עכשיו דממה

היתה שיחה תרבותית ויפה עם דויד גרוסמן ומיכל רובנר בבית ביאליק. תרבותית ויפה לכאורה, משום שהיו גם עיטים שריחפו ממעל כל העת. עיטי השכול הרעבים.
נדמה שאורי גרוסמן, בנו המת של הסופר, נכח בשיחה בעל כורחו. נוכחות שיצרו אחרים: מרחפת, סקרנית, רכלנית.

"האבהות נוכחת מאוד בכתיבתך… נכון?" נשאל גרוסמן, ובסופו של דבר, אחרי שהדף את השאלות בתשובות כלליות וסירב להתפשט ולהפגין את אסונו כנדרש לנוכח הקהל ושיניו החשופות, דובר האבל והוזכר השכול בכל זאת, על ידי אחרים, ואיזו רבע נשימה השתחררה בקרב כל הקהל בשל ההנכחה הנוחה הזו. כמעט כל הקהל. גרוסמן לא הגיב למעט שנאמר.

המועקה על הכפייה הזו עוד שרתה בי כשיצאנו. ואז אליסיה הדליקה את הטלפון הנייד ואמרה, נחתמה עסקת שליט. המילים סירבו לחלחל. הן עדיין נשמעות לי בלתי אפשריות לפרקים.

*

גלעד שליט חי, ובכל זאת החיבור נתחבר, ויחד איתו הדחף המיידי, הדוחק: ללכת אליהם, אחד אחד, אל העיתונאים, התחקירניות, הצלמים, המפיקות, ראשי המערכות, רכזות הכתבים. ללכת אחד אחד ולהתחנן: עכשיו די.

הוא ירד מהמטוס, ואתם תקבלו את התמונות האלה. ליטרת הגלעד שלנו. אכפת לנו ממנו ומהעסקה הזו. כולנו משלמים בעבור השבתו – חלקנו בשמחה, באהבה, אחרים בזעם, בייאוש. כולנו משלמים ואולי עוד נשלם יותר. אז תראו לנו אותו. תראו לנו שגלעד עדיין חי.

ואז די.

*

משפחת שליט, חמש שנים וחצי בתקשורת, ואפילו פעם אחת אי אפשר היה לטעות ולחשוד בהם שהם נהנים מזה. יואל שליט וחצאי המשפטים שלו, צופני הסוד. אביבה שליט שיודעת בדיוק מה אנחנו רוצים לשמוע, ולא רוצה לתת. נועם שליט, שלמד לשחק את המשחק, אבל לא לאהוב את זה. סב וסבתא במשקפי שמש. לא יראו אותם בוכים.

תתייחסו אליו כמו הצעיר הפצוע שהוא. הניחו לו ולמשפחתו. הם לא חייבים לנו דבר. תנו להם שנה, אולי שנתיים. אחר כך תנסו. כשיהיה לו כח לבחור. לא רגע קודם.

*

כשאבא שלי התאבד כל כלי התקשורת התדפקו על דלתנו. עוד לפני הלוויה הם כבר הגיעו.
אמא אמרה כן. סבא אמר כן. אני אמרתי לא. ביטלתי ראיונות שנקבעו. התעקשתי בפני מו"לים עשירים שיעיפו מהבית שלנו את התחקירנים דה לה שמאטע שלהם.

קשה להגיד להם לא. הם משכנעים, לוחצים, מחמיאים, מבטיחים. קשה, אבל הכרחי כשאתה פצוע. הכרחי כשאין שום יכולת לשפוט את הדברים שיצאו מהפה. מעולם לא התחרטתי על שסירבנו להם. בחלוף הזמן רמת העניין שלהם יורדת. כולנו רק אייטמים. יש עוד אלף כמונו.

*

האייטם הזה, גלעד שליט, משפחת שליט, זקוק למנוחה, ושיקום, וזמן. תעזבו אותם. את רעבוננו לרכילות מדממת נשביע על גבו של אחר. יש מספיק אנשים שרוצים בכך.

הוא לא הילד שלי, גלעד שליט, ולא שלך, ולא שלנו. רק של הוריו. של עצמו. זכותו לפרטיות עולה על כל זכות מדומיינת שנייחס לעצמנו. זכותו לשיקום ולשקט.

תנו לו לבחור. הגיע הזמן להעניק לו את החופש הזה. עכשיו זה בידיכם. בידינו.

*

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On 14 באוקטובר 2011 at 23:50

    וורדפרס שוב השתגע. הנה השיר הנכון לפוסט הזה.

  • tsoof  On 15 באוקטובר 2011 at 00:14

    שיר מצוין. עצוב, איך שהפופוליזם אונס את המלל המהותי. שקט זה טוב.

  • שלומית לוי  On 15 באוקטובר 2011 at 00:28

    אהבתי מאד את מה שכתבת. אני כאן רחוק מאד אבל כוססת ציפורנים כמו כולם. ואת כל כך צודקת.

  • שאול סלע  On 15 באוקטובר 2011 at 00:37

    לי יש מה להגיד

    במלחמת אוקטובר הייתי בחזית במעבר הג'ידי מרגע שנורה הפגז הראשון, המשמעות היא שקומנדו מצרים היו בשטח ועזבו אותנו בשקט,שרדתי תקיפה אוירית וגם טנקים מצרים שנתקלו בנו בלילה וויתרו על הזדמנות לחסל אותנו.

    נפשית לא שרדתי את יכולתם של מדינת ישראל וצבא הגנה לרמוס את חייליהם.

    כנראה שמניעי השבט משחקים חזק,.

    לאחר הולכת השולל בשקר שנקרא מבצע של"ג הבינו שרי הבית היהודי,האיחוד הלאומי ,ישראל ביתינו וש"ס שלאחר שהצבא נמסר לדתיים אז גם חיילים דתיים עלולים ליפול בשבי.

  • שרון רז  On 15 באוקטובר 2011 at 06:44

    מצטרף לכל מילה שלך בעניין, רוני. תודה.

  • ali  On 15 באוקטובר 2011 at 09:43

    כל כך חשוב מה שאת אומרת, ואני כל כך לא מאמינה שמישהו יניח להם.

  • תמי ברקאי  On 15 באוקטובר 2011 at 10:08

    אנשים "רגילים" הלכו להצטלם ליד הבית של משפחת שליט. איזה דבר מוזר לעשות.
    גם אני כמו אלי שהגיבה מעליי לא ככ מאמינה שמישהו יניח להם אבל הלוואי שזיק של אנושיות וחמלה יגיע ללבבות האנשים שצריכים למכור את תוכנית הטלויזיה או העיתון או האינטרנט שלהם והם יגידו: הפעם, לא.

  • מעוז מוסל  On 15 באוקטובר 2011 at 11:09

    מאוד נכון. כמה חבל שהכמעט תחינה שלך מגיעה בתקופה שכמעט בלתי אפשרי שבאמת תתקיים. והרי התקשורת היא העקרב שלא יכול שלא לעקוץ באגדה המפורסמת על הצפרדע ועליו. ומצער במיוחד שהתקשורת עלולה להתייחס אל יום השחרור כאל ה- PAY DAY, שהרי התמיכה שלה במאבק התמשכה לכל אורכו וניתנה ללא סייגים. ובינינו – במיוחד כשלראש הממשלה קוראים ב. נתניהו – השפעתה על ההחלטה ועל התמיכה הגורפת בעם עצומה. ולא רחוק היום שבו החיבוק העז יהפוך לרדיפה, לחיפוש אחר הכותרות השליליות, הצהוב וההשפלה. ע"ע דפני ליף, למשל.

  • chellig חלי גולדנברג  On 15 באוקטובר 2011 at 12:37

    אני סומכת על הוריו שיצליחו.

  • מעין אלכסנדר  On 16 באוקטובר 2011 at 00:01

    כל כך נכון, והלוואי וכך יהיה.
    אנחנו צריכים לזכור שאנחנו מכירים אותו הרבה יותר משהו אותנו, כמו סטוקרים, וכמה זה מפחיד כשמישהו מכיר אותך כל כך אבל זה לא הדדי.

  • benziv  On 21 באוקטובר 2011 at 05:59

    גם אני סומכת על הוריו. מאד.
    הם ידעו לעשות את הדרך עד לחזרתו. אני סומכת שעכשיו ידעו לעשות את הדרך להחלמתו.

    ונראה שלבחור עצמו, יש כח.
    ולכן אני סומכת גם על גלעד.

    אוהבת את הכתיבה שלך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: