אגדת הילד הקורא בדממה

ילדים קוראים. הם קוראים על ספת הבית, ולפעמים, למגינת לב האם, על רצפתו. הם קוראים מכורבלים בפינה שאיש אינו משתמש בה. הם קוראים על שטיח בספריה, ובדרך הביתה, מנגנים מנגינה של חסד בעמודים שבהם הם מתנגשים שוב ושוב.

ילדים קוראים עדיין. ולעתים מתגנב לידיהם איזה ספר שעשוי לגעת בלבם, ופעמים אחרות זהו ספר שמעסיק את מחשבותיהם, ואם יש להם מזל, אחת לאיזה זמן, הם יפגשו לפתע בספר שיעשה את זה גם זה, מהספרים האלה שינוחו תמיד אי שם בבית, ובן רגע אפשר לפתוח אותם, בכל עמוד ממש! ולקרוא.

הסיפורים שימצאו בספר הזה ילכו איתם אל חייהם, קווים סמויים של הבנות שערכן עתיד, אולי, להתברר יום אחד. והידע שירכשו בעולמות האלה עשוי אפילו להשפיע על האופן שבו יבחרו לחיות את חייהם. על האדם שיהיו. על הערך ומידת המשמעות שימצאו בחייהם.

לפעמים יהיה שם רק משפט אחד, אבל הוא ישנה הכל.

לפני שנה כתבתי כאן על מסלול המאיירים בבית המדרש ליוצרים של מכללת עלמא, ועל כוונות העומק שלו: להכיר ליוצרים בני זמננו את המקורות היהודיים, ללא הגוון הדתי המתלווה בדרך כלל ללימוד שכזה. עלמא מבקשת להחזיר את התרבות היהודית ואת כתביה וחוכמתה לכל אדם שרוצה בכך, לאחר שמערכת החינוך פסקה לתווך אותם באופן שיתאים לחילונים, לתפישת עולמם ולאורח חייהם. בהערת אגב אזכיר שגם בציבור הדתי יש מי שמבקש לערער על האופן שבו מערכת החינוך הממלכתי-דתי מתווכת את התנ"ך, המשנה, הגמרא וכתבים אחרים לתלמידים. גם שם אין הדברים פשוטים כפי שנדמה לפעמים לצופה מבחוץ.

על הספר

לאחרונה יצא לאור "האגדות שלנו", ספרה של שהם סמיט, שאף היא בוגרת בתי המדרש ליוצרים של עלמא. סמיט לקחה על עצמה משימה רחבת היקף ומעמיקה: להפגיש את הילד בן הזמן הזה עם סיפורי האגדות היפים השזורים ברחבי התרבות היהודית.

האגדות שלנו, שהם סמיט

סמיט היא לא הראשונה לעשות זאת, כמובן. לפניה פסעו בשביל הזה ביאליק ורבניצקי עם "ספר האגדה" ויופיו המיתולוגי, וכמוהם גם רבים אחרים.

במיטב המסורת של כבוד לעבר ולמסורת, סמיט אכן מתייחסת לכך בהקדמה שכתבה. היא מתארת את הרגעים בהם שקעה בחיק סבה וסבתה והאזינה לסיפורים מתוך ספר האגדה, מספרת על עולם שבו שפת הספר הזה היתה נהירה ופשוטה לילדים.

היא מוסיפה ומספרת כיצד ניסתה לגלות את הקסם הזה לילדיה, ואיך הפך כל משפט ממש למסלול מכשולים שבו מילים עלומות מסתירות מפני הילדים את קסמו של הסיפור. מהשביל רחב הידיים והמואר שבו צעדה בילדותה, נותרה דרך חתחתים שקסמה כמעט נסתר מן העין.

לאחר לבטים לא מעטים, החליטה סמיט להלביש את סיפורי האגדות הללו בשפת ימינו. היא בחרה בשפה בהירה ופשוטה, אך לא מתחנפת ולא מתיילדת. מי שמכיר את כתיבתה משכבר, לא יופתע מכך.

לסיפורי האגדה הוסיפה פרפראות קטנות המלוות את הקורא לכל אורך הספר, בטורי צד קצרים. מי היה הלל הזקן? מה הם בית הלל ובית שמאי? איך הוכיח רבי עקיבא את קיומו של האל, והאם אכן מדובר בהוכחה?

האגדות עצמן יפות להלל. הבחירות של סמיט מדויקות, והיא מיטיבה גם להרחיב ולהוסיף הקשרים בין תרבותיים: לצד האגדה על בת שלמה הכלואה במגדל היא מזכירה כי סיפורים כאלה מופיעים גם בתרבויות אחרות, והבולט ביניהם הוא האגדה על רפונזל. לצד סיפור המבול היא מספרת בקצרה גם את הגרסה שלו בעלילות גלגמש, מן המיתוס הבבלי-מסופוטמי.

איפה נמצא באמת הר אררט? מה פרוש הביטוי מעז יצא מתוק? ועוד היא מוסיפה מחשבות על מהו קיצור דרך ומה תוצאותיו האפשריות, סיפורים מרתקים על חכמי המשנה והגמרא, וגם על אדריאנוס קיסר. ויש עוד תוספות רבות כאלה, קטנות, מחכימות.

מכל אחת מהן משוך חוט של סקרנות, לקרוא עוד, ללמוד עוד. אבל בכל אחת מהן יש גם איזו דממה מתוקה של לימוד, של הכרות עם עוד רובד של העולם שלא יופיע בעמודים הראשונים של אתרי האינטרנט או בטלוויזיה, והוא נקרא למרות שאינו נדרש כחלק משיעורי הבית.

איור: ולי מינצי

הספר הזה יפה מאוד, ואיוריה המוצלחים של ולי מינצי מוסיפים לו מתיקות של ילדות תמה. אבל מעשה הכתיבה של הספר הוא גם מרד כנגד החברה ותכתיביה: למהר, להשיג, להתבדר. הוא מציע אפשרות של תרבות של ממש, בלי לוותר על מידה של שעשוע בדברים. הוא מתעלם באדישות מהאפשרות לעשות משהו מכל אלה באופן דידקטי. הוא מציע איטיות שאינה עצלה, אלא קשובה. לא פחות חתרנית מכל אלה היא האפשרות לקריאה יהודית חילונית, רב תרבותית, בטוחה בעצמה ובמקומה.

יותר מכל, בספר הזה גלומה ההנחה הלא מובנת מאליה שהילד הקורא הוא אדם בעל פוטנציאל לשאר רוח, תבוני וסקרן, ולא יצור קצר רוח שיש לבדר אותו ולהסיח את דעתו.

דעת שאינה מוסחת כל הזמן, עשויה למצוא דרכים חדשות, מפתיעות. ילד שפגש בדמיונו את רבי חנינא בן דוסא ואת שלמה המלך, שקרא מיתולוגיות עממיות ואת סיפור עמו שלו, ששכב במיטתו, בהה בתקרה ודמיין את עצמו בתוך עולמות רחוקים ושונים מזה שלו, לוקח את כל אלה עמו אל עולם המבוגרים העגום. כנגד עולם שלא יעודד אותו לחיות, כי אם רק לשרוד ולהתבדר.

והוא עשוי אפילו לשאת את הידע, הסקרנות והיצירתיות עמו, ככלי נשק נדירים, נסתרים בכנף בגדו.

עוד על "האגדות שלנו":

שהרה בלאו בווינט

יותם שווימר בפנקס

נירה לוין בדף-דף

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • tsoof  On 8 בנובמבר 2011 at 11:08

    יפה. מעניין. אהבתי את החלק הראשון. הזכיר לי כמה ילדים שאני מכיר (ואינם שלי, לעזאזל!)

    ואפרופו הספר הזה, שרון, איך קראו לספר הסיפורים היהודיים המצחיקים ששכב שנים ליד המיטה של אמא ואבא? אני זוכר אותו עוד מארז 55, אני חושב, והוא היה נהדר נהדר.

    להתראות אחר הצהרים!

    • רוני  On 8 בנובמבר 2011 at 11:10

      אין לי מושג על מה אתה מדבר, אבל אני כל כך סקרנית עכשיו. נשאל את הגברת הערב.
      מחכים לכם, צופי. בשמחה רבה.

  • מירי  On 8 בנובמבר 2011 at 12:12

    בדיוק ראיתי את הספר נח בשלווה בסלון של חברה אמא של אורי שהתארחתי אצלה השבוע. תודה על ההמלצה. הג'ינג'י יהיה בן שמונה עוד שלושה שבועות, יכולה להיות אחלה מתנה. איכשהו נזכרתי בספר העתיק שסבא שלי נתן לי על המיתולוגיה היוונית שקראתי שוב ושוב בגילאים האלה.

    • רוני  On 8 בנובמבר 2011 at 12:23

      בצדק נזכרת. תקני לו את שניהם. אם אורי חושב עדיין שספר הוא מתנה ראויה, כבר ניצחת.

  • גלית, פלורידה  On 8 בנובמבר 2011 at 18:21

    נשמע נפלא. צובט לי בלב. זוכרת את סבא שלי קורא את ספר האגדה שוב ושוב. אולי זה יהיה ספר האגדה שלי. (לצערי בנותי קוראות האנגלית לא יזכו).

  • liorgimel  On 8 בנובמבר 2011 at 19:06

    נשמע טוב, אבל יקח עוד זמן עד שיהיה רלוונטי לנו.
    אבל מה שבאמת רציתי לכתוב זה שעם כל האהבה שלי לספר האגדה, אין על "אור הגנוז" של בובר. ספר מופלא.

  • אלירז  On 9 בנובמבר 2011 at 10:43

    איזו רשימה יפהפייה. תודה.

  • סו  On 9 בנובמבר 2011 at 15:04

    תודה על ההמלצה. קניתי, למרות שלקטנה שלי יקח עוד איזה 5-6 שנים ללמוד לקרוא… אבל אין לדעת איזה מבצעים שיווקיים ידונו את הספר הזה לאבדון עד אז.
    נדמה לי שזה מסוג הספרים שהם חובה בכל בית (עם או בלי ילדים)

  • שיר-דמע  On 9 בנובמבר 2011 at 17:33

    רשומה מקסימה, והספר נשמע נהדר – כמעט עושה לי חשק שגם לי יהיו ילדים כדי שיהיה לי למי להקריא אותו. נו, טוב, אפשר להסתפק בילדים של אחרים.

  • גדי איידלהייט  On 9 בנובמבר 2011 at 22:39

    גם אני מאד אהבתי את הספר למרות שילדים בחינוך הדתי יכירו הרבה מאד מהאגדות שם. הילדת בכיתה ב' גמר אותו מהר מאד וגם הגדולים יותר עיינו מעט.
    בסמיכות מענינת יצא גם הספר אגדתא, מבט מענין על אגדות חז"ל למבוגרים. ככה כל המשפחה יכולה להינות. סקירה לשי על שני הספרים אפשר לראות כאן
    http://www.xn—-2hcm6cgyhbh.com/2011/10/jewish-legends.html

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: