הביוגרפיה החמקמקה של שכר הסופרים

(קוראיו הוותיקים של הבלוג הזה מודעים לחוסר היכולת שלי להפשטה והכללה, ועל כן הכותרת שלעיל שקרית, כמובן. אני אדבר על האישי, כדרכי, ואותיר לכם את משימת המעבר מהפרטי לכללי בסוף הדרך).

לכתוב

בעצם, ליצור. כולם כותבים. כולם מצלמים. כולם מציירים. כולם רוצים הכרה ופרסום ו –

אבל לא בטוח שזו האמת. הרבה אנשים כותבים ומצלמים ומציירים ומפסלים ומפרסמים את יצירותיהם ברשת ובגלריות קטנות בפריפריה ובמקומונים ובספרים המשונים שסטימצקי מוציאה עכשיו. המון אנשים.

וכל זה כל כך יפה. אנשים עוצרים לרגע את המירוץ ומגלים שיש בתוכם יצירה. הם לא יודעים בהכרח מה היא, אבל מתחשק להם. אז הם יוצרים, מעלים לרשת. אנשים שאוהבים אותם מעודדים אותם. לפעמים גם זרים גמורים אוהבים את עבודתם.

כולם יוצרים. וכולם נושמים. וכולם ישנים. וכולם אוכלים. וכולם עושים פיפי. ולפעמים בורח להם פוק. אולי כי הצורך ליצור הוא דחף אנושי, כמו כל הפעולות האחרות ברשימה הזו, וברגעים מסוימים, אצל אנשים רבים, הוא לא בר כיבוש.

היצירה הזו לא עומדת, וגם לא צריכה לעמוד, בשום סטנדרטים חיצוניים של טוב ורע. היא קיימת לעצמה, ראויה כשלעצמה, תכלית לעצמה.

האיש הכי יצירתי שהכרתי מעולם הוא יואב, אהובי. לעת ערב הוא יושב וכותב קטעי קוד ארוכים, מדבג, מקמפל, מתכנת עוד. הוא מלא להט ויצירתיות, הוא מתרגש מזה. זו היצירה שלו, והיא יפהפיה כמוהו.

הכי פומפוזי שתשמעו ממני: אלוהים ברא את האדם בצלמו, וצלם אלוהים הוא צלם של יוצר.

מכאן ועד הכרה ופרסום, ארוכה הדרך ומפותלת. תיכף נגיע לשם.

אני אני אני

תמיד רציתי לכתוב, מאז שעמדתי על דעתי. כששאלו אותי מה אהיה כשאהיה גדולה, אמרתי "סופרת". ואז הייתי מוסיפה עוד מקצוע. לפעמים זה היה עורכת דין, לפעמים וטרינרית, לפעמים עיתונאית. תמיד היה עוד מקצוע.

ובגיל צעיר מאוד הבנתי את האמת הישנה הזו, שרוב מכריע מבין הסופרים אינם מתפרנסים מיצירתם. וקיבלתי את זה. זו דרכו של עולם.

אז מצאתי לי עבודות אחרות. הייתי הרבה דברים. ברוב שנותיי הבוגרות הייתי עובדת היי טק בשכר מצוין, ועיתונאית בשכר מצוין. ואז פרשתי. לא בגלל ירידת השכר בעיתונות. הרווחתי 16 אלף שקלים לחודש לפני עשור מעבודה בעיתונות.

עזבתי כי לא אהבתי את זה. לא אהבתי לכתוב חדשות, ולא מגזין, ולא טורים נושאיים ואפילו לא טור אישי.

מאז אני עובדת בתעשיית המו"לות. למדתי את העבודה תוך כדי תנועה. אני לקטורית, עורכת תרגום, עורכת מקור, מתרגמת. אני מתפרנסת בכבוד מעבודתי בחצי משרה. הכל בסדר.

ואני כותבת.

ממגירה להכרה

תמיד כתבתי. היו המון התחלות, נסיונות, בדיקות. שנים רבות צברתי אותם בדיסקים, ויום אחד היה שם כתב יד.

"הדמעות המתוקות של אאורו" היה יצירה בוסרית ופגומה, אבל שלמה. משמע: התחלה, אמצע, סוף. סיפור שלם לגמרי. והוא לא יצא לאור. המו"לים שהגשתי להם אותו עודדו אותי להמשיך לעבוד עליו. לא הצלחתי. מעט אנשים קראו אותו. עבור שניים מהם, הוא היה חומר משנה תודעה. וזהו. רומן מגירה קלאסי.

אחר כך היו עוד התחלות ומחשבות ואפילו חוזה בהוצאת ספרים, וספר שהתפוגג באיבו. אחר כך הגיע "סיפור קטן ומלוכלך".

הפעם זה הצליח, הוא יצא לאור, זכה לביקורות טובות ורעות, נמכר במספר כלשהו של עותקים. הוא הכניס גם סכום מסוים של כסף. אין לי מושג כמה עותקים, וגם לא כמה כסף. רובו שוכן עדיין במרתפיו של רואה החשבון של הסוכנות הספרותית. אני באמת צריכה לשלוח חשבונית בהזדמנות.

משום שדבר אחד לא קרה: בשום רגע לא חשבתי שאני עומדת להתפרנס מכתיבת ספרים. מעולם לא. זה פשוט לא היה חלק ממערך הציפיות שלי. לא הייתי בטוחה מעולם שאצליח להוציא לאור ספר, וכשזה קרה, הופתעתי ושמחתי.

אבל ככה, בינינו, אל תספרו לאף אחד, את שני הילדים האלה, "הדמעות המתוקות של אאורו" ו"סיפור קטן ומלוכלך", אני אוהבת באותה מידה. זה שבמגירה וזה שעל המדף שווים לגמרי בעיני. שניהם תחנות במסע.

כי בשבילי הדבר היחיד היה תמיד, ועודנו, הכתיבה עצמה. אני כותבת כי אני צריכה. כי זה מעניק משמעות לחיי. כי זה משמח אותי. כי זה קשה לי. כי זה מה שאני עושה. ככה נולדתי, וזהו. כותבת.

למשל

הספר שנכתב עכשיו, נדמה לי שהוא לא יעניין איש. הוא מהורהר, כמעט נטול עלילה, תלוש מרוח הזמן ומדרישות השוק. הוא עוסק במוות ובשנאה, שני נושאים שלא נעים לשהות בהם. בשנאת המתים, וגם זה לא ממש חומר טוב לשעות הפנאי.

ובכל זאת, זה מה שאני כותבת, משום שזה מה שאני רוצה לכתוב עכשיו. אולי הסוכנת שלי והעורכת שלי יחשבו שהוא לא מתאים לפרסום. אולי כי הוא לא מספיק טוב. אולי כי אין לו פוטנציאל לעניין מספיק אנשים. אולי בצדק.

ואז הוא לא יצא. הוא יגור במגירה, ממש מעל "הדמעות המתוקות של אאורו", ופעם בעשור אני אקרא אותו ואחייך. זה לא יעליב אותי, אפילו לא נורא יצער.

אני אוהבת שקוראים אותי, אבל לא בשביל זה אני כותבת.

אולי בכל זאת

התבוננות באנשים שרוצים להתפרנס מאמנותם מעוררת בי שאלות וסקרנות. אולי הם צודקים ואני טועה. אולי המטבע הקשה הזה, אהבת הקהל וכספו, צריך להיות חשוב יותר גם עבורי. אולי הכרת האקדמיה חשובה, אולי הביקורות הן העיקר.

אבל כשאני כאן, לבד, בחדר, אני יודעת. שום דבר לא יישאר אחרי. גם לא הספרים. מעפר באתי, ואל עפר אשוב. בינתיים, אני כאן. החיים הם כאן, ועכשיו. אני רוצה לכתוב את הספר כי זה השיח שלי עכשיו, בתוכי, וכך אני יודעת לדבר.

אני רוצה ליצור כי אני רוצה. היצירה שלי היא הכתיבה. כל מה שיבוא אחר כך, לא בידי. אז אני כותבת. לא כסף. לא כח. לא תהילה. לא הכרה.

הכתיבה היא תכלית לעצמה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורית עריף  On 3 בנובמבר 2011 at 23:32

    וואו
    איזו עוצמה. מרגש אותי לקרוא את המניפסט הזה, ומעורר השראה. ואני גם מאוד מאמינה לך.

    חלומות פז.

    • רוני  On 4 בנובמבר 2011 at 00:15

      אוי, מניפסט?! נו, שוין.
      לילה טוב, יקירה.

  • אהרן פוירשטיין  On 3 בנובמבר 2011 at 23:38

    כתבת נפלא. הגשם שוטף כאן והמלים שלך שוטפות גם הן.

    • רוני  On 4 בנובמבר 2011 at 00:15

      תודה, אהרן. כאן התפוצץ ברז מכבי אש, ויחד עם הגשם עשה אגמון ברחוב. אתה בא לשחות?

  • galithatan  On 3 בנובמבר 2011 at 23:53

    אהבתי את המסקנה. איפה חותמים? 🙂

    בהצלחה עם הספר, מאחלת לך הנאה בכתיבה, או תחושת מלאות בזכות הכתיבה, איך שתחליטי לקרוא לזה.

    • רוני  On 4 בנובמבר 2011 at 00:16

      אוי, שוב המניפסט, אה?

      ניסיתי לחשוב מה זה. הנאה? לפעמים. מלאות? לעולם לא. פשוט הדבר עצמו. ובכל זאת תודה.

  • מרב  On 4 בנובמבר 2011 at 00:13

    אני מבינה מה שאת אומרת, אבל בעיניי, הקורא הוא חלק מהתהליך. אני לא כותבת למגירה, אני כותבת כדי שיקראו, כדי שיתרחש משהו בתפר הזה שבין הכתיבה לקריאה, זה בעיניי הדבר האמיתי. פעם אמרה לי חברה טובה, "בסדר, אני מבינה שאת רוצה לכתוב, אבל למה את רוצה שיקראו אותך?" אמרתי לה שזה מחובר, בעיניי. שזה כמו ששף רוצה שיאכלו את מה שבישל, שזה חלק מהתהליך, יצירה וצריכתה.

    • רוני  On 4 בנובמבר 2011 at 00:19

      אני אוהבת את האמרה של אהרן מגד, "כתיבה היא מונולוג שמבקש להפוך לדיאלוג". כן, יש לקורא תפקיד, אבל עבורי הוא לא בזמן הכתיבה, אלא אחריה. לפעמים אני כותבת למישהו, ישירות אליו. לפעמים בלי שיידע. אבל בדרך כלל לעצמי.
      אבל הקוראים של "הדמעות המתוקות של אאורו", כמה עשרות אנשים, השביעו את החלק הזה לא פחות מאלה שקראו את סיפור קטן ומלוכלך, למרות שהם רבים יותר. יש משהו מאוד לא משביע בתגובות הקוראים והביקורת. משהו מרעיב, אפילו. תמיד רוצים עוד, ואין שליטה על מה יבוא ומתי.
      הכתיבה, לעומת זאת, באחריותי. גם זה לא משביע, אבל אני מחליטה כמה ואיך ומתי לאכול.

      ומצד שני: זה בסדר אם אצלך זה אחרת. אשה אשה ודרכה.

  • לימור שנורמכר  On 4 בנובמבר 2011 at 00:45

    בהחלט וואו.
    זה נושא שמעסיק אותי מאוד כבר די הרבה זמן.
    הצורך ליצור בדרך הספציפית שלי קיים. גם הצורך להתפרנס קיים. האם להפריד בין הכוחות או להתעקש לשלבם יחד? לא יודעת…

    • רוני  On 4 בנובמבר 2011 at 01:17

      לימור, זו בחירה אישית. הפוסט הזה נכתב אחרי הרבה שיחות עם יוצרים אחרים, ובהן הרבה ייסורים על מידת ההכרה. ניסיון לנסח לעצמי מה בדיוק אני חושבת בנושא.
      את צריכה לעשות את שלך. חשוב לי לציין שרוב היוצרים ששוחחתי איתם לא הסכימו איתי.

  • שלומית לוי  On 4 בנובמבר 2011 at 01:12

    פוסט יפה כל כך. ומרגיש לי כאילו את מתכתבת עם אחיך…

  • michaly  On 4 בנובמבר 2011 at 08:20

    אולי יש אנשים שאצלם הכתיבה היא לא ערך בפני עצמו, אלא היא משרתת את הערך האמיתי – הרצון בהכרה.

    כי יש בינינו הרבה עטלפים אנושיים, ששולחים גלי קול (או פוסטים. או דפים מודפסים ברווח של שורה וחצי) ויודעים איפה הם נמצאים רק לפי התהודה שהסביבה מחזירה להם.

    • רוני  On 4 בנובמבר 2011 at 10:54

      מיכלי, יכול להיות. אבל אני לא בוחן כליות ולב, אני לא יכולה לדעת למה. רק אם הטקסט ראוי או לא.
      ואגב, גם להם מותר. לכולם מותר. הנסיון הנצחי שלנו לדרג ולקבוע מה חשוב ומה לא מסתיר את העובדה הקטנה הזו.

  • אורה ג.  On 4 בנובמבר 2011 at 08:52

    בדרך כלל, מי שכותב, הכתיבה היא בנפשו,
    ומי חושב בכלל על התגמול הכספי?
    ומה שהכי מטריד עוד הרבה כמוני שכותבים
    הוא עניין הבחירה של המולים, שלא תמיד
    מוציאים לאור פניני ספרות, לעומת 'יהלומים'
    שלא התקבלו ע"י הלקטורים שלהם.

    • רוני  On 4 בנובמבר 2011 at 10:56

      אורה יקרה, בתור מי שעובדת אצל המו"לים האלה ומסייעת בבחירה, אני חייבת להגיד שיש אצל רובם רצון אמיתי לגלות את הטוב ולחשוף אותו לעולם, במקביל לשאיפה הלגיטימית להתפרנס. לא כולם הגונים וטובים, אבל רבים מהם כן כאלה.
      ויש גם עניין של טעם. הרבה פעמים דחיתי כתבי יד שיצאו במקומות אחרים ואפילו הצליחו. בפעמים אחרות המלצתי לקבל כתב יד שנדחה במקומות אחרים, אחד מהם אפילו היה לרב מכר גדול וקיבל ביקורות יפות. זה לא מדע.

  • עודד  On 4 בנובמבר 2011 at 09:28

    רוני תודה;
    אוהב מאד כתיבתך ומצטער שלא אוכל לקרא כל ספריך.

    • רוני  On 4 בנובמבר 2011 at 10:56

      תודה, עודד. אומרים שיש מספיק ספרים בעולם, אז לא נורא.

  • chellig חלי גולדנברג  On 4 בנובמבר 2011 at 09:58

    אני דווקא חושבת שאת מתכתבת, גם, עם הפוסט של בועז, כי העובדה שכמעט כל מי שכותב, כותב מתוך דחף וצורך, על זה נדמה לי אין בכלל דיון…..

    • רוני  On 4 בנובמבר 2011 at 10:21

      לא, אני לא מתכתבת עם בועז במקרה הזה. הדיון שם הוא בעיקר בענייני שכרם של עיתונאים. הייתי עיתונאית לכמה דקות בעשור האחרון, במוסף הארץ, ואכן התשלום לעיתונאים צנח פלאים. המקצוע הזה ישנה את עורו לגמרי, ככל הנראה. אבל זו לא המשמרת שלי.
      ולגבי הדחף והצורך – על זה דווקא כן דיברתי כי אני לא אוהבת שאומרים "כולם כותבים", "כולם מוציאים ספרים" באיזה בוז מתנשא. נכון שרוב הספרים לא מספיק טובים. עיון בספריות ישנות יגלה שכך היה תמיד.
      אני לא רוצה להגיד דברים רעים על אנשים שמנסים לחסום אנשים אחרים מלכתוב, אז אני אשתוק.

  • avivamishmari  On 4 בנובמבר 2011 at 10:22

    היי, זה בדיוק בערך הפוסט שרציתי לכתוב! מה נסגר פה עם גניבת פוסטים בזמן האחרון?

    הייתי רוצה לומר לכל אלה שאוהבים לכתוב, ולכן רוצים להתפרנס מכתיבה בעיתונות/אינטרנט: זה ממש לא כזה גליק. אולי אם תתפרנסו מג'ובים אחרים, בתחום אחר לגמרי שלא כולל כתיבה, יישאר לכם קצת יותר כוח נפשי לשבת לכתוב בערב, בשביל הנשמה, כמו בחזון של א.ד. גורדון? ואז אולי קצת יותר סיכוי לפרסום והכרה?

    הכתיבה למקומות מסחריים, אם אתם עושים אותה רק כדי להרגיש שאתם כותבים, היא מתישה, שואבת, היא לא מה שחלמתם לכתוב. אם אתם רוצים להיות יהודה עמיחי, עזבו את החלום להיות נחום ברנע בשביל הפרנסה.

    (זה עם כל חיבתי למקומות המסחריים שאני עובדת ועבדתי איתם, שכולם נעימים וראויים. אני פשוט לא יודעת לעשות שום דבר אחר ברמה שמצדיקה תשלום. הייתי שמחה לעבוד בעבודה יומיומית שלא דורשת מחשבה כלל. אבל אני מלצרית גרועה, פקידה בינונית ועוד ועוד).

    • רוני  On 4 בנובמבר 2011 at 10:58

      זו אחת הסיבות שעזבתי את העיתונות, את יודעת? הכתיבה הריקה הזו גזלה ממני כל חשק לכתוב בשעות הערב. דווקא העריכה, שהיא ברובה המכריע טכנית, נעימה לי.
      ולכוון לדעתך, זה כבוד גדול.

  • chellig חלי גולדנברג  On 4 בנובמבר 2011 at 10:32

    ולכן, בין תגובתך לזו של אביבה, הפוסט הזה מתכתב – אולי לא דיאלוג, אבל התכתבות בטוח – עם הפוסט ההוא. גם בועז כותב כי הוא חייב

  • אהוד אמיר  On 4 בנובמבר 2011 at 12:15

    הכותב אינו יכול שלא לכתוב. הכתיבה – על ההשתהות והבחינה מחדש שטמונה במהותה – היא הדרך בה הכותב יוצר קשר עם העולם. הוא מגדיר ומנסח לעצמו את העולם על ידי הכתיבה. הוא מאשש את עצם קיומו על ידי כתיבה, כפי שרוב בני האדם עושים על ידי דיבור. הוא מביט בעולם ברובד נוסף – סמלי, סמוי. רובד זה מסייע לו לצקת משמעות בעולם כאוטי, אנרכי, אלים, גס וחסר משמעות. אופן ההסתכלות של הכותב על העולם, התהליך הבלתי פוסק של מתן משמעות לעולם, הוא כורח קיומי עבור הכותב, כמו הנשימה. ועוד לא שמעתי שמישהו קיבל כסף עבור נשימתו.

    סופרים רבים מצטרפים למקהלת הבכיינות הקוראת לעגן בחוק את הגבלת הוזלות הספרים. על הסופרים להודות על כל קורא, ולא לקבל אף קורא כמובן מאליו. סופרים רבים מקוננים על כך שהשקיעו שנים מחייהם ולא קיבלו תמורה. מי קבע שהם מורמים מעם, נבחרים, ראויים לתמורה? עליהם להיאבק בשוק החופשי של הדעות על מקומם. סופרים מקוננים על כך שהם נאלצים לעבוד למחייתם. סליחה? 5,500 ספרים יצאו לאור בישראל בשנת 2009. האם כותביהם ביקשו תמורה? האם סבי, שכתב כל חייו, הוציא לאור על חשבונו 20 ספרים ומת אלמוני לחלוטין- האם הוא זכה לתמיכה? לא. וכל אותם סופרים היו מוכנים לשלם הון, ובלבד שספריהם יצאו לאור. מדוע עלי לממן את הנרקיסיזם היהיר והאוטיסטי של אלו המכנים עצמם "סופרים"? שיתרמו לחברה בעבודה יצרנית – שיהיו מורים כיהודה עמיחי, מדענים כאבנר טריינין, עיתונאים כפרנק באום – ורק בלילות, לאור עששית נפט מפויחת, ישקיעו את חלבם ואונם בכתיבה. כך יאה להם, כך יאה לנו. כך כתבו הסופרים הגדולים לאורך הדורות. וכך תצמח יצירה אמיתית. כך תצמח יצירה שאינה חייבת טובות לשום ועדת קומיסרים ממשלתית, שתקבע מי ראוי לתמיכה ובכך ייוותר לעד חייב לחסדיה.

    • רוני  On 4 בנובמבר 2011 at 16:10

      תודה על התגובה המפורטת והמעניינת, אהוד. עם חלקה אני מסכימה, אבל לא עם כולה.
      גם סופרים שמקדישים את עיתותיהם לכתיבה, סופרים ששפר מזלם להתפרנס מכתיבתם, יכולים לכתוב היטב ואכן עושים כך.
      מצד שני, הנהי המתמשך על הפגיעה בסופרים אכן מטריד למדי. היה טוב אילו החברה היתה מעריכה יותר את התרבות, ואילו ההערכה הזו היתה מתבטאת גם בתשלום, אבל רוב הזמן, ברוב התרבויות, לא כך הדבר.
      אני לא יכולה לדבר בשם אחרים. באופן אישי, אני מעדיפה להוציא את מעט עיתותיי הפנויות על כתיבה ולא על חיפוש מענקים. אבל אני מניחה שיש מי שיגיד שגם זה חשוב, ושאלה שמוציאים את זמנם על יצירת אפיקי פרנסה לכותבים תורמים לא פחות ממני, אולי אף יותר, לתרבות בעת הזאת.
      כך או כך, אני לא מושקעת בתרבות אלא בטקסט הנוכחי. איש איש ודרכו.

  • רוני  On 4 בנובמבר 2011 at 13:40

    יפה כתבת. אני שולחת לך צ'ק.
    ומאוד אשמח לקרוא את הדמעות המתוקות של אאורו, אם הוא עוד מוכן לצאת לפעמים מהמגירה…

    • רוני  On 4 בנובמבר 2011 at 16:11

      במעגל שאת נמצאת בו, רונצ', המגירות פתוחות לרווחה. מתי שתרצי.

  • brightchessi  On 5 בנובמבר 2011 at 20:22

    מקסים, מה עם לא אאחל לך חיים מלאי יצירה 🙂

    • רוני  On 6 בנובמבר 2011 at 18:57

      תודה רבה. זו הברכה הכי טובה.

  • כנרת  On 5 בנובמבר 2011 at 22:59

    כתבת נורא יפה ואני נורא לא מסכימה איתך. זה נורא דמוקרטי ופרי ספיריטד אבל בעיני, יש משהו מטעה באופן שבו את מציגה את הדברים.

    כי ההנחה שאנשים יוצרים כי הם מוכרחים ליצור היא פיקציה של מפונקים, וכמפונקת אני כותבת את זה. שלא לדבר על ההנחה ההופכית – מי שמוכרחים ליצור יוצרים. כדי ליצור אתה צריך מרחב מסויים. עזבי חדר משלך. אתה צריך שיהיו לך כמה שעות ביום או בשבוע, ובעיקר סוג של חופש פנימי לצאת מהיומיום. לא לכולם יש את זה, וליתר דיוק – לרוב האנשים אין את זה. אתה צריך דיאלוג או הפריה, לקרוא ספרים או ללכת לתערוכות או לעבוד בגינה או להיפגש פה ושם עם אנשים מעניינים. גם זה לא המינימום הנפוץ.

    אבל עזבי ליצור. בואי נדבר על ליצור משהו טוב, איכותי; לא "טוב" ביחס למתרחש בעולם, "טוב" שהוא הכי טוב שלך, או שהוא הכי טוב שהיצירה שלך יכולה להיות. אני לא מכירה הרבה יוצרים שיכולים לעבוד במשרה מלאה, לטפל במשפחותיהם מדי ערב כשהם חוזרים מהעבודה, ואחרי קיפול הכביסה להתיישב לעוד כמה שעות כדי לכתוב יצירה מרעישה באיכותה. או טובה מספיק. אני לא אומרת שזה לא קורה, רק שזה נדיר. כי כדי ליצור משהו טוב צריך מקום וזמן ולפעמים גם כסף, והתפנות וריכוז ולפעמים גם תמיכה מקצועית וגם הכרה חיצונית שיש טעם בכל הדבר הזה.

    אז נכון, יש את הספרן ואת פקיד המס שמאפשרים למוחם לישון במהלך יום העבודה, ורק להקשיב לנעשה בעולם וכשהם חוזרים הביתה הם מלאי אנרגיה ויצירה. אבל זאת צורת הפעלה שגורסת שהחלקים האחרים בחיים, שאינם יצירת האמנות, הם חלקים לא חשובים שצריך לצמצם למינימום את מקומם בעולם. בעיני שזה עגום לבלות ככה חלקים גדולים מיומך, מחייך.

    בקיצור, בתאוריה זה עובד וכנראה שגם בפרקטיקה הספציפית מאוד של חייך (פרנסה נאה מעבודה בחצי משרה בתעשיית המו"לות היא משהו שלא מעט אנשים – טוב, אולי נשים – היו חותמים עליו עכשיו), אבל אני חושבת שבסופו של דבר כדי ליצור משהו טוב ומשמעותי, זה צריך לתפוס מקום כלשהו גם בעולם החיצוני.

    • רוני  On 6 בנובמבר 2011 at 19:13

      כנרת, בלי להקטין דבר מכל היופי שתיארת כאן, שכולו נכון לגמרי, הדברים האלה אינם זמינים עבור רוב האנשים. ונניח שאפשריים עבור חלקם, מה עושים עם אלה שרוצים לכתוב, שאולי אפילו מוכשרים לכך במידת מה, ושאין להם את הזמן הזה, הפניוּת, ההכרה, התמיכה?
      הטענה שלי היא ששווה לכתוב גם אז, ושווה להתאמץ, והיצירה הזו חשובה לאדם היוצר גם אם הוא לא מצליח למצות מעצמו את המקסימום, עד כמה שהמחשבה הזו מעציבה.
      בעולם אידאלי מה שאת מציעה פה היה זמין לכותבים. הלוואי עלי, היום. בין הילדים לאהוּב לבית לעבודה לחברות ללימודים, אני מתקשה למצוא זמן. ובכל זאת, זה מספיק חשוב לי כדי לגרד את הפירורים שהחיים מעניקים לי. האפשרות שלא לכתוב בכלל בגלל היעדר זמן ומשאבים נשמעת לי הרבה יותר עצובה.

  • חדוה  On 6 בנובמבר 2011 at 13:39

    בעיניי זו התבגרות. כשהייתי ילדה, רציתי לעשות משהו שיישאר אחריי בעולם. ידעתי שאני אוהבת ויודעת לכתוב, אז "להיות סופרת" היתה הבחירה הטבעית. אבל עם הזמן וככל שכתבתי יותר (כמעט אף פעם לא בדיון, שפשוט הלחיץ אותי מדי) הבנתי שכתיבה היא החוויה הכי מענוות (תרגום גרוע ל- humbling…) בעולם, ושאני רוצה לעסוק בה בלי קשר למי שיקרא. אז יצאנו מנקודות שונות, אבל המסקנה זהה:)

  • רמה  On 6 בנובמבר 2011 at 18:24

    רוני, הפוסט שלך וכל התגובות כאן מדהימים בעיני. חבל מאד שלא נתקלתי בדיון כזה לפני כמה שנים, כשהטרידה אותי מאד מאד השאלה – למה אנשים כותבים, (ומתייסרים). לשם מה. למה אני כותבת. ולמה איני עוזבת. ומה היה רע בימים שלפני שכתבתי – הכל היה טוב.
    ובינתים- יש סיכוי גדול מאפס שבקרוב יצא ספר ביכורים שלי. והאם אמשיך לכתוב – שאלה גדולה.

  • סיריא  On 12 בנובמבר 2011 at 13:40

    אני באתי באיחור… אהבתי את הדרך שבה את מוכנה לקבל את כל היוצרים, הזוטרים וה"נחשבים", בזכות חדוות היצירה שלהם, ולקבל בלי טרוניה את העובדה שיש יוצרים בולטים יותר ופחות, טובים יותר ופחות, קולניים יותר ופחות, כל אחד לפי אופיו ויכולותיו, לכולם יש מקום (בכל אופן ברשת, לגבי עולם המו"לות זה כבר עניין אחר). אני מרגישה כמוך, והפוסט הזה נגע בי.

  • מיכל פיטובסקי  On 8 בדצמבר 2011 at 10:43

    אמנם הגעתי לדיון באיחור רב, ובכל זאת רציתי להשתתף. אנני מסכימה כלל עם הדברים האמורים, ראשית ולפני הכל, מפני שאני אחת הקוראות האנונימיות שהגיעו אל ספרך רק דרך פרסומו, ואהבתי אותו מאוד (קראתי אותו ביום ולא עזבתי). אבל זו לא הסיבה היחידה. גם אני כותבת ספרים, ומתכננת לכתוב אותם כל חיי. כרגע עדיין אין לי ילדים או אחריות לכלכל מישהו מלבד לעצמי, ולכן מתאפשר לי להשקיע את רוב משאבי בזה, אבל כמו כולם, יום אחד ארצה משפחה ועתיד כלכלי יציב יותר, ואאלץ לעשות בחירות טראגיות כדי ליישב בין העולמות. ויש לי עוד כמה טיעונים:
    א. זה לא נכון שסופרים תמיד נתקלו בבעיה הזאת. הסופרים שאנו מכנים 'קלאסיים' היו לרוב יורשים של הון מסויים, גם אם אינו גדול, שאפשר להם להתמסר לכתיבה. וכשההון הזה נגמר, הם התלוננו מאוד.
    ב. זה נכון שיהודה עמיחי היה מורה. אבל הוא גם היה משורר ולא סופר. כלומר, הוא כתב יצירות קצרות, שדרשו ריכוז מסוג אחר.
    ג. העוול שנעשה לסופרים הוא אותו העוול שנעשה לפועל במפעל מיזע, שמקצצים עוד ועוד את שכרו לפרוטות כדי להוזיל לצרכן את עלות התוצר. השיטה הכלכלית מוזילה בבת אחת את המוצר ואת המשכורת. ובהתאם, כיום כמעט ואין שום מקצוע שניתן להתפנס ממנו בנחת, בוודאי לא באופן שמותיר "מרחב נשימה" לכתיבה.
    ד. זה נכון שגם פעם סופרים לא התפרנסו מתמלוגים, כמו שעובדי כפיים תמיד סבלו, ופליטים תמיד היו מנוצלים וכו'. בעיני, זה לא טיעון תקף כשדנים מדוע תמלוגים בשיעור של ארבע שקלים לעותק ירדו לארבעים אגורות בתוך עשר שנים. זה אולי לא קשור ליצירה של הסופר במובן האינטימי שלה, אבל זה מכתיב כמעט כל דבר אחר שקשור אליה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: