הלב רוצה להתעטש

טיול עם נתן אל שלהי דצמבר

דצמבר. שבת. יום אחרי הגשם.
כולם בבית הכנסת. בחוץ רוח סתיו, בפנים כוס מיץ מתפוחי זהב שנקטפו במושב אתמול ונסחטו עכשיו במסחטת הפלסטיק הכתומה.
השיר מזדמזם לו מעצמו. בחוץ מתוק-חמוץ (כמה טעים יותר מחמוץ-מתוק, משום מה) והלב?
הלב לא רוצה כלום, רק לשבת בבית בעצלות גמורה בעת שהרוח משתוללת בחוץ. אבל השיר מתנגן כבר, והגוף נמשך כמו מעצמו מבית אלי חוץ. ובחוץ רק שממת בנייני האבן.
אולם עליכם לדעת, סגולה גדולה לבית הזה, שהוא מצוי בשלהי היישוב, רק רגע קט מהרי בנימין.
רק רגע קט ואני על השביל המוליך אל לטרון. הרוח מתחזקת, טעם תפוחי הזהב משתובב עדיין על הלשון. השביל מוכר וידוע, ועובר לאורך הכביש. משמאל האספלט המשועמם, מימין – ההר. הבחירה נבחרת מאליה, לראשונה: לרדת אל השביל הפתאומי, המוביל למקום לא ידוע בין השדות וההרים.
עשרים צעדים והעולם הרגיל נעלם מאחור. השביל מחוצץ, השדות ירוקים. ממול, במרחק מה, יישוב קהילתי, בתים מפוארים מדי, גגות אדומים. איני יודעת היכן אני. אין כאן איש. הפחד מתנחשל בעקבות שהותרתי בשביל.
באמצע הדרך נקטעות לפתע הגדרות המתמשכות מימין ומשמאל כל העת, ושביל נוסף מזנק לו במעלה הגבעה. טביעות גלגלי טרקטורים חלפו בו. אבל הפחד מכתיב: השביל המרכזי. רק הוא.
עוד כמה רגעים והגדרות סוגרות מכל עבר. זוהי הכניסה האחורית, הנעולה, של היישוב הקהילתי. יש לפנות לאחור.
בדרך חזרה השביל הצדדי ההוא לוחש בריחות תפוח ומטר:
בואי.
הטיפוס ארוך, אך במעלהו נראית גדר אבנים ישנה מאוד, אולי עתיקה, וזיתים מצלים וסלעים לבנים. מעליו מפרפרת ציפור גדולה בכנפיה בכח. הרוח החזקה מותירה אותה במקומה, והיא ממשיכה לרחף שם.
בואי.
זה נראה כמו שדה פרטי, ובכל זאת, הגדרות פערו את פיהן כאן.
בואי.
בהיסוס מתחילות הרגליים להעפיל במעלה הגבעה הירוקה. גם כאן אין שום סימן של חיי אדם, מלבד השביל.
הציפורים מצייצות במרחק. הרוח נושאת את קולותיהן בקלילות. אחרי כמה רגעים: סימון לבן-אדום-לבן. משהו משתחרר. הדרך נועדה להלך בה.
העולם האנושי אינו נראה מכאן כלל. רק עצי הזית, הסלעים, הירוק בכל עבר. כוחותיהם הגנוזים של הרוגי התמוזים נראים בכל, ומשהו מוזר כזה, לוחץ דומם על החזה.
ככל שעולים האוויר מתוק-חמוץ עוד יותר מתפוחי הזהב, ולמעלה מתגלה מראה משונה ומרהיב: עיני העננים הכחולות צופות על חפירה ארכיאולוגית שאיש לא ביקר בה זמן רב. מקווה וחדרים, מדרגות מסותתות, גסות, וביניהן ציצי עשב ופרחים. הכל ירוק ומלבלב.
מראש הגבעה אפשר לראות את שממת בנייני האבן. אפשר להפנות להם גב מיד, בנחישות, ולהשאר כאן, רגע קט מהעיר, ולהניח לדצמבר לעשות את קסמו, ולהשיב מעט אביב אל הלב.
והשורה האחרונה מתנגנת באוויר, אביבית, מרטטת את עצמה ביופיה.
אוויר שקיעות, ניחוח דק,
הגשם זה עתה נפסק.
עלה ושוט והסתכל
עד מה יפה היא התבל.

והלב מתעטש.

* תרגיל לחובבי אלתרמן: בכל מקום שבו תישמע המילה "להתרגש" ניטלת ממקומה הנרגש והופכת לכלי ריק, החליפוה ב"להתעטש", ואלתרמן עצמו ינחם אתכם במבוכתכם לנוכח העולם המשונה ההולך ומתרגש עלינו כל העת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: