יגאל עמיר כלוא בבידוד מזה 16 שנים. עמיר הוא האסיר היחיד מבין 20 אלף האסירים בישראל שמוחזק בבידוד לאורך תקופה כזו (קדם לו מרדכי וענונו).
עמיר מוגדר כאסיר בטחוני, וכך מוסברת הסיבה בשלה ממשיכה המדינה להחזיק בו בבידוד:
עיקר הוא, כמובן, לא בסיווג העבירות שעבר עמיר – עבירות ביטחון מובהקות וחמורות – אלא בסיכון הנשקף ממנו כהיום הזה על רקע הידוע לנו עליו. לענין זה ניתן להבחין ברובדי-סיכון הנערמים אלה-על-גבי-אלה ואשר בעוצמתם יוצרים הם סיכון שהמשיב חושש מפניו.
פסק דין, רע"ב 5614/04, סעיף 28
אני לא משפטנית. אין ברירה אלא לציין בהקשר זה שאני גם חלק ממחנה השלום וחושבת שיגאל עמיר אחראי במעשה הבודד של רצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל להרס תהליך השלום הברוך שהוביל רבין בשנותיו האחרונות.
.
עם זאת, ובלי כל קשר לימין או לשמאל, אני מתקשה להאמין שזו אכן הסיבה האמיתית בשלה מוחזק עמיר בבידוד.
בהקשר זה אני רוצה להזכיר את התחקיר שעשה אבי, גבי בשן ז"ל, על הרב מאיר כהנא. אחרי חודשים של שהות בקרב פעילי תנועתו של כהנא, בישיבות המטה ובהפגנות, הוא סיכם בפני את מסקנותיו: האיש הזה מסוכן, הודה, אבל הגייסות שלו קטנים בהרבה מכפי שמקובל לשער. הימין הקיצוני בישראל, כמו השמאל הקיצוני, הוא קטן וקיקיוני. צריך להשגיח עליו, להיזהר ממנו, אבל לא צריך לפחד כל כך.
.
הסכנה שמהווה עמיר לחברה הישראלית היא ככל הנראה קטנה בהרבה מזו שנשקפה מפעילותו של הרב מאיר כהנא בזמנו. הציבור הדורש את שחרורו של עמיר הוא קבוצה סהרורית בשולי החברה הישראלית. עמיר לא היה פוליטיקאי, לא היו לו גייסות. חלקים נרחבים מאוד בציבור הדתי-ימני גינו את מעשה הרצח מרגע שבוצע.
לא נותר אלא לתהות מדוע יגאל עמיר עדיין מוחזק בבידוד. מדוע הוא נדרש להגיש עוד ועוד עתירות על מנת שיותר לו לקבל דברים שנדמים לאדם הסביר כזכויות יסוד.
.
מהתבוננות באופן שבו מתנהל הדיון על עמיר, תמיד סביב יום הרצח לרבין (גם השנה פורסמה בקשתו להתפלל עם אחרים בשבוע שעבר) ותמיד מתוך זעם, עולות על הדעת שתי סיבות עיקריות לכך:
.
1. נקמה. מדינת ישראל מתנקמת, משל היתה אדם פרטי שנעשה לו עוול גדול ונורא, במי שגרם לה את העוול.
2. פחד. הפוליטיקאים מפחדים. גם מי ביניהם שחושב שראוי לשחרר את עמיר מהבידוד שנכפה עליו, אינו מוכן שהמעשה יירשם על שמו.
הדבר נכון במיוחד במקרה של ראש הממשלה הנוכחי של ישראל, בנימין נתניהו, שנתפס אצל חלק מהציבור כמי שהסית לביצוע הרצח. נקל לנחש מה תהיה התגובה הציבורית אם יוחלט על הקלת התנאים של הרוצח במשמרת שלו.
.
.
יגאל עמיר הוא אויב שלי. במובן הזה, סיווגו כאסיר בטחוני עונה לצורך הרגשי שלי לחלוטין. אני מתעבת אותו, ומרגע הרצח רציתי שיישב בכלא עד יומו האחרון. תחושתי בעניין הזה לא השתנתה מאז.
אבל מדינת ישראל אינה אזרחית כועסת. היא מדינה ריבונית, דמוקרטית, עם מערכת משפט שתפקידה להעניש, אבל גם לשמור על קיום זכויות האסירים בעת שהם כלואים.
.
הפרדה מוחלטת היא התעללות נפשית. מדינה ריבונית אינה צריכה להתעלל נפשית באדם. זו אינה הפגנת כח, אלא סימן להססנות, לפחד, לחולשה.
בעבר פורסם כי עמיר נעזר בשירותיה של האגודה לזכויות האזרח בעניין הפרת זכותו להינשא, הפרת זכותו לרישום נישואים והפרת פרטיותו כשהוצבה בתאו מצלמה של ערוץ 10 ללא אישורו. לאחר מכן ויתר עמיר על שירותי האגודה. באף אחד מהמסמכים האלה לא צוינה זכותו שלא להיות בבידוד.
עמותת אומ"ץ, לעומת זאת, ביקשה זאת במפורש, ואף ציינה כי קיימת הנחיה של בית המשפט העליון המורה להקל באופן הדרגתי את תנאי ההפרדה של עמיר. ההנחיה לא בוצעה על ידי השב"ס, שקיבל אישור להארכת התקופה בשישה חודשים מבית המשפט המחוזי.
ככל שהזמן החולף, דרישת השב"ס להפרדה מעוררת יותר ויותר תהיות וסימני שאלה.
"סעיף 19ב לפקודה קובע את התנאים המוקדמים הנדרשים להחלטה בדבר הפרדה אשר צריכה להיות מידתית, במובן זה שאין להורות על הפרדה [ב]מקום בו ניתן להשיג את מטרות ההפרדה בדרך אחרת." (מכאן)
.
הרשימה הזו נכתבת בצער, אבל מתוך הכרה שהבידוד של עמיר אינו סביר, אינו אנושי ובוודאי שאינו מידתי. מדינת ישראל צריכה לסיים את בידודו של האסיר יגאל עמיר. ביצוע הרצח לא מחק את היותו אדם, אזרח. לאסיר יש זכויות מופחתות, אבל ראוי שלפחות זכויות אלה יינתנו לו.
.
"…טיבה של חברה נמדד בטיב בתי הסוהר שלה. אופייה של חברה נאורה נבחן באופן שבו היא מתייחסת לאסיריה. שכן זאת יש לדעת : האסיר פשע ועל כך נענש כדין. חירותו נשללה ממנו, אך צלם האדם לא נלקח ממנו."— נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, בטקס פתיחת ביה"ס צלמון, 1996.
אם תרצי 
תגובות
קודם כל אני מסכים עם רוח הדברים. אכן בנקמנות עסקינן, ולמרבה הצער, אם מחפשים קו קונסיסטנטי במדיניות ישראל מאז, זו הנקמנות. ואם אני עוד יכול להפטיר איזה "מילא" כשמדובר בדינו של אדם אחד, הרי שזה מביך ומטריד הרבה יותר כשמדובר ביחס שלנו לעמים שלמים.
בעניין אחר, שהוא לא לב הפוסט הזה, אני כבר לא מסכים איתך (ועם אבא שלך, הי"ד): "הימין הקיצוני בישראל, כמו השמאל הקיצוני, הוא קטן וקיקיוני. צריך להשגיח עליו, להיזהר ממנו, אבל לא צריך לפחד כל כך".
מה שהיה נכון בשמונים ומשהו לא נכון עכשיו. היום הגייסות של אותו כהנא ובניהם ובני בניהם הם כחול אשר על שפת הים וכחרא אשר על שפת המדרכה בפנקס (לא הצלחתי להתאפק), והם ישובים לאורכם ולרוחבם של ספסלי הכנסת. היום כבר יש ממה לפחד. מאוד מאוד לפחד.
שבוע טוב יקירתי.
הכותב : שאול סלע
יום שבת שעבר היה יום השנה ה55 לטבח בכפר קאסם שבעקבותיו היו חנינות נדיבות לרוצחים. באותו יום היתה הצניחה במיתלה שבעקבותיה 42 חיילים נשלחו כצאן לטבח משום שאריק שרון החליט להפר הוראה של דיין ולחצות את המעברים. ב 67 שוב הופרו הוראותיו של דיין שלא להגיע לתעלה.
נזכיר שאריק שרון הוא זה שהיה שר הבטחון ב 1982 במלחמת לבנון הראשונה. כאשר מדברים על מסוכנות מזכירים את דיין ,בן גוריון,בנימין גיבלי שאחראים על פעולת עזה ועסק הביש שדחפו את נאצר לקיר.
בקשר למלחמת לבנון הראשונה ,ישנה טענה שהאידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה היתה המניע שדחף את בגין ורפול לפשע הנוראי הזה. התכניות של אורנים גדול היו מוכנות בטרם נכנס שרון ללשכת שר הבטחון.
אני באופן אישי הייתי 3 שבועות בלבנון אבל לא ירו עלי. במלחמת אוקטובר הייתי בחזית התעלה בצוות תותח וכן נחשפתי לאש האוייב.
אני עם צוף. אח חכם יש לך.
אני גם לא מסכים עם זה שיגאל עמיר 'רצח את תהליך השלום', לפי כל הסקרים רבין היה אמור להפסיד בבחירות ודווקא אחרי הרצח שמעון פרס היה אמור לקחת אותן בהליכה. זאת הסיבה ששותפיו של עמיר מהצד השני של המתרס עשו ארבעה פיגועי תופת בשבוע אחד וזה מה שהיטה את הכף בבחירות שלאחר מכן.
כמה דברים:
ראשית, אני לא בטוח שיגאל עמיר באמת הרג את תהליך השלום. רבין, לדעתי, היה מפסיד בבחירות הפסד צורב הרבה יותר מזה שהפסיד פרס. זה לא היה נגמר על חודם של כמה אלפי קולות. במובן מסוים, אם שמעון פרס היה פחות אגו-מניאק והיה זוכר שההגעה לשלטון יותר חשובה ממתן הקרדיט להגעה לשלטון, לא היה אכפת לו לרכב על גל הסמולניזם המתרפק של סוף 1995 ותחילת 1996, והוא היה זוכה בבחירות לפני גל הפיגועים של אותו החורף. מכיוון שההפסד של פרס היה כה צמוד, אנחנו בשמאל התחלנו להאמין שזה באמת היה קרוב, ושאלמלא הרצח היינו עושים חיל ו-75 מנדטים. יגאל עמיר למעשה כמעט והשיג את המטרה ההפוכה לזו שהתכוון: אם הבחירות היו נערכות חודש וחצי חודשיים קודם, הוא היה משאיר את השמאל בשלטון עוד קדנציה.
גם צוף צודק. יגאל עמיר, אישית, אמנם מסוכן הרבה יותר ממאיר כהנא, אבל הוא מייצג תפיסה שהיא הרבה יותר מיינסטרימית מכפי שהיתה בימי כהנא. להזכירך, בשנות ה-80' ועדת הבחירות הקיאה את כהנא מרשימות המועמדים לכנסת, אחרי שכיהן קדנציה אחת. במהלך כהונתו, רשות השידור קיבלה החלטה עקרונית לא לסקר את פועלו המשוקץ. הצעות החוק הגזעניות שהגיש לא הועברו כלל למליאה (ובג"צ נתן לזה את הגושפנקה שלו). מיכאל בן-ארי ואיתמר בן-גביר, ממשיכי דרכו בכנסת, זוכים לסיקור נרחב מעל כל במה. הצעות חוק גזעניות ואנטי דמוקרטיות לא רק שאינן נדחות על הסף, הן אף עוברות בקריאה שניה ושלישית – וברוב גדול. באחת מערי ישראל, זו שנפתח בה אך לאחרונה בית ספר חדש לרפואה, לא יכולים סטודנטים ערביים לשכור דירה בדיוק מכיוון שהם ערבים ורבני העיר אינם מרשים. כהנא אכן חי.
ולסיום, אני מסכים עם היעדר הצורך בבידודו של עמיר. אבל למדינת ישראל יש יופי של יכולת בלעשות את הדבר הרע, ולעשות את זה בצורה המטומטמת שתהפוך את קורבנו של העוול לגיבור.
פוסט אמיץ. כל הכבוד. לעניין תהליך השלום, אני פחות אופטימית ממך: אני זוכרת שורת פיגועים מבית מדרשו של ערפאת בד בבד עם הנסיונות להידבר איתו. ערפאת לא רצה שלום. נקודה. ערפאת היה רוצח צמא דם וכל מה שהוא רצה היה להרוג יהודים. הרצח של רבין היה מעשה נתעב ומעורר חלחלה, אבל המעשה לא רצח את תהליך השלום.
ייתכן מאוד שאתם צודקים, שהליך השלום היה מת כך או כך. אני לא פרשנית פוליטית, אבל קראתי פרשנים שונים שדעותיהם חלוקות בעניין הזה.
בעניין הימין וסכנותיו: אכן, הוא מסוכן יותר היום. עם זאת, אבי ז"ל עשה את מה שאין עושים כבר היום, תחקיר. הייתי רוצה לדעת יותר על ארגוני הימין, אבל אין מי שיספר לנו.
ותודה לרועי, שהוא כן משפטן, על המשפט הזה:
ולסיום, אני מסכים עם היעדר הצורך בבידודו של עמיר. אבל למדינת ישראל יש יופי של יכולת בלעשות את הדבר הרע, ולעשות את זה בצורה המטומטמת שתהפוך את קורבנו של העוול לגיבור.
נ-קם-נות? במדינת ישראל?
מערכת המשפט שלנו מתפקדת (ואנחנו לא מיוחדים בזה) כחלק מכלי הסוציאליזציה והשימור של הסדרים הקיימים, ממש כמו מערכות חינוך ותעמולה… זה חלק מהמשחק למכור לנו את האשליה שהיא משהו אחר, המחובר לאיזו אידיאה של צדק, משהו קוסמי שהוא מעל לארציות הקטנה, הספוגה נקמנות ותאוות כוח….
את צודקת לגמרי. כמעט אף פעם אין הצדקה לשמור על אסיר בבידוד. זה מעשה התעללות פשוט.
א. מבצע הרצח בראש הממשלה לא נורה מייד. זו פאשלה איומה, איומה של המאבטחים. כפיצוי על כך, הוא נמצא בבידוד. נמק בכלא. כך שגם אם ישחררו אותו, ייגרם לונזק בלתי הפיך.
ב. בכל הסקרים היתה תמיכה עצומה בפרס. ולמה היתה תמיכה זו? כי אנשים סברו שהעובדה שמישהו רצח את ראש הממשלה אינה סיבה מספיק טובהכדי להחליף שלטון! הישראלי המצוי יודע היטב כיהכרעות נעשות בקלפי, שם מקומן. אז כשישראלי נשאל ״במי אתה תומך בראשות הממשלה?״ התשובה האוטומטית היא ״בראש הממשלה המכהן כרגע״. בדיוק באותה מידה לביל קלינטון, אלף הבדלות, היתה תמיכה עצומה בזמן פרשת לוינסקי, כיוון שהיא איננה סיבה להדחה של נשיא מכהן. אם פרס היה אמיץ מספיק לא להקדים בחירות ובמקום זאת להמשיך בתהליך השלום, היה לו סיכוי להיבחר.
היטב אני זוכרת איך לפני הרצח תהיתי האם אני באמת תומכת בתהליך השלום.
ולא, אני לא חושבת שצריך להפסיק את הבידוד של רוצח ראש המממשלה. אני לא דואגת לצלם האנוש שלו. אני לא חושבת שאיי פעם היה לו כזה.
כלומר, יגאל עמיר צריך להיענש על השלומיאליות של המאבטחים?
אומר זאת כך רוני (על משקל 'אומר זאת כך יונית' של אהוד יערי)
נכון שיגאל עמיר מבודד הוא סוג של בעיה, אך הוא ניראה לפחות (כלומר יש לו שם ועורכי דין ואישה וילד ובשיחת טלפון אחת הוא מעביר לנו את רגשותיו ואנחנו מסוגלים להתייפח מהתרגשות). הפלסטינים שגובים מהם מחיר חדשות לבקרים בשמה של נקמנות קטנונית ובזויה של אנשים שסולם הערכים שלהם השתבש קשות, אינם ניראים, אין להם שמות, והיכולת שלהם להישמע ולהראות על ידינו שואפת לאפס. לי, לצערי, יותר איכפת מהם, כי הם פחות מיוצגים.
האכפתיות שלי מפונית אלינו, כחברה, לאופן שבו אנחנו מנהלים את חיינו ולכוח שאנחנו מעניקים למערכות שונות כמו מערכת בתי המשפט (ונשמעה פה אמירה על שלומיאליות של המאבטחים, שמתשמע ממנה הרעיון שעל רצח ראש ממשלה מגיע עונש מוות, כזה פרטיזני, לא מעוגן בחוק, לא אחרי התדיינות והצבעה וקביעה של ערכאה מוסמכת, אלא ברחוב) – והקורבן שדרכו אנחנו דנים בכל אלה הוא אקראי, הוא יכול להיות יגאל עמיר שבאמת אין לי אליו כל סימפטיה אישית, או פלסטינאים כבושים או אני ואתה.
אני חושב שחבל לסייע למהלך תת קרקעי עוצמתי שבא להיטיב עם יגאל עמיר. כל שנה ישנם יותר אנשים בעד שחרורו. מכאן ששחרורו הופך בקרוב מאוד להיות בעיה טכנית ולא עקרונית. ובעיות טכניות הינן ברות פתרון מעצם טבען. יגאל עמיר היה האצבע שלחצה על ההדק.
אצבע שהייתה שליחת ציבור של הרבה מאוד אנשים (והיום כבר הרבה יותר אנשים). ובעוד אנחנו משוחחים לנו מעדנות על דמוקרטיה בקורונות, הם ממשיכים ליסוע ליעדם במידרון החלקלק אין עצור.
צריך להיות קרונות
מצטרפת לצוף. הימין הקיצוני כבר מזמן אינו בשוליים, ולצערי הוא הולך ומתרחב. והסכנה הזו קיומית יותר מפצצות של איראן.
את הדיון על בידוד ארוך שנים ראוי לערוך, ואפשר גם להזכיר שנעשה בכלי הזה שימוש פסול ונקמני בעבר כלפי וענונו, והיום כלפי רוצח ראש הממשלה. אין שום צורך להזכיר את שמו של אותו רוצח, וראוי שהדיון הזה לא ייעשה בסמוך לתאריך שרק שם אחד צריך להיות קשור אליו.
במקרה של וענונו היה תירוץ. שלא ידליף סודות. סתם שאלה: מה עדיף, להיות ביחד עם חלאות, אנסים, רוצחים וסוחרי סמים, או בבידוד? אני הייתי מעדיף בידוד.
עמיר חולה נפש שהמדינה מסרבת מזה 15 שנה להעניק לו טיפול הולם .
יש לשחרר אותו ולהעניק למשפחתו פיצוי מתאים על הזנחה רפואית רבת שנים.
כמו כל המגזר שלו. לא ראיתי הרבה מטורפים שמקבלים מכתבי מעריצים לבית המשוגעים .
כמה טרולי לטעון שזה שיש לאדם מעריצים , הופך אותו בהכרח לבעל זכות עמידה משפטית , או לבר עונשין.
לא זה מה שטענתי. אם יגאל עמיר מטורף שאיננו כשיר לעמוד לדין אז כמוהו חלק לא מבוטל מעמישראל.
טרולי לא פחות ולא רלוונטי , כיוון שלא מדובר בענשים כלואים או כלואים בתנאי בידוד
כן. אבל אם אתה צודק לגבי יגאל עמיר אז הם צריכים להיות..
טעות.
במדינת ישראל אדם לא צריך להענש על כך שהוא חולה.
אם כבר , האחראים במשרד הבריאות צריכים לתת את הדין על כך שאינם מספקים לו טיפול מתאים.
יתכן שאילו היה יגאל עמיר מקבל טיפול מתאים לפני עשר שנים , הוא היה כבר יכול להשתחרר כאזרח בריא ולחסוך למדינת ישראל מיליוני שקלים שבוזבזו על כליאה , על חתונה , על ברית ועל אינספור התקשקשויות משפטיות.
אני חושב ששולמית אלוני אמרה פעם – כל מה שאנשים עושים הוא אנושי.
צריך להיזהר עם הביטוי הזה. אולי אפילו לא להשתמש בו.
בישראל אין עונש מוות, ולכן הבידוד הוא הדבר הקרוב ביותר לעונש קשה מנשוא שניתן כאן. למען שלא יקרה שוב לעולם כדבר הזה, וכדי לא להפחית באיזשהו אופן מחומרת המעשה – לדעתי הבידוד הזה ראוי שימשיל.
ואגב, לגבי ואנונו לא חשבתי אותו דבר.
אולי זו תגובה קצת קציונית, אבל המעשה שלו היה קיצוני מאוד-מאוד. ובעניין הימין – מה שאחיך אמר.
דרול אתה באמת לא מבין או שאתה עושה את עצמך? אם יגאל עמיר צריך פסיכיאטר אז גם התומכים שלו שמהווים אחוז לא מבוטל מהעם הם לא שפויים.
ממש לא.
יש הבדל תהומי בין מי שלא מתחשק לו להתגייס לבין מי שמשתין בפועל בפרצופו של הקב"ן.
האנלוגיה לא מתאימה. מי שמשתין בפרצופו של הקב"ן הוא או משוגע באמת או שעושה את עצמו. אלו שיביעו סימפטיה למטורף שהשתחרר מהצבא יעשו זאת כי הם מאמינים שהוא עושה את עצמו. אם הם באמת חושבים שצריך להשתין על הקב"ן הם גם כן משוגעים.
ולעצם העניין. לא אמיר ולא הסנגור שלו העלו את טענת אי השפיות, בית דין שפט והרשיע אותו ואף פסיכיאטר לא מצא אותו בלתי שפוי אבל אתה דווקא יודע שיגאל עמיר משוגע וצריך אישפוז כי… ?
האנלוגיה מצוינת.
אתה מתעקש שלא להבין , שאיש לא שופט אדם על מחשבותיו.
זכות עמידה רלוונטית רק על המעשים ולכן כל ההתנפחויות , כל המניפולציות המטעות והמסולפות שלך על המגזר של יגאל עמיר ועל האנשים שחושבים כמוהו , אין בהן שום ממש.
עמיר הוא ישות סינגולרית שעשתה מעשה סינגולרי , על כך הוא נשפט ושלא בצדק.
לא, עמיר הוא ממש לא סינגולרי ,נכון שהוא שומר על הפה שלו סגור כך שאי אפשר לדעת איזה רב נתן לו הכשר למעשה שלו אבל מספיק אנשים ידעו על כוונתו ולא ממש עשו כלום בעניין. מספיק אנשים הסיתו לרצח רבין בגלוי, מספיק אנשים פרצו בריקודי שמחה אחרי רצח רבין ומספיק אנשים רואים ביגאל עמיר גיבור ולא מטורף. אפשר יהיה לומר בוודאות שמבחינת 'מעשים' (והסתה לרצה היא בהחלט 'מעשה' ) יגאל עמיר לא היה לבד. נכון לעכשיו לא הבאת שום הוכחה לכך שעמיר משוגע. כאמור עורכי הדין שלו לא הציגו טענת אי שפיות למרות שזאת הגנה מצוינת ואף פסיכיאטר לא בדק אותו והגיע למסקנה שאתה הגעת אליה. כך שאם אתה חושב שעצם המעשה שעשה עמיר הופך אותו למשוגע – חזרנו לנקודת ההתחלה, יש הרבה שחושבים את ההיפך, שעמיר שפוי וגיבור אז לשיטתך הם משוגעים כמותו.
אתה לא הבאת שום הוכחה לכך שאיזשהו רב נתן היתר לעמיר לרצוח את רבין.
ולא רק אתה לא הבאת.
עשרות גופים בשרות השמאל , אנשי תקשורת , פוליטיקאים ומשפטנים ניסו להפיח חיים בשקר הזה על היתר הרבנים , ניסו ולא הצליחו.
ולכן אתה עדיין מופרך , וכל טענותיך המתפתלות הן קש וגבבה.
עמיר הוא סינגולארי , כדוגמת פסיכוטים אחרים.
הסיבה שלא טענו את זה במשפט שלו , היא בגלל שהם ידעו שלא יצא להם מזה כלום , כי המשפט היה מכור.
האמת היא , שסופרה לי על ידי אנשים שהכירו את עמיר , שהוא היה אחד מהמטופחים של המחלקה היהודית בשב"כ וכמו יתר בני חסותה כמו רביב , טייטל , אסקין , הוא היה די מעורער וככל הנראה , כל השטיפות המוח ולהחצים שעבר העיפו אותו אל המעשה הסינגולארי שלו.
זה שאנשים שמחו על זה ,
לא מוכיח כלום.
צודק. אין שום 'אקדח מעשן' בידו של רב כלשהו, רק הרבה עדויות נסיבתיות. נו טוף, אני כמובן פנטזיונר ואתה שהחלטת שיגאל עמיר הוא גם מטורף וגם סוכן שב"כ כמובן מדבר מידע בדוק. שיהיה .
צריך גם להזכיר שכל ההתנהלות הענפה של השב"כ מסביב לעמיר ולחבורתו , לא הייתה מפורסמת בזמן המשפט , אלא התפרסמה חצי שנה אחריו.
בפרספקטיבה עדכנית ניתן לראות שלא היה לעמיר שום קשר עם רבנים . הוא עסק בפעילות בחברת קומץ של מחרחרי פרובקציות מקצועיים שמומנו במשך שנים על ידי מנגנוני הביטחון הישראלים למטרות פוליטיות.
אני לא בטוחה בכלל שאין סיבות ביטחוניות לבידודו של יגאל עמיר.
הוא אדם אנטליגנטי ומניפולטיבי, שלא חושש להתעלם מהאיסורים שהוטלו עליו.
בעיני סביר שעשויות להתעורר בעיות ממגע שיהיה לו עם אסירים אחרים.
מעבר לכך, כל הקלה שניתנת לו מעודדת את תומכיו מבחוץ, ומסייעת להם להתחזק.
מדובר באדם שלא התחרט על מעשיו, ובתומכים שהדמוקרטיה מהם והלאה.
כל מה שכתבת כאן נכון לגבי כל אסיר 'בטחוני' . כך למשל אנשי חמאס שיושבים ביחד בכלא בוודאי יכולים לתכנן בריחה ביחד, להוציא הוראות פעולה החוצה וכן הלאה. למעשה כמעט לגבי כל אסיר אפשר לטעון שיש סיבות לכך שיהיה בבידוד. השאלה היא האם הסיבות נכונות או שהן כיסוי לנקמה של הממסד במי שפגע בו – בדיוק כמו במקרה וענונו.
התקדים שאני חושבת עליו הוא רודולף הס (41 שנים בכלא, מתוכן 21 השנים האחרונות בבידוד).
אתה יכול לטעון שהיו סיבות הומניטריות להקלה במצבו ושחרורו. יש בהחלט סימוכין לכך שמצבו הנפשי היה מעורער, הן בתקופת המאסר, ולמעשה גם לפני כן.
אתה גם יכול לטעון שהתנועה הנאצית שהס מסמליה הצטמצמה לממדים מגוכחים, ולא היתה סכנה להפיכה, לא מצד התנועה ולא מצד האסיר.
לדעתי נכון היה להותיר את האסיר בבידוד, ולא היה שום מקום לפתוח עבורו צוהר. זה לא בגלל שאני מבקשת לנקום את מותם של כל אותם מליונים. כל הענקת לגיטימציה, כל נורמליזציה ולו קטנה היתה בעלת השלכות סימבוליות ופרקטיות, לא רק לגבי העבר, אלא גם לגבי ההווה.
כך אני גם רואה את מי שאיים על הדמוקרטיה בישראל.
אני לא ראיתי מספיק ראיות במקרה וענונו לכך שמדובר בנקמה.
ולגבי החמאס – אני לא יכולה להעריך את מידת החופש שניתנת להם. יש מי שאומר שההזנחה המוחלטת מצד הרשויות בתוך הכלא אפשרת לתנועות כמו החמאס להתחזק בין כותלי הכלא. מכל מקום, זוהי סוגיה נפרדת משום שלא מדובר באזרחי ישראל. מה שהם זוממים על הדמוקרטיה הישראלית, הם זוממים מבחוץ.
אני לא מתערבת בדיון מפני שעמדתי מוצגת כאן, ברורה לגמרי. אני קוראת את התגובות ומודה לכם עליהן. נדמה לי שאין טעם לפתוח בהתנצחות. קצת מוזר לי שאנשי שמאל, שבאופן תיאורטי והיסטורי מקושרים לתמיכה בזכויות האדם, יתנגדו לכך, אבל אני מבינה שיש כאן רבדים רגשיים שאי אפשר להתעלם מהם.
רוני (בהזדמנות זאת – אני מאוד אוהבת את הבלוג שלך), אין טעם לפתוח בהתנצחות.
עם זאת, המחלוקת היא בתחום העובדות ומה שמשתמע מהן. עם כל הכבוד, אני חושבת שיש מידה של התנשאות בייחוס "רבדים רגשיים" למי שאינו מסכים עם העמדה הברורה לגמרי שהצגת כאן.
נעמי, תודה.
אני מקבלת את ההערה שלך. למעשה, התייחסתי למשפט הזה שלך:
"כל נורמליזציה ולו קטנה היתה בעלת השלכות סימבוליות ופרקטיות, לא רק לגבי העבר, אלא גם לגבי ההווה." שנשמעת לאוזניי קרובה מדי לתחושות נקמה. מובן שיש כאן יותר מזה.
ייתכן שאני טועה, בשום אופן לא היתה לי כוונה להתנשא. אני מתנצלת אם כך השתמע.
ייחוס? אני קורא פה רק נימוקים רגשיים בלי עובדה אחת . זה בסדר לשנוא את עמיר וזה בסדר לשנוא מחבלים. התעללות היא לא חוקית.
לרוני, תודה.
עדו – כתבתי מספר עובדות. לא פחות ממך. כתבתי גם נימוקים, אני לא אחראית לפרשנות הרגשית שנתת להם.
יתרה מכך, אני לא שונאת את עמיר, וענונו או מחבלים אלו ואחרים. תחושות הנקם שלי אינן שכיחות ושמורות לתחום האישי ולא הפוליטי.
ההתעללות להבנתי היא לא תמיד לשם התעללות. לפעמים היא פועל יוצא של אמצעי הגנה.
קורה לא פעם שפרשנים מייחסים תחושות נקמה למי שפועל ממניעים טקטיים גרידה. זו תופעה נפוצה בפרשנות המזרח התיכון.
יגאל עמיר עשה מעשה ש"הפך" את הדמוקרטיה הישראלית על פיה ועשה שמות (לתפיסתי) בהתנהלות הדמוקרטית ובשיח הדמוקרטי בישראל. על זה (למיטב ידיעתי) לא ניתן להעמיד למשפט. וגם לא יושבים בכלא.
לעומת זאת, יגאל עמיר רצח אדם. אחד. למרות שרגשית אני רוצה שירקב בכלא, לוגית ומוסרית אני חושבת שצריך להתייחס אליו כמו כל רוצח של כל אדם אחר. נקודה. לא יותר וכמובן שלא פחות. דמו של ראש ממשלה שנרצח אינו סמוק מדמו של כל אדם אחר שנרצח. ובכלא יושבים כאלה שרצחו שניים, שבעה ואף יותר אנשים…
אני מתחבטת עם עצמי בעניין, אבל חושבת שזה מה שאני חושבת 🙂
מרקוס קלינברג. יקה מזדקן שלא הייתי פוחד לפגוש בסמטה חשוכה, ישב הרבה יותר מאשר הרבה ביריונים גסים ואלימים. אודי אדיב, הנזק שגרם למדינה הוא אפסי ובכל זאת ישב שנים ארוכות בכלא ,בלי קיצורים והנחות.
יש דברים שחברה חפצת חיים לא יכולה להרשות לעצמה. גם אם עמיר ידנה את עורו ויתפקד למר"צ ויחזור בתשובה אמיתית וכנה. אסור שמישהו יחשוב שהוא יכול לשנות את מדיניות הממשלה על ידי רצח. בינתיים לא ראיתי שרוצחי השר זאבי הביאו ילדים לעולם. עמיר כן.