יומיים בשבוע, מהפכה קטנה

לפני שלושה שבועות יאיר קפץ לבקר. דיברנו על עבודה, ילדים, נישואים. כל החשודים הרגילים.

באיזשהו רגע אמרתי – שוב, כי זה מן מטבע ישן ומוכר – שאם היינו מתגרשים היו לי יומיים בשבוע לעצמי, ושזה הדבר היחיד שמוצא חן בעיני ברעיון הגירושין. ואז יואב – בעלי – אמר שאני יכולה מצדו לנסוע ליומיים כל שבוע. לא חייבים להתגרש בשביל זה, אמר. את צריכה זמן? קחי.

ממש, אמרתי. זה הרי לא באמת אפשרי. קודם כל: לאן בכלל אני אלך ליומיים בשבוע?

עכשיו יאיר התערב בשיחה. זוכרת את המשרד החדש ששכרנו? אמר. הוא עדיין לא בשימוש. יעמוד ריק לפחות עוד שלושה חודשים. את יכולה להיות שם, אם את רוצה.

יואב היה כבר במשרד החדש. הוא תיאר לי את המקום: בית קטן בחצרו של בית גדול, על גדת הבריכה. מאחוריו פרושים השדות.

תסעי, אמר יואב.

הנה המפתח, אמר יאיר.

בשבוע שאחרי השיחה הזאת כמעט לא ישנתי. הודעתי ליואב חמש פעמים ביום שזה מגוחך, לא הגיוני, לא סביר. שאני פשוט אמא רעה אם אעשה את זה.

למה? שאל יואב, הידוע גם בשם קול ההגיון לבית גלבפיש. תבלי עם הילדים בוקר, קחי אותם לבתי הספר ולגן, ותסעי. הם לא יראו אותך בערב ובבוקר למחרת, ובערב את כבר חוזרת. לא תפרדי מהם אפילו ליום. זו לא בעיה.

ואז הוא אמר – את סתם מפחדת.

יפטרו אותך! אמרתי. יומיים בשבוע תצא בארבע?!

קודם כל, הוא אמר, לא יפטרו אותי. אני יוצא פעם בשבוע מוקדם כדי להיות עם הילדים במילא, ונבקש מהסבתות עזרה. במקרה הכי גרוע, נזמין בייביסיטר לאחר צהריים אחד.

לא, סיכמתי את הנושא. אי אפשר.

אהה, אמר יואב.

*

אחרי יומיים נסעתי. מושב יפהפה ליד פתח תקווה. הבית אכן על שפת הבריכה, עם מדשאה רחבה ודממה גדולה. כל היום קראתי, אני עסוקה באיזה תחקיר. מדי פעם הרמתי את הראש והבטתי סביב בפליאה. בארבע אחרי הצהריים שמעתי גלי צה"ל מול השדות. הלכתי לישון כשעייפתי, קמתי כשהתעוררתי. יקיצה טבעית. (בשש בבוקר, בכל זאת, אמא.)

חזרתי אחרי יומיים ומצאתי בעל רגוע, שלושה ילדים עליזים, ועציצים קצת שפופים. נישקתי, חיבקתי, השקיתי וחזרנו לשגרה. אמא רגועה ואנרגטית אחרי יומיים שלווה. היו ימים מתוקים.

השבוע אמרתי ליואב שאם כבר תחקיר, אני דוחה מזמן את הנסיעה הנדרשת לרמת הגולן. אולי במקום לנסוע למושב?

נו, סעי, הוא אמר.

נסעתי. טיילתי לבד. בריכת המשושים, רק אני והטבע. בלי נפש חיה. ובמושב רמות, על מרפסת העץ של הדודים שלי, בשיחות על זאבים וכבשים (אמיתיים, לא מטאפוריים) ומנגו והשתלטות הדרארות על המרחב. ואז נחת אחד מהתוכים המצחיקים האלה על השסק, קטף פרי שלם ונעמד ברגל אחת על חוט חשמל. בטופר השני החזיק את השסק ונגס ממנו כמו ילד שמח ביום קיץ. דליה ואני הבטנו בו, בשקיעה שמאחוריו, בשקט.

וגם בגמלא הייתי, ירדתי לבדי אל העיר העתיקה, טיפסתי בעוז בחזרה, צעדתי בשביל הדולמנים בתוך הבתה המכסיפה בסוף הסתיו, ישבתי בצל אלון וקילפתי מהעלים עפצים בהיסח הדעת.

בלילה ישנתי אצל חברה במצפה בגליל. הילדות שלה בקשו מאוד מאוד שפעם הבאה אביא גם את הילדים שלי. הבטחתי.

ושוב: חזרה. בעל רגוע, ילדים עליזים, צמחים קצת עצובים.

*

לא כולם יכולים לעשות את זה, אני יודעת. אבל אני עובדת כעורכת במעמד פרילאנס. זה רק אומר ששלושה ימים בשבוע אני צריכה לעבוד קשה יותר, והופ, קניתי לי יומיים.

קשה להסיק מסקנות גדולות מדי משתי נסיעות כאלה, אבל כבר ברור שיש הרבה יותר מתיקות בבית אחרי נסיעה כזו, ושמרחב הנשימה שנפתח בלתי נתפס. מרחב של אפשרויות אמיתיות לגמרי.

לשבת ב-11 בבוקר על המצפה בגמלא ולבהות בשמיים עד שמגיעים החוויאים ובז אחד. לצלול לבד בבריכת המשושים הריקה מאדם בבוקר נובמבר חמים, לשבת מתחת למפל בג'קוזי טבעי וחזק. להתבונן באור הנשבר על הסלע בזהרורים מפזזים. לצעוד בטעות בשטח אש צבאי ברוג'ום אל הירי, ליד מושב יונתן, ולהנצל בזכות פרה.

הסיפור הזה בפעם אחרת, בעצם. בינתיים, הניסוי נמשך. רגשות האשם מושהים, לעת עתה.

נראה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Ofer Lando  On 2 בנובמבר 2011 at 19:51

    הקושי הכי גדול לאדם זה לקבל את העובדה שהשגרה תמשיך בלעדיו.
    הקושי השני במעלה הוא להבין שאפשר גם בלי שגרה.

    • רוני  On 2 בנובמבר 2011 at 20:02

      רק כדי להוכיח כמה אתה צודק: חזרתי. זינקו עלי באושר וגעגוע שלושה אפרוחים. ואז זנקו חזרה לספרים ולטלוויזיה ולשיעורי הבית. ניסיתי לקבל תשומת לב. כלום.
      השגרה ממשיכה בלעדינו, ואפילו ממשיכה טוב. הבלי שגרה הזה מוצא חן בעיני. לא יודעת עדיין איפה אהיה בשבוע הבא.

  • רוני  On 2 בנובמבר 2011 at 19:53

    מדהים כמה שלא רואים עליך את הלבטים הפנימיים, את רגשות האשמה, את אי ההיגיון. רואים רק בחורה שלווה, קופצנית, אמיצה ושלמה עם עצמה. איך את עושה את זה? ואולי את בכלל עובדת עלינו? ואיך את קמה ונוסעת לפני שש בבוקר??

    • רוני  On 2 בנובמבר 2011 at 20:03

      כשאני איתך אני שמחה. כזה פשוט.
      תודה על האירוח. היה כיף גדול.
      (בשבע הייתי כבר בשטח אש, עם הפרה.)

  • רותי  On 2 בנובמבר 2011 at 19:55

    לא רק שזה מוצלח עבורך, זה כנראה בריא עבור אישך. מחקרים מראים שלגברים שמבלים יותר זמן עם ילדיהם יש פחות מחלות לב – כנראה עקב פחות עקה (סטרס). אני בעד שתעשי את זה בכל תדירות שאת רואה לנכון, ובלי רגשות אשם.

    • רוני  On 2 בנובמבר 2011 at 20:04

      הוא נראה רגוע להפליא. אבל לזכותו ייאמר, הוא מבלה איתם גם בשגרה.

  • העלמה עפרונית  On 2 בנובמבר 2011 at 20:12

    זה מעולה מכל כיוון שלא מסתכלים על זה. מעולה מעולה מעולה.

    • רוני  On 2 בנובמבר 2011 at 20:32

      כן, זה גם עוזר אם מתחתנים עם הגבר המעולה בתבל ומלואה, כמובן. געגוע, עלמתי 🙂

  • ia (@yuk_a)  On 2 בנובמבר 2011 at 20:30

    יוקה גאה בך. שתדעי.

    • רוני  On 2 בנובמבר 2011 at 20:33

      בזאת סגרת לי לנצח את פינת רגשות האשם. ועכשיו תתקשרי, אשה!

  • mooncatom  On 2 בנובמבר 2011 at 20:45

    הידד להורות השפויה!

    • רוני  On 3 בנובמבר 2011 at 08:22

      כן? אני מקווה שכן. אתמול שמעתי מחברה שהיא מנהלת בכירה שהיא רואה את הילדים שלה בשגרה פחות משאני רואה אותם ביומיים האלה.

  • יואב אבני  On 2 בנובמבר 2011 at 20:46

    אמריקה. במובן הטוב של המילה (: נשמע יופי. אל תפסיקי!

    • רוני  On 3 בנובמבר 2011 at 08:24

      איך אפסיק? מצפים לי עוד יומיים תחקיר ברמה"ג ועוד ארבעה בים המלח. בין זה לזה, אני מסודרת חודש וחצי קדימה. תודה מותק.

      11.11.11, הרצל אמר. לכו לבלוג של יואב. יהיה שם מעניין. סופרים נהיים קצת משוגעים ומעניינים בתקופת יציאת הספר.

  • orrit  On 2 בנובמבר 2011 at 20:52

    הבאת אל הדמיון שלי אוויר הרים במקום אוויר הורים.

    • רוני  On 3 בנובמבר 2011 at 08:24

      הבטתי בבית שלך מעבר לעמק מול אשחר, הבטתי בו היטב.

  • avivamishmari  On 2 בנובמבר 2011 at 21:31

    איזה כייף. וח"ח לגבר שלך. ברור שערב משפחתי אחד בלעדייך זה כלום. כלומר, את זו שמשיטה את ספינת הבית, אבל אפשר גם להפסיק לחתור לכמה רגעים. וכל כך הרבה השראה את מקבלת בתמורה.

    • עודד  On 2 בנובמבר 2011 at 22:38

      הדימויים שלך שובים את ליבי.

    • רוני  On 3 בנובמבר 2011 at 08:25

      ההוא, היואב הזה, אחלה רב חובל. תודה, אביבה. תמיכה מאמהות באה לי טוב עכשיו.
      ואני עם עודד.

  • itaigreif  On 2 בנובמבר 2011 at 22:38

    כפולני, אני לא מסוגל לעזוב בלי חרדות עזות. מה אם יגלו שהם מסתדרים טוב בלעדיי? *יותר* טוב בלעדיי? מה אם לא ירצו אותי חזרה?

    לשמחתי הצד השני שלי שונא אדם, ודוחף אותי לתפוס יום יומיים כאלו של חופש פעם בשבוע-שבועיים בכל מקרה, אז הסתדרתי.

    • רוני  On 3 בנובמבר 2011 at 08:26

      גרייף, איזה דיוק. הם מסתדרים יותר טוב בלעדי, ואיכשהו הם רוצים אותי בחזרה. הצד השני שלך אולי שונא אדם, אבל עושה רושם שהוא אוהב אותך.

  • ימימה  On 3 בנובמבר 2011 at 08:39

    יא, איזה כיף לך! מכל העניין הזה הטריד אותי במיוחד שאת קמה יקיצה טבעית בשש כשאין ילדים בסביבה. לי זה לא יקרה! (אבל אלוהים, כמה זמן אצטרך לחכות עד שלא יהיו ילדים בסביבה?)

    • רוני  On 3 בנובמבר 2011 at 09:03

      אני אוהבת בקרים, לקום בשש זה פינוק בשבילי 🙂
      הללי בת ארבע, וזה טיפה מערער אותה, אבל היא תתרגל. וזה בדיוק העניין: אם ילד רואה הורה הולך וחוזר שוב ושוב, כמעט בכל גיל, זה מחזק אותו, לא מחליש. הוא לומד לסמוך על ההורה שיחזור.
      אז, מתי את באמת?

      • ימימה  On 3 בנובמבר 2011 at 10:34

        אני עוד מניקה וזה יימשך לפחות עד גיל שנתיים, אז אפשר להתחיל לספור מעכשיו. בכל מקרה, קשה לי להאמין שלפני גיל שלוש של הקטן ביותר. (אם כי לבנות נעלמתי פעם אחת ללילה כשלכל אחת מהן עוד לא מלאו שלוש.)

      • avivamishmari  On 3 בנובמבר 2011 at 11:09

        אני לא מאמינה שזה טוב לילד "כמעט בכל גיל". בגיל הממש-רך אני לא זזה מהם. אבל בת הארבע, ילדה שלישית למען השם 🙂 יש לה קבוצת תמיכה שלמה שם, היא ודאי יודעת להפיק את הטוב מהמצב הזה.

        • רוני  On 3 בנובמבר 2011 at 12:41

          ימימה ואביבה, אני סתם גיבורה על אמהות אחרות. גם אני לא זזה מהקטנים בשנה הראשונה, וגם אחר כך השתדלתי להמעיט. למעשה, החופשה הזוגית הראשונה שלנו היתה השנה, ותועפות רגשי אשם איתה.
          מובן שהיה להם נורא כיף. מלא סבתות ודודים עמדו לרשותם ורק לפנק לפנק. לדעתי הם קצת התבאסו כשחזרנו. הורים זה דבר מציק.

  • סתיו אדם  On 3 בנובמבר 2011 at 08:51

    "באיזשהו רגע אמרתי – שוב, כי זה מן מטבע ישן ומוכר – שאם היינו מתגרשים היו לי יומיים בשבוע לעצמי, ושזה הדבר היחיד שמוצא חן בעיני ברעיון הגירושין"

    חייב להודות שזה קומם אותי …
    בהורות שווה את יכולה לקום ולנסוע לאן שאת רוצה גם לזמן רב יותר מאחר ויש עוד הורה לילדים ….
    הגירושין לא בהכרח יתנו לך יומים פנויים אלא אם תלכי על המודל של משמורת משותפת + זמני שהייה משותפים יהיו לך 3 ימים בשבוע אחד ו4 בשבוע העוקב ….לחילופין שבוע שבוע ….

    עצוב היה לי לקרוא את המאמר הזה מתוך הבנה שנושא הגירושין נתפס כמשהו קליל שלא נאמר פשוט גם אם כרעיון ….מרבית הגירושין הינם גיהינום על פני האדמה…..אגב במיוחד לאותו זן של גברים שרוצה ומסוגל ( כל שכן היה עד לגירושין ) להיות אבא ….

    ביומיים הבאים שתקחי "חופש" תחשבי על זה ….
    לי גרמת לחיוך עצוב

    משהו שכתבתי לא מזמן : http://wp.me/pQctz-1bG

    • רוני  On 3 בנובמבר 2011 at 09:06

      סתיו, זה הדבר *היחיד* שמוצא חן בעיני בגירושין. גירושין זה קשה ולא כיף, ואני שומעת על כך לא מעט מחברותי הגרושות שמתמודדות עם עניינים מורכבים בגידול הילדים ובניהול הקשר עם האקס באופן מכבד וסביר. אבל זה נכון, לרובן יש יומיים בלי הילדים, לפחות, ויש לזה גם יתרונות.
      והנה, אתה רואה, הורות שווה. אני קמה ונוסעת. ההורה השני בבית הזה הוא חם וטוב, נוכח בחיי ילדיו, והוא מקבל אותי כמו שאני, ואת הצרכים שלי, גם אם אמא שלו לא תבין. בקיצור, נדמה לי שאין בינינו באמת פער.

  • יונתן  On 3 בנובמבר 2011 at 16:44

    יפה מאוד שלא התפתית להאשים אחרים במה שנדמה שהיה הפחד שלך, ועוד יותר יפה שנסעת, ואפילו יפה עוד יותר שכל זה חלק ממשימה שברירית-ונזילה-לכאורה כמו תחקיר (ספרותי?). מפיח הרבה תקווה ומזכיר שצל הרים אינו הרים.

    שמח להכיר, שמח לקרוא
    (אני אותו יונתן אלמוני מהפייסבוק, שהוסיף את עצמו מסיבות אלה ממש)

    • רוני  On 3 בנובמבר 2011 at 22:42

      הי,יונתן.כמה נעים להכיר.לא הייתי בפייסבוק המון זמן, בשל אותו תחקיר (כן, לספר). תגלה לי מי אתה?

  • עמיר  On 3 בנובמבר 2011 at 19:22

    תתביישי לך.
    כולם מעלי מפרגנים ומקנאים, כאילו, אבל בסוף שוכחים שמי שמשלם את המחיר זה העציצים.
    עציצים שקולם לא נשמע, הם בעצם השקופים בסיפור הזה, אבל עמוק בפנים את יודעת שהם קמלים קצת כל שבוע, מתכווצים ומסתגרים עוד בשקט שלהם.

    נ.ב – לגבי כל השאר, משפחה, ילדים – כל הכבוד וגם סחתיין על היוזמה והביצוע. מנסיוני, הרבה רעיונות יפים נשארים על הנייר, שמח (ומקנא – באמת!) על הרעיון המעולה.

    • רוני  On 3 בנובמבר 2011 at 22:45

      עמיר, מתי אתה?
      העציצים מודים לך על שאתה דובר בשמם. הם בהחלט האוכלוסיה המוחלשת של הבית הזה, ומקופחים שוב ושוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: