תן לי את לבך

(הצעת הגשה)

הפנים החיוורות וארובות העיניים הכהות חלפו במהירות, אחוזות בידיים תכליתיות. אחר כך הן הואטו. שנייה, אולי שתיים, נפרשו לפריימים בודדים, מרחיבים את נוכחותם כדי שאפשר יהיה להבחין בכל פרט. ראשית הוא, יציבתו הרעועה, מיטלטל ביניהם. אחר כך הם. בריאי גוף, אטומי מבט. עוד פרט ועוד אחד.

(הדמות שפניה מוסתרות ועיניה שחורות, זו האוחזת במצלמה כמו היתה נשק, גנרית לגמרי. זוהי הדמות שאנחנו מכירים מההוצאות להורג. זר שחומס את חרדותינו. אולם הפעם המחשבה נודדת ונתקלת באפשרות שזהו האדם היחיד שמכיר אותו, ששהה איתו בכל הזמן הזה. זו אולי הדמות שהוא, השבוי, מכיר טוב יותר מכל אלה שאופפים אותו. בראיון הוא אומר "גרתי עם אנשים". והמילה הזרה למצב, "גרתי", מרמזת על בית, על מקום, על שלווה מסוימת שאולי היתה שם. ואולי האיש שפניו מוסתרות הוא הבית הזה. כשהוא נעלם, העלם מאבד את נקודת האחיזה היחידה שהוא מכיר באמת.)

ואז, במשך יום שלם, הוא מיטלטל מאחורי מסך כבד. מדי פעם המסך מוסט לרגע ואפשר לראות אותו ולנסח לעצמנו מחשבות (או לקנות את מחשבות אחרים, שאף הם צופים בתיאטרון האבסורד הזה, מרפים לגמרי מכל מראית עין של יום חול).
הוא רזה כל כך (אבל מה זה חשוב, מתנסחת קלישאה מנחמת באלפי תודעות). הוא מתנסח בבהירות. דעתו צלולה. הוא מחייך מעט. ואז הוא מחזיק את שפופרת הטלפון, ולפתע הוא נראה רגיל לגמרי. עלם צעיר שמשוחח עם אמו האהובה. הוא לא יציב. הוא מצדיע – העלם הופך באחת לחייל. ואז הוא פוגש את אביו בגולמנות גברית מעוררת חיבה וחמלה.

זה מתנסח לאיטו. הוא נבון מאוד. הוא לא איש של מילים. הוא לא איש של מחוות גדולות – וכל היום הזה הוא מחווה מכריעה בעוצמתה – ולא של מגעים. הוא לא איש של פומבי, ובכל זאת נקלע לפומביות מוחלטת. מיליונים עומדים ומביטים בו כל העת.

הוא ודאי אינו יכול להבין כמה פניו מוכרות לנו. כמה מאיתנו קיימו איתו אינטימיות של רגש בהיעדרו. עבור כמה מאיתנו היום הזה הוא סיום של מסע – אחר לגמרי משלו, ובכל זאת מסע פרטי וכללי וקרוב אל הלב.
כמה מאיתנו צופים בו ובוכים כל העת.

ובסוף היום, כשהמסוק סובב את ביתו, אנחנו מביטים במסוק ורואים אל תוכו, רואים את התרגשותו – היא חייבת להתקיים, נכון?

כי כך זה כל היום הזה, אנחנו מביטים בחוץ, ומבקשים להציץ אל תוכו, אל רגשותיו, קוראים את הבעות פניו, את הסמיכות אל הוריו, כמה הוא דומה להם בהתכנסות העדינה הזו, את שלושת החיוכים הדקים.

ואז, בכניסה ליישוב, הוא מביט סביב, ידו על לוח לבו, על פניו תדהמה ברורה.

האנשים האלה, דממתם הרגשית, המעודנת, לא יתנו לנו יותר מזה. היד על הלב, המבט, החיוך המתון, זה הרגע. זה הקתרזיס שנקבל מהם, ולא יהיה גדול ממנו.

ולא יכולנו לבקש לנו גדול ממנו. אין בעולם גדול מהרגע הזה.

ורק אחרי שהוא פוסע אל הבית, קצת רזה, אך מה זה חשוב, זקוף קומה, וזה חשוב לנו לפתע מאוד, ידו מיטיבה את הכומתה על כתפו בתנועה החיילית המוכרת כל כך, מתבהר הרצון הקולקטיבי. לא לחבק אותם אנחנו רוצים, לא לגעת, לא לדבר. לא נסתפק באלה.

צילום: דובר צה"ל *

בהיותם האנשים הדוממים האלה, שמשתמשים במילות תואר במשורה – אפילו ביום הזה – אנחנו רוצים להכנס ממש אל תוך תוכם, אל מתחת לעור. לטייל במחשבות הנסתרות מתחת לחזות העצורה, זו שאנו מכנים "אצילית" מרוב כבוד ומבוכה. לגעת בלבם. אנחנו רוצים לדעת שגם הם מרגישים, כי אנחנו מרגישים אותם כל כך חזק עד שאיננו יכולים כבר לחוש את עצמנו. כי התמזגנו בהם, והם אינם מתמזגים בנו. הם סוגרים את הדלת מאחוריהם. הם אינם זקוקים לנו עוד. וכל הרגשות האלה, מה יהא עליהם?

(יש מרק להכין, וירקות לקצוץ, ושירים להאזין להם, ודממה ברוכה שוררת בכל.)

ברוך הבא הביתה, גלעד.

מה זה "צילום: דובר צה"ל"? זו היא. יפה לה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרב  On 19 באוקטובר 2011 at 12:13

    כתבת יפה רוני, "ותן שיחזור שוב לביתו – יותר מזה אנחנו לא צריכים."

  • ayalaraz  On 20 באוקטובר 2011 at 12:18

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: