירי, אחיהן הגדול והנפלא עד מאוד.

כשאני מסיימת אני נפרדת מהם, עד מחר, ונוסעת אל היער, לבקר את הכלנית.

מאז ביקורי הקודם צמחה לה אחות תאומה, כלנית אחרת, אדומת בלורית ולוהבת כמוה. היא ניצבת במרחק מה ממנה. אני יושבת על הסלע ומביטה כיצד בטבת, רגע או שניים לפני בוא האביב, מעניק העולם לכל אחת מהן את המרחב הדומם שלה ביער המחט הכסוף. אני מזכירה לעצמי שהמחסן האיום הזה, הקר לעד, הוא המרחב הדומם שלי, קטן ופרטי ונפלא. עלי לזכור שלא לצאת אל יערות האדם לעת עתה.

אולי אנסה שוב באביב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • chellig חלי גולדנברג  On 12 בינואר 2012 at 13:20

    מאד, מאד יפה.

  • חנוך  On 12 בינואר 2012 at 13:49

    ״שינה קוצנית״ – איזה יופי, שכולל הכל!

  • רוני  On 12 בינואר 2012 at 14:25

    תודה, ח"ח. ברוכים הבאים בצל קורתי הבוקר.

  • שרון  On 12 בינואר 2012 at 15:42

    קסום. תודה שאת יוצאת לשתף אותנו

  • רוני  On 12 בינואר 2012 at 22:44

    לו הייתי כלנית…

  • שמעון ריקלין  On 14 בינואר 2012 at 12:40

    למה עד האביב? עוד מעט יש רקפות.

  • אורה ג.  On 18 בינואר 2012 at 19:08

    מקסימות ויפות הכלניות
    ברור שהן עדיפות על הפסולת
    שנזרקת בצידי השבילים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: