ודאי ניטל זיווה

סיפור מסע משעת בין ערביים אל בין הצללים

1.

בשביל הסכרים בנהריים, לעת ערב, היו השמיים סגולים ועננות קטנות עיטרו אותם. חרמש ירח קימץ את אורו ממני מעל כאוכב אל האווה, ומשולשים צהובים עטפו את הגדרות. זהירות, מוקשים. מעברה השני של הגדר נשמע בבירור קולו של המואזין. הוא שר את מלוא את התפילה בעדינות, בסלסולים רכים.

שביל הסכרים היה ריק מאדם בשעה הזו. רק איל, חבר קיבוץ אשדות יעקב מאוחד שמפעיל את האתר, עוד עמד בקיוסק. הוא הבטיח שיכין לנו תה כשאחזור ויספר את כל הסיפור של המקום שמעבר לשער הברזל. מקום משונה, המפעל העצום של הזקן מנהריים. הוא מתוחזק למופת בין הגדרות הגבוהות, שעליהן סלסולי תיל גבוהים עוד יותר. קירות בטון ענקיים, סכר ממלוקי עתיק, מבני באוהאוס נסתרים בעמק הירדן.

כשסיימתי להלך בשביל ראיתי גשר שלא היה חלק מהמסלול, הלכתי אליו וכבר הנחתי עליו רגל כשראיתי את השלט. "זהירות, גבול!"

זה נראה לא סביר, שככה סתם אפשר ללכת על גשר ולהיות בארץ אחרת. וזה גם מפחיד, רגע אחרי שחוצים את הגן לזכרן של שבע הנערות מבית שמש שנרצחו שם בידי חייל ירדני מטורף.

אחר כך ישבנו בחשיכה ואיל סיפר על נהריים. על ההיסטוריה העשירה של המקום, על התכניות של ישראל וירדן, על רעיונות הפיתוח המרתקים.

הזמן עצמו ישב איתנו אל השולחן הקטן, שאף את אדי כוסות התה והקשיב לשיחה, מרוצה.

2.

בדרך הביתה שלחתי מבט סקרני מהיר לעבר חוות שושנה בראש כאוכב אל האווה. נזכרתי בסיפורי מאיר הר ציון שקראתי בשקיקה בנעוריי. לצדם היו גיבורים אחרים שאימצתי לי בדרך: דבורה הנביאה, משה ואהרן, שאול המלך ובתו מיכל, חנה סנש, שרה אהרונסון, אנשי חומה ומגדל, יצחק שדה, אורד וינגייט, יגאל אלון.

הנרטיב שנוצר מכל אלה היה אגרסיבי, מיליטריסטי – ושלם. כל הסיפורים הללו התחברו לכדי סיפור אחד שאפשר היה לזהות אותו. הסיפור שלנו. המקום שנשמר בתוכו לאדם שנולד בסוף שנות השישים בארץ הזו לא היה נעים או מרגיע. הוא היה מסעיר ומלא הבטחה. היה משהו ששווה להילחם בשבילו. המלחמה הזו היתה יכולה להיות צבאית, והיא היתה יכולה להיות אזרחית, ואפילו רודפת שלום, אבל היא היתה שלמה והתבססה על אותם יסודות שהיו בסיפורים.

לארץ היה סיפור.

3.

ולאחרונה, בתוך סערת היום יום, אפשר לראות רק זעם. שחיתות. חקיקה אגרסיבית. איום קיומי שאי אפשר להבינו. מהפכות בכל המזרח התיכון. ממשלה סטגנטיבית, אבודה. מעט חדשות מצליחות לחלחל מבעד לחומות שהצבנו בפני התקשורת, ועליהן המשולשים הצהובים: "זהירות, מוקשים." המעט הזה מספיק כדי לשלוח אותנו בחזרה אל הסגר שכפינו על עצמנו.

ואמרו כבר לפני, אין בכך שום חידוש, שנקודת המפתח שמאפשרת לכל אלה להתחולל בלי לאפשר לנו להגיב היא שוב, כמו תמיד, 1967. נסעתי וחשבתי: זה הכיבוש, טמבלית.

בלי לדבר על הפתרונות האפשריים למצב הזה, אפשר לראות בקלות איך הוא פורר את הנרטיב המקומי לכדי נרטיבים נפרדים, נבדלים זה מזה לגמרי. שכבה על גבי שכבה: ההשפעה על החיילים בשטח, ועל תודעת האזרח שיודע שהוא חלק ממדינה כובשת, ועל תודעת האזרח שבוחר לחיות בשטח כבוש שאין לו פתרון, לצד אנשים שמתעבים אותו, ותודעת העם השלם שהמלחמה כבר בקרה לא פעם ברחובותיו הראשיים ואיימה על חיי ילדיו, ותודעת מערכת שלטונית שמנהלת את חיי אנשים שלא בחרו בה, ותודעה של מערכת משפט שאוחזת בצדק הקדוש בידה האחת ובשנייה מכפיפה אוכלוסיה שלמה לחוקים שחקקו אנשים שנבחרו בידי אחרים.

הדמוקרטיה, שהיתה היסוד הרעוע שעליו נח הכל, אינה באמת דמוקרטיה. תחת שלטונה של מדינת ישראל מתנהלים חייו של עם כבוש, ובעצם נוכחותו שם הוא מערער את היסודות של קיומנו שלנו. גם מי שחושב ששהותינו שם מוצדקת ועלינו להישאר שם, גם הוא ודאי יכול לראות את הפעפוע היציב של רעל לתוך ורידי החברה הישראלית.

והסיפור ההוא, הישן, מעטים מול רבים, טובים מול רעים, אוד מוצל מאש מול המשופמים האכזרים, כבר איננו. הרעל צרב אותו והעלים אותו מזמן.

4.

במקומו יש סיפור אחר. וישראלים רבים מאוד, גם אני ביניהם, מעדיפים להיוותר מבודדים ומסוממי שגרה מנותקת, רק לא לחסות תחתיו.

הסיפור החדש הוא סיפור אימה. אין בו אופק של תקווה שאליו יכולים אנשים לשאת את מבטם, רק מאבקים, כעס, בדידות, ניכור. הוא סיפור של חיים על החרב, אבל בלי שום דבר שיחבר את הציבור לכדי יד שתאחוז בחרב, בתחושה שהצדק לצידו. חרב שמופנה לעתים תכופות אל גוף הנושא בה. חרב שהאוחז בה מסתכן במוות מידו שלו.

חיים על החרב. שאול המלך, אלוף נעורי, חי על חרבו ונפל על חרבו. בניו מתו, בתו, מיכל, לא זכתה להותיר אחריה ילדים. הכל נמחק.

5.

סופרים מספרים תמיד שיש רגע שבו הסיפור נקלע לדרך ללא מוצא. משהו משתבש, משהו מהחזון רב ההוד של ההתחלה נשכח. הם לא זוכרים למה התחילו לכתוב את הסיפור הזה, ואין להם שום חשק להמשיך. אולי זה מה שקורה בישראל עכשיו. אולי זו רק נקודת השפל של הכותב האלוהי, וברור שכבר היו לו כמה נקודות שפל מרשימות ביותר בהיסטוריה של עם ישראל ושל העולם.

 בדרך הביתה לא פניתי ביציאה מעפולה. טעות. המשכתי ישר, ומצאתי את עצמי בנצרת עלית. היה חשוך מאוד, והייתי רחוקה מהבית. כמות בלתי נתפסת של אנשים לומדים נהיגה על משאיות בנצרת עלית. שוב ושוב זחלתי על זנבה של משאית נושאת משולש עם האות "ל".
רציתי הביתה. אל הילדים. אבל מה לספר להם? נצרת התמשכה נצח. יהודים וערבים. בליל משונה ולא מוכר. פחדתי.

אני רוצה לתת לילדי סיפור שאינו רק פחד. משהו להאמין בו, משהו לקוות לו, להילחם בשבילו.

אז אני נאחזת במאבק החברתי, שהוא חשוב מאין כמוהו, והוא בעצם הרגע הראשון מזה עשור לפחות, אולי אפילו שניים, שבו שמעתי שוב סיפור שיש בו תקווה. נאחזת בזכויות אדם כנגד השעבוד של בני עמים זרים ועוד אלף עוולות, נאחזת ביהדות הליברלית כנגד רוחות ההתחרדות וההשתקה.

ובעיקר אני נאחזת בבית, בדלתותיו הסגורות בפני העולם ההולך ומיטרלל בחוץ. במוזיקה שאני בוחרת בקפידה.

6.

ואז הוא מתגנב אלי, הסיפור. דרך הפתח היחיד שהותרתי לו. דרך המוזיקה. חווה אלברשטיין ודודו זכאי, הגבעטרון והדודאים ויוסי בנאי, כולם מזכירים לי. "אומרים ישנה ארץ." כן, פעם אמרו כך.

אחר הצהריים, לפני הביקור בנהריים, עמדתי בשולי שדה בצלים ענק בקיבוץ אשדות יעקב איחוד וצפיתי על עמק הירמוך שעה ארוכה.

השמש הנמיכה מאחורי, והשדות נצבעו בעדנת הלילה ובפחדיו. יללות תנים ליטפו את הלב בהיותן כה מוכרות ופשוטות, ברדיו השמיעו את "הורה ממטרה".

לבדי מול השדות, בצל עמדת הבטון המזרחית שהציבו שם לוחמי ההגנה, שרתי במלוא גרון

המרחב כולו נצוד,
צינורות פרשו הרשת,
והנה סימן ואות,
בטיפין נראית הקשת,
ברית הפרח והניר,
ברית השקט והזמר,
ממטרה, שירך הוא שיר,
רנניהו, עד אין גמר.

לרגע העזתי לקוות שזו טעות. שהסיפור עדיין חי, וזו רק סטייה קטנה מן הדרך. עלילת משנה עלובה שצריך למחוק בעריכה.
אבל ידעתי שאני משקרת לעצמי. הסיפור ההוא כבר איננו מזמן. זו הרי דרכם של סיפורים מאז ומתמיד, להסתיים.

אפשר לפטור את כל זה כטרוניה נוסטלגית. ואפשר גם, אם רוצים, להתבונן על האופן שבו סיפור, נרטיב, עוזר לנו לחיות. מזכיר לנו לאן אנחנו הולכים ומה אנחנו מבקשים. סיפור משותף הוא חלק מרכזי ביצירה הפיקטיבית מלכתחילה המתכנה "עַם".

7.

כשהגעתי הביתה הם זינקו עלי, שלושה מתוקים בפיג'מות ועיניים מצפות. הבאתי להם חופן של צדפים משפת הכנרת והם שיחקו בהם עד שעת השינה. התבוננתי בהם ותהיתי מהיכן אפשר ללקט תקווה בארץ ללא סיפור.

שמישהו יספר כבר סיפור חדש.

8.

ואחרי שנכתב הכל, אולי איזו אופטימיות שאי אפשר לנצח לעולם, אולי סתם מזל, הגיע עוד שיר. אולי חיפשתי במקומות הלא נכונים, והכל שם, בעיניהם היפות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אילן  On 1 בדצמבר 2011 at 14:08

    ענקית

  • אלירז  On 1 בדצמבר 2011 at 14:54

    רוני יקרה, את פשוט נפלאה.
    השארת אותי נטולת מילים.
    מאין היא באה, היכולת הזו לנסח את הדברים הערטילאיים האלה שכולנו מרגישים, באופן כל כך חד ומדויק, חודר ובלתי מתפשר, ובפיוטיות שמעלה דמעות בעיניים?
    איך את מצליחה לעבור ככה בטבעיות בין האישי, הנפשי, העמוק ביותר, לבין האמירה הכללית, הגדולה, החשובה (שעם חלקה אני לא מסכימה, אבל זה כבר לשיחה)?
    נו, את תגידי לי, אני פשוט כותבת, אלה המילים שכותבות את עצמן.
    אז כנראה המילים יודעות במי לבחור כדי לכתוב את עצמן.
    הפעמת אותי היום, יקירה.
    מחכה כבר לראות אותך, הפעם אצלי, ליד הקלמנטינות (: .

  • דודו פלמה  On 1 בדצמבר 2011 at 17:22

    הסתובבת בשדות ילדותי. במקומות המיתולוגיים ההם בהם הטורבינות השותקות מספרות בלילות את סיפור החשמל ואיך רוטנברג מילא באור יקרות את כל הצפון. אור שהולך ומאפיל עכשיו בבית נבחרינו דווקא לקראת חנוכה חג האור. באנו חושך לגרש…

  • mirile  On 1 בדצמבר 2011 at 17:56

    את, את יודעת לכתוב את.
    אוהבת אותך מיליונים. מתגעגעת.

  • liorgimel  On 1 בדצמבר 2011 at 22:11

    איזה יופי. וגם חוכמה. אחד מהפוסטים הכי טובים שכתבת.
    תודה.

  • מיה טבת דיין  On 1 בדצמבר 2011 at 22:50

    רוני כתבת פוסט מהמם. וגם מחורר את הלב. אני מתקשה לאחרונה להיאחז בבית, או במהפיכות חברתיות, אפילו במוזיקה. רואה את המתרחש בעיניים פעורות והוא נראה לי כתהום.

  • שלומית  On 2 בדצמבר 2011 at 00:06

    המילים שלך צרבו אותי.
    נגעת בעצב. עצב רב. חשוף וכואב.

    תודה

  • ת  On 2 בדצמבר 2011 at 00:21

    את מספרת עכשיו את הסיפור החדש

  • galithatan  On 2 בדצמבר 2011 at 12:19

    היה לי הרבה מה להגיד, עד שנתפסתי למשפט "כמות בלתי נתפסת של אנשים לומדים נהיגה על משאיות בנצרת עלית". לא יודעת למה. אולי זה משפט פתיחה לספר?

    ואני עודני פליאה – יגאל אלון היה גיבור שלך? 99% מהילדים שלמדו איתי ביסודי ובתיכון, אין להם כלל מושג מיהו. היום הם יודעים איפה הוא נמצא (ליד איילון).

  • avivamishmari  On 2 בדצמבר 2011 at 12:59

    מדויק, ולכן מצמרר. הסיפור שאבד הוא האמונה שאבדה.

  • דברים ב'  On 5 בדצמבר 2011 at 08:06

    לקרוא את זה, זה כמו לחזות בהשתאות בתינוק רוכב על אריה. הכתיבה הלירית שלך מוליכה את הטרגדיה בלטיפה כל כך ענוגה, שזה מצמרר.
    טקסט נפלא, כואב ומענג.

  • רוני  On 8 בדצמבר 2011 at 16:00

    תודה על המילים החמות, ועל המילים החכמות. אני מחפשת את הסיפור, לא מספרת אותו. אבל החיפוש מחמם את הלב. כולי תקווה שיש עוד אנשים שמחפשים. שיש המון סיפורים חדשים שנכתבים ממש עכשיו.
    ולדברים ב' – עוד לא התאוששתי מהתגובה. איזה דימוי מופלא, התינוק הרוכב על אריה. תודה רבה. אני אעשה מאמץ גדול לא לגנוב אותו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: