המחברות של אלקה

חלל הכניסה אפלולי, ורק מעט אור מצליח לחדור מבעד לזגוגית המחוסמת הסמוכה לדלת. אני מגששת את דרכי פנימה במסדרון המוכר.

"שבי!" היא קוראת מתוך חדר השינה. "אני בדיוק באמצע המשפט."

אני צוחקת, ושומעת אותה צוחקת אלי בתשובה. כמעט שלושים שנה אני באה אליה, ובכל פעם היא בדיוק באמצע המשפט.

אחרי דקות ספורות היא יוצאת אל הסלון. השיער שלה לבן כל כך שמתחשק להניח עליו את הראש ולישון, והעיניים הכחולות מבהיקות שוב, אחרי שהורידו את הקטרקט. תמיד אני צריכה להזכיר לה לטפל בעצמה, רק בקטרקט היא טיפלה במהירות.

"זה כי לא יכולתי לכתוב ולקרוא," הסבירה כשהבעתי התפעלות.

אנחנו מתחבקות.

"איזה אמצע זה היה?" אני שואלת.

"האמצע הטוב!" היא מחייכת, והולכת לעשות לי קפה.

יש שני סוגי אמצע. האמצע הנחמד הוא בספר שהיא קוראת. האמצע הטוב הוא בספר שהיא כותבת.

היא כותבת מאז שאני מכירה אותה. מעולם לא הכרתי מישהי מסורה כל כך לכתיבה. שלוש שעות, כל יום, שלושים שנה. היא לא לוקחת שום הפסקות בכלל. לא שישי, לא שבת, לא חג.

פעם סיפרה לי שהיא חולה ואני באתי לבקר עם מרק עוף. מצאתי אותה יושבת מול שולחן העבודה שלה, בחדר השינה, וכותבת.

"תיכנסי כבר למיטה," כעסתי. "מותר לך לנוח ליום אחד."

היא נעצה בי את המבט הצלול הזה ואמרה, "אבל לא ככה מחלימים. אם כותבים מחלימים."

שלושים שנה. שלושה עשר רומנים, חמישה קובצי סיפורים קצרים.

היא מעולם לא הגישה אותם להוצאות ספרים. מעולם לא שלחה סיפור לכתב עת. שני סיפורים פורסמו בעלון הקיבוץ, אבל זה היה לפני המון שנים.

"זה היה לא נעים," היא סיפרה לי, מזמן מזמן, כשעוד העזתי לשאול. "לאנשים היה מה להגיד. הם שאלו שאלות. לא נהניתי מזה בכלל."

אבל לכתוב היא אוהבת. יש לה שלוש קוראות: הבת שלה, חברה בת גילה (84, זה לא צחוק) ואני. שלושתינו, המועדון הסודי שלה, חושבות עליה דברים טובים מאוד.

הטקס קבוע למדי. היא מתקשרת ואומרת, "יש לי משהו להראות לך." יותר מזה אינה מוכנה לומר. אני מנסה לחקור אותה בכל פעם מחדש. רומן? אוסף סיפורים? פעם אחת היה קובץ שירים, אבל זה נפסק. היא אמרה שנגמר לה האוויר מהר מדי.

היא לא מוכנה לענות. "תבואי ותראי."

כשאני באה המחברות מחכות לי על השולחן. אני תמיד השנייה, אחרי הבת שלה, מלבד השנתיים ההן שבהן הבת גרה באירופה ועברתי לראש הרשימה. זה היה נעים.

היא מעמיסה עלי ערימה של מחברות. הן תמיד מהסוג הזול והפשוט ביותר: עטיפה חומה עם מקום לכתוב שם, כיתה, בי"ס. על כל מחברת יש מספר, וצריך פשוט לקרוא לפי הסדר. הביקורים האלה קצרים. היא באמצע המשפט (הנחמד, היא הרגע גמרה לכתוב ספר, היא כותבת קצת פחות) ואני רק רוצה לטוס ישר הביתה ולקרוא.

אף פעם לא הצלחתי להגיע הביתה. אני יוצאת מהבית שלה וקוראת מחברת אחת ממש שם, בשביל העפר ליד ביתה, מול הבריכה. את הבאה אני קוראת תמיד בצומת לפני הכניסה לקריית גת, במסעדה המשונה, על כוס קפה. השלישית במסמיה. הרביעית ביער קנדה. בין מחברת למחברת אני נוסעת וחושבת איך היא עשתה את זה שוב, איך היא כתבה את זה נקי ופשוט ומדויק, ואיך לכל הרוחות אני משכנעת אותה הפעם להוציא את הספר לאור.

אחרי שיצא הספר שלי ניסיתי לתאר לה כל רגע מתוק, כל מכתב נפלא שקיבלתי מקורא, כל תגובה מחממת לב, כל ביקורת נעימה. היא הקשיבה לי בחיוך. היא שמחה בשבילי. ואז היא שאלה, "זה כיף כמו לכתוב?"

נאלצתי להודות שלא.

"אז בשביל מה אני צריכה את זה?"

"כדי שעוד אנשים יוכלו לקרוא!" אמרתי. "ואולי לא בשבילך בכלל. בשבילם. כי את כותבת כל כך נפלאה. את יכולה לגעת באנשים."

היא נופפה בידה. "אזוי," היא אמרה לי. "יש מספיק ספרים בעולם. יש לי אותך, את רעות ואת ורה. זה מספיק לי לגמרי."

אז אני קוראת. הספר האחרון היה לפני חצי שנה. הגיבור שלו היה כוכב הצפון. קראתי אותו במשך יומיים רצופים. 12 מחברות בכתב היד המעודן והמסודר שלה, שגדל ומתפרע כשהיא נרגשת. כשהוא הולך ומתקטן אני יודעת שכואב לה. אחרי ארבעה ימים החזרתי את המחברות. "ורה מחכה," אמרה אלקה. "היא יכולה למות פתאום."

הושטתי לה את המחברות, והייתי נחושה. "הפעם את חייבת לתת לי לקחת אותן להוצאה."

"תיכנסי," היא אמרה. "שבי, אני באמצע המשפט."

לא חיכיתי לסוף המשפט. כעסתי נורא. נמאס לי. כמה ספרים רעים יוצאים, ודווקא היא, הנפלאה, אורזת את המחברות ודוחפת לבוידעם. אז שאלתי אותה איך זה שתמיד היא באמצע המשפט. למה אף פעם לא בהתחלה או בסוף. למה היא לא מזכירה את הפרק (בספרים שלה אין פרקים. אני צריכה לזכור: מחברת מספר 7, שני עמודים אחרי האמצע) או את העמוד.

"אמצע המשפט זה המקום הכי טוב," היא אמרה. "בהתחלה יש כל כך הרבה ציפייה, זה קשה לנשום. בסוף יש תמיד אכזבה. אם המשפט הוא מחורבן, אכזבה. אם הוא מצוין, גם אכזבה. כי נגמר כבר. באמצע המשפט, שם קורה כל מה שטוב."

היום היא התקשרה. היא אמרה שיש לה משהו להראות לי. שאבוא. קשה לנשום.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On 7 בדצמבר 2011 at 22:21

    זה אמיתי, הדבר הזה? כי גם אם לא, זה נפלא 🙂

    • רוני  On 8 בדצמבר 2011 at 16:02

      זאת שאלה מצוינת, והתשובה, כמו תמיד, מורכבת. תודה.

  • אורית עריף  On 7 בדצמבר 2011 at 22:36

    אין לי מושג מי זו אלקה ומה היא בשבילך (דודה? מכרה? שכנה לשעבר?) אבל אני יודעת למה היא בחרה דווקא בך להיות אחת משלוש הקוראות שלה.
    כי את סקרנית באמת ופתוחה ומאפשרת. באמת טוב ליצור – קודם כל בשבילי. ברור – אבל גם בשבילך.

    • רוני  On 8 בדצמבר 2011 at 16:01

      כל קובץ שמגיע ממך במייל הוא חגיגה קטנה, אורית.

  • גל חן  On 7 בדצמבר 2011 at 23:36

    לפני שידעתי שזה בוט אוטומטי שצייץ בשבילך, קיפצתי משמחה ומיהרתי לעשות לך המלצת פולואו, שכולם ידעו שחזרת לטוויטר, גם אלו שלא מכירים.

    באותה נשימה, אני משתוקקת לעשות את מה שאת עושה, ולהפסיק הכל בשביל לכתוב. אין לי אומץ.

    ממשיכה להעריץ מרחוק.

    • רוני  On 8 בדצמבר 2011 at 16:02

      גל החכמה, התגעגעתי לקרוא אותך.
      לא צריך הרבה אומץ. רק קצת. בינתיים, בכל אופן 🙂

  • חנוך  On 8 בדצמבר 2011 at 06:04

    כל כך אמיתי, ועוד יותר – אמיץ.
    אמיץ אל מול גלי המשרבטים, אצים רצים אל ההוצאות לאור, מפיקים "ערבי השקה", מפעילים יחסי ציבור מסיביים כמו צעקות בשוק הירקות ומתאכזבים אם לא קונים אותם על המשקל.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 8 בדצמבר 2011 at 08:03

    טו-או-ב!!!

    יריב

    • רוני  On 8 בדצמבר 2011 at 16:03

      זה ללא ספק אחי המאמץ הקטן. הי מותק! זיהיתי את הקול שלך.

  • אהרן פוירשטיין  On 8 בדצמבר 2011 at 08:56

    קשה לנשום אחרי שקוראים את זה. כואב וקשה ומבקש המשך.
    וחוץ מזה כיף להכנס לפייסבוק ולזכור שאת לא שם כי את עושה משהו מצויין.
    תמשיכי!

    • רוני  On 8 בדצמבר 2011 at 16:04

      אולי יבוא המשך. אולי היא תספר אותו.
      ממשיכה, המפקד.

  • batem  On 8 בדצמבר 2011 at 09:08

    פעם שנייה, תוך פחות מעשרים וארבע שעות, שאני נתקפת קנאה שכזו!
    נכנסתי כי גם שמה של אימא יקרה לי הוא אלקה, ומצאתי פנינה שהלוז שלה, מבחינתי, לוחץ אצלי על המקום הזה שמבקש, "שבי לכתוב, בשבילך."
    אשריה של אלקה, ששלמה עם בחירתה ויש לה אותך ושכמותך – קוראת, מפרגנת, מעודדת.

    • רוני  On 8 בדצמבר 2011 at 16:04

      תודה. פרגון זה טוב ונעים לשני הצדדים.
      שבי לכתוב, בשבילך.

  • גילה רונאל  On 8 בדצמבר 2011 at 10:43

    פשוט נפלא!

  • chellig חלי גולדנברג  On 8 בדצמבר 2011 at 15:24

    יפה ומעורר

    • רוני  On 8 בדצמבר 2011 at 16:05

      קצת נבהלתי מהמעורר הזה, אבל הבנתי. אמן ואמן.

  • דודו פלמה  On 8 בדצמבר 2011 at 18:35

    אפשר גם ללכת על אופציית מכס ברוד.
    להבטיח לה שתשרפי, וככלות הכל בכל זאת לפרסם…

  • דברים ב'  On 11 בדצמבר 2011 at 13:09

    אלקה הזאת, התאהבתי בה מיד. גם כי היא לעצמה והיא נהדרת, וגם מפני שתיארת אותה כל כך נפלא, או שאולי בכלל יצרת אותה ככה, אבל מה זה חשוב- אלקה (שאני כבר קצת מכיר) היא גם סיפור, והיא גם כותבת סיפור שאותו אנחנו מתים לקרוא- גם כי היא לא רוצה להראות לנו אותו, וגם כי את כותבת נהדר על איך שהיא כותבת נפלא. זה גם וגם, אבל מצד שני, זה גם יכול להיות רק גם, שמכיל בתוכו את שני הגמים על נפלאותם ונהדרותם.
    לחיי הכתיבה שעושה אותנו שיכורים מאותיות ומלים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: