האבן הראשונה

הגבר הזה לעולם אינו נושף על הנרות. הוא אוהב לחוש את מותם בין אצבעותיו.

הוא עובר ביניהם, בזה אחר זה. מקרב אצבע ואגודל ומקרב אותן זו אל זו. הכאב לח ומתוק, השעווה החמה מתפתלת במעלה הגאיות המסומנים במפות הגיאולוגיות בקצות אצבעותיו. הוא מקרב את אצבעותיו אל פניו בחלל הענק, החשוך ברובו, ומתבונן בלובן הנקרש. אחר כך הוא מקלף אותו לאיטו, והחמימות הרכה, הדייסתית, יפה לו מכל. הוא משפשף את קצות האצבעות, ומכבה עוד נר.

רגע הפיתוי כבה, ורגע מתן האמון, ורגע עצימת העיניים, ורגע התקווה, רגע ההשפלה, ועוד אלפים כמוהו, ורגע חוסר האונים המוחלט, ורגע אבדן התקווה, ורגע היוולדה שוב, ואז רגע האושר שבקצה הדרך. רגע השיבה כבה אף הוא.

זהו הנר האחרון. עתה משתררת עלטה. הוא מתבונן סביב. האופל כובש בקשיחות כל פינה בחדר.

כששב היה אור גדול, אור שמש בוהק ומסנוור, החיוכים רחבים עד קריעת הלחיים ואבדן התחושה. אחר כך הלך העולם לדרכו, בזה אחר זה התפנו איש איש לחייו. הוא נותר לבדו. ורק אז גילה ששלוות הנפש שרויה רק במקום שאין בו שום אדם, ושום אור, ואין בו תקווה או יאוש או רגש עז אחר. רק דממה, וחשכה, והוא.

מחשבותיו נחות כעת. אלה הם חייו, והוא נכון לקראתם. בקצות אצבעותיו, בין אצבע לאגודל, הוא מגולל כדור שעווה הולך ומתקשה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: