נופל לתוך הלב

חמש שנים שתקנו את הלילה ההוא.
את נאלמת ראשונה
ואחר כך אני.
לך היתה טובה השתיקה,
ואותי היא לפתה בגרוני.

הספר כבר היה בידי כשהנסיבות זמנו לי שיחה עם מחברו. אמרתי לו שעל אף שקניתי אותו, החרדות לא מאפשרות לי לפתוח את הספר ולקרוא.

הוא אמר דבר מה חשוב בעניין הזה. אחר כך הוא אמר משהו אחר, כדי להצחיק אותי, וצחקתי. החלטתי שאעז ואקרא בכל זאת. מאז, ארבעה חודשים, חגתי סביבו מדי ערב, נמשכת ומפחדת. לא ידעתי שאני חגה סביב גיבוריו החגים אף הם. לא ידעתי שיש שם אשה הקוראת לי מראשו של מגדלור.

בסופו של דבר, בהחלטה של רגע, פתחתי והתחלתי. ולא הפסקתי לקרוא, עד שהוא פסק מלספר.

בלילה חלמתי את אשת הרשתות ואת הקנטאור, שניים מגיבורי הסיפור. שניהם באו איתי, ושניהם יוותרו כאן עם מקבץ קטן של גיבורים ספרותיים שהיו לבשר ודם בנפשי, אלה שאני ממשיכה לשוחח איתם גם שנים אחרי שנסתיים הסיפור שיצר אחר עבורם.

בבוקר רציתי לקבץ אלי עוד אנשים כמוני, כאלה שמבינים שעל הספר הזה אפשר לדבר, אבל ידבר מישהו אחר. כאלה שירצו לשתוק איתי סביב המפגן הזה של אנושיות חריפה, של יצירה שמנקדת את חיינו ומבארת את מה שאין לו מילים. ממציאה את המילים מחדש למה שאיננו רוצים לדעת לעולם.

הכריכה, חלק מהסיפור

אין לי עם מי לשתוק לכבוד הספר הזה, אז אשתוק אותו לבדי. ורק אומר: קראו אותו. גם אתם, חבריי, שהעדתם בפני שאתם מפחדים. אין צורך לפחד מספרים. החיים מפחידים דיים.

נופל מחוץ לזמן, דויד גרוסמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שמעון  On 11 בדצמבר 2011 at 12:27

    איזה יופי של קריאה של הספר הזה.

  • חנוך  On 11 בדצמבר 2011 at 12:39

    רוני – אני חברך לשתיקה.
    קראתי את הספר לפני כמה חודשים, ומאז נפלה עלי בדיוק אותה שתיקה שאת מדברת עליה.

  • רוני  On 11 בדצמבר 2011 at 13:17

    שמעון, גם בזכותך, כפי שאתה יודע היטב. תודה.
    חנוך, תודה. זה חשוב לי.

  • hamora  On 11 בדצמבר 2011 at 15:26

    גם אני חברתך לשתיקה על מה שלא נרצה לדעת לעולם

  • sariterez  On 12 בדצמבר 2011 at 08:50

    לי הספר דווקא עשה לדבר.
    לדבר עם סבי, שקם והלך באמצע ארוחת הבוקר, שלוש שנים וחצי אחרי הלילה ההוא.
    ועם סבתי, המופלאה באדם, שנשארה איתנו עוד 20 שנים נוספות.
    לדעתי מדובר בפסגות חדשות של יצירה אנושית.
    מאלה שמזכות את כותביהם בפרס ההוא בשבדיה.

  • גדי  On 12 בדצמבר 2011 at 12:22

    אההההההההההההההההה

    זה מה שהרגשתי כשקראתי אותו

    סיימתי אותו לפני שבועיים אחרי שקראתי אותו בשתי נשימות. חצי ראשון לפני חודשיים.

    לשתוק אותו איתו לידו.

    כי אין מילים.

    כי זה הקצה ואפשר להיות שם יחד אבל אי אפשר לחלוק את זה.

    וזה מפיל מחוץ לזמן.

  • zaphodit  On 17 בדצמבר 2011 at 10:13

    כן, כפי שכתבת. קראתי ביומיים של נשימה כואבת יותר מעצורה. פעמיים באמצע עוצרת בשוק ולא מאמינה כמה זה נורא (את בטח מנחשת לפחות פעם אחת. כל מי שקרא ניחש את האחת). בסוף שמתי אותו בצד שיחשוב טוב טוב על מה שעשה לי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: