הדחייה המתוקה שלי

על המלך והחכם, אגדה שהיתה באמת

אוהבת: שלמה ט.
מחבבת: שלמה א.
מעריצה: אף אחד!
(מעריכה: טל.)

ככה נראה הפתק שכתבתי בכיתה ז' בבי"ס תרבות בראשון לציון. אוהבת היה הכי שווה, מחבבת היה חביב, מעריצה היה מין מקום שאפשר לדחוף אליו את הבחור הנחמד מהכיתה כדי לא להעליב.

ובכל זאת, כבר אז ידעתי שאני לא מוכנה להעריץ אף אחד. והקפדתי על זה, תמיד. מוזיקאים, אמנים, סופרים, ספורטאים. הערכתי, לפעמים אפילו חיבבתי, אבל אני לא מעריצה.

עד שהגיע הספר שלו. ישבתי בחדר בעומר, שנתיים אחרי הפתק ההוא עם שלמה ט' ושלמה א' וטל, והרגשתי כאילו כל מילה היא טיפת דבש על לשוני, כל מילה נכתבה עבורי. רציתי לכתוב, כתבתי, ידעתי שלעולם לא אוכל לכתוב טוב כמוהו, וזה היה בסדר גמור. הוא היה חד פעמי. הייתי למעריצה שלו. המלך.

חלפו הרבה מאוד שנים, קראתי עוד ספרים רבים של המלך, והערצתי לא התפוגגה אפילו במעט.

ויום אחד הכרתי בעבודה את החכם, איש חריף ומצחיק שהפך להיות חבר ומורה דרך עבורי. הוא ליווה אותי דרך ארוכה עד שגיליתי שהוא חברו הטוב של המלך. במשך זמן מה נאבקתי בבלבול. רציתי להיות חברה שלו רק בגללו. לא בגלל המלך. זה נמשך זמן מה, זה היה קשה, וזה עבר. החכם היה לאחד מחברי הטובים.

אבל החכם היה גם טוב לב, ולקח את ספרי הראשון אל המלך. אז פגשתי אותו לראשונה וגיליתי לתדהמתי שהמלך הוא איש קשוב ונדיב, ושטיפות הדבש שניגרו על לשוני בנעוריי נבעו ממעיין עמוק ומתוק.

בקיץ

חלפו קצת פחות שנים, והקיץ האחרון הגיע, ואיתו המאבק. בקיץ הזה פגשתי סופרים רבים שאני מעריכה ומכבדת. גם אותו הזמנתי לבוא אל השדרה, להקריא לילדים מספריו.

במשך מספר ימים דיברנו שוב ושוב בטלפון. אני זוכרת את התאריך והשעה המדויקים באותו יום שישי בצהריים. הטלפון צלצל, ועל הצג הופיע שמו. המלך. דיברתי איתו, מכנסיי מקופלים עד הברכיים ורגליי טובלות במים הקרים של הספונג'ה, והייתי המאושרת באדם.

כשאמר מתי הוא יכול לבוא לא הופתעתי. מי שמאמין אינו מופתע. הוא בא אל השדרה ביום הולדתי.

ובאותו רגע גמרתי בדעתי: הפעם אקסים אותו. אשתמש בכל החום, המתיקות, הנדיבות, החכמה והעומק שאוכל לגייס. בסוף המפגש הזה, הוא יציע לי חברות נצח. לא תהיה לו שום ברירה אחרת.

יום ההולדת שלי היה מושלם. הוא היה שוב מעיין מים חיים, והפעם היה גם ידידותי ומשעשע. היינו בין חברים, אנשים טובים שבאו לתרום מזמנם ומכשרונם. השיחה קלחה והכל היה נעים כל כך.

הכל – מלבדי. אני הייתי בול עץ מגושם. בדיחות איומות, מאמץ יתר, אי נוחות קיצונית. איש לא היה יכול להיקסם ממני ביום ההוא.

אחרי כמה ימים שוחחנו שוב בטלפון. הפעם לא התאמצתי. אמרתי לו. אמרתי את קסמיו בפניו, את צערי בפרידה ממנו. אמרתי לו בפשטות כמה הייתי רוצה להיות חברה שלו.

המלך היה שוב רב חסד. בנימה עדינה, שלא מעט חמלה נשזרה בה, הוא אמר לי שאין לו זמן. אם היה לו, היה ישן עוד. שאם הוא רוצה לכתוב, הוא חייב לפנות זמן רב לכתיבה.

(בין השורות היה פער הגילאים בינינו, כשרונו העצום, חוסר חשיבותי – ובול עץ.)

לא חשבתי שמטרוניתא מקשישה כמוני עוד יכולה לחוש שברון לב ילדותי כזה. צער עמוק נפל עלי. היתה לי הזדמנות של פעם בחיים, ואני החמצתי אותה. התחלתי איתו, ונדחיתי.

אחרי כמה ימים הבחין החכם שמשהו לא בסדר איתי. הוא שאל, ואני סיפרתי בכאב על אובדן החלום.

(בין השורות היתה קנאתי העצומה על חברותו רבת השנים עם המלך.)

החכם התגלה שוב כחבר טוב ורב חסד. הוא מצא את המילים המדויקות להבהיר לי שאולי יש עוד הרבה מאוד סיבות לדחייה שספגתי, אבל יש אמת בטענת הזמן האיומה. הוא מקדיש את כל עיתותיו לכתיבה, אמר לי. הוא לא שיקר לך, ולא הגזים.

אמרתי לו שזה לא מנחם אותי. זה באמת לא ניחם אותי. התאבלתי.

ואז קרה משהו משונה.

לאט לאט, לאורך ימים ושבועות, חלחלה אלי דמותו של המלך המסור לכתיבתו. זה שמסיט מעל דרכו בעדינות נחושה את מה שעלול להפריע, ומקדיש כל רגע אפשרי לעשייה עצמה. לאט לאט חלחלה האפשרות ללמוד מהמלך, נשוא הערצתי רבת השנים, שיעור קטן ומדויק.

בראש השנה זה התחיל. נפרדתי מהרשתות החברתיות, ניתקתי שוב את המחשב מהרשת, והלכתי לכתוב. התנצלתי בפני חבריי האהובים. כך זה יהיה לעת עתה. עד סוף הספר, אמרתי. אני צריכה להקדיש לכתיבה את עיתותי כולן.

היום

בארבע בבוקר אני חומקת בשקט מהקומה העליונה ומכינה לי קפה. אני יוצאת אל המחסן הטחוב והאפלולי, מניחה את הקפה, וכותבת. זה קורה עוד לפני שאני מתעוררת. כך כל יום, בוקר בוקר, שבועות ארוכים. כששואלים אותי מתי אפשר להפגש, אני אומרת שאחרי הספר. החברים שלי שמחים בשבילי. הם מעודדים אותי ברוחב לב. התברכתי בחברים טובים במיוחד.

הערב פגשתי את המלך, עם עוד כמה עשרות אנשים. הוא דיבר על חיי הכתיבה שלו. היה בשיחה הזו יופי. למדתי ממנו, כתמיד, שיעורים בעלי ערך. כששוחחנו, בסוף המפגש, הייתי שלווה ואסירת תודה. בול העץ נותר אי שם בשדרה. אני כותבת, ושמחתי פשוטה וגלויה מאוד לעין.

הוא חתם לי על ספרו, ומסר ד"ש לחכם, למרות שהוא פוגש אותו יותר ממני. הבטחתי למסור. כשיצאתי מהמפגש התבוננתי בהקדשה. "בחיבה רבה", הוא כתב.

ורק בדרך הביתה נזכרתי: חיבה היה תמיד שווה יותר מהערצה.

(גם אני מחבבת אותו. חיבה רבה.)

 

לשמעון החכם, באהבה רבה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אהרן פוירשטיין  On 30 בדצמבר 2011 at 01:39

    מצויין רוני. איזה כיף. מעורר השראה. מחבב מאוד.

  • גלעד  On 30 בדצמבר 2011 at 08:50

    לכאורה זה ברור, כדי לעשות משהו שלוקח הרבה זמן לבצע צריך להקדיש לכך את מה שצריך. ובזה אין הבדל בין בניית סירה, שיפוץ דירה או רכישת מומחיות בקליעה למטרה. אבל נראה לי שאת מכוונת למשהו אחר – כדי לכתוב צריך להשעות את החיים לזמן מה.
    אי אפשר אחרת?

    • רוני  On 30 בדצמבר 2011 at 09:26

      אתה צודק, גלעד. נגעת בנקודה חשובה מאוד מבחינתי: הכתיבה היא מלאכה, ואנשי מלאכה נכנסים לסדנה בשעה היעודה ועובדים.
      אבל המלאכה הזו דורשת גם זמן של בהייה והרהור והתבוננות, ובשביל זה אכן צריך להשעות את החיים בזמן העבודה. הפיתויים של העולם מתוקים מאוד, אבל אם אין פנאי למחשבה, כשאני נכנסת לסדנה אין לי כלום בראש.

  • bddaba  On 30 בדצמבר 2011 at 08:51

    גילוי הלב הזה, הכנות והכתיבה שמדייקת את כל זה, מקסימים בעיניי. שרון.

    • רוני  On 30 בדצמבר 2011 at 09:26

      תודה רבה. לא היה קל הפעם להודות בכשלוני.

  • מירי  On 30 בדצמבר 2011 at 09:37

    זוכרת היטב את אותו יום שישי וגם את מה שבא אחר כך. לגבי העכשיו אני קצת מקנאה, קצת עצובה והרבה שמחה שאת כותבת.
    ובאביב ביודה המכבי, אל תשכחי. נשיקות.

    • רוני  On 30 בדצמבר 2011 at 10:08

      רוב המקנאה יכול להפתר ברגע אחד של קובץ חדש, ונחישות שקטה. בדיוק כפי שהוא לימד אותי.
      אביב ביודה מכבי. אולי אפילו קצת קודם. נשיקות גם.

  • avivamishmari  On 30 בדצמבר 2011 at 10:14

    זה נהדר, רוני. לקחת את מה שהיטיב איתך. ונשארת שלמה. וגם היכרת מלך.

  • chellig חלי גולדנברג  On 30 בדצמבר 2011 at 10:26

    ילדה טובה. כותבת.

  • רקפת זיו-לי  On 2 בינואר 2012 at 20:37

    רוני יקרה.
    'המלך' הוא ללא ספק מלך! ו'החכם' שלך הוא בלי ספק גם החכם שלי.
    והפוסט הזה מעורר השראה ואולי אפילו אקום ב 4.00 בבוקר, אמן.

    • רוני  On 12 בינואר 2012 at 14:23

      החכם שלנו מאוד מוצלח. ואני מחכה מאוד לספר הבא שלך.

  • דפנה לוי לביא - עלי דפנה - פיתוח עיסקי וארגוני  On 8 בינואר 2012 at 01:07

    משכה אותי ביד והציגה אותי בפניו………… "היא מעריצה אותך" ככה פתחה ואמרה והלסת שלי נשמטה.
    מעריצה???? נכון שמעריכה. אבל להעריץ??? בגילי??? קצת פאטאט. ואז נפנה אלי ואמר : לעולםםםם, אל תאמרי לגבר שאת מעריצה אותו".
    מסכימה!!!. בלעתי לשוני. לא איבדתי עשתונות. פניתיי לאחור ובגבי אליו עניתי בנונושלאנטיות:
    "מעריצה את שליטתך בעברית בל תטעה". והמשכתי ללכת.
    ותם מה הוא היה אומר????

  • שמואל דוד  On 9 בינואר 2012 at 21:37

    זאת החלטה אמיצה. לי אין מלך וגם לא בן מלך ואני ממשיך להחזיק את המקל בשני הקצוות. זה עולה לי ביותר זמן עד למטרה , אבל זה לא נורא, בהנחה שהעולם ימשיך לעמוד על תילו ונהיה בריאים. אבל הדבר השני הוא החשוב. עומק הצלילה, איך קראת לזה? ניתוק. זה עושה את ההבדל אבל, ראבק , לא כל אחד יכול.
    את הספר הראשון שלי לקח לי 5 שנים להוציא. ואת הנוכחי אני פוחד להגיד בכלל. כששואלים אותי. נו? מה עם הספר? אני נאלם. הלוואי וגם הייתי יכול להעלם

    שמואליק

    • רוני  On 12 בינואר 2012 at 14:24

      תגיד כמה זמן שצריך. וקח כמה זמן שצריך. בישול איטי זה טעים.

  • שלומית  On 12 בינואר 2012 at 10:18

    ואני אנוכית הבוקר. שמחה כל כך שחזרת לכתוב כאן. התגעגעתי למילים היפות, המדויקות הבלתי מתפשרות שלך.

    אחרי הספר, כן?

    • רוני  On 12 בינואר 2012 at 14:25

      אני בירושלים בסוף החודש, יקירתי. תבואי? ותביא את החמוד.

  • שלומית  On 16 בינואר 2012 at 11:48

    נבוא. בטח שנבוא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: