זה רק סיפור

בין כל המהפכה הזו כתבתי השבוע סיפור. עברתי לגור בטוויטר לפני חודשיים, אז היה הכי קל וטבעי בעולם לכתוב אותו שם.

הכתיבה הזו שונה לגמרי. לא הכנתי את הטקסט מראש. זה סיפור אמיתי, הוא שלי. סיפרתי אותו אלף פעמים. אני יודעת אותו בגוף ובלב טוב כל כך שזה לא היה קשה בכלל.

אז ישבתי וכתבתי 25 ציוצים בחצות הלילה. סיפור קצר מאוד. הקלדתי אותם ושחררתי אל העולם, בלי לערוך, בלי לתקן. היו משפטים שזלגו על פני שלושה ציוצים רצופים. היו ציוצים אחרים שהכילו רק חמש מילים.

זו היתה חוויה משונה. הפכתי את הבמה הציבורית הזו שלי, שכמעט 600 איש עוקבים אחריה, לחדר עבודה פתוח. בזמן שכתבתי היו שם מן הסתם הרבה פחות אנשים. לא ידעתי מי קורא, מלבד כמה אנשים שעודדו והגיבו לפני הכתיבה. לא קראתי את התגובות תוך כדי. פשוט ישבתי וכתבתי ברצף.

המצב התודעתי של הכתיבה הוא מדיטטיבי. דומם. הקורא אינו נוכח בו. הפעם היתה שכבה שקופה ודקיקה ביני לבין הקורא, כי הנחתי שהוא שם. עיניו סורקות את המשפטים במהירות, מנסה לחבר את זה לכדי עלילה כשבין משפט למשפט מישהו אחר אומר משהו למישהי. מישהי עונה לו.

אחרי שסיימתי לכתוב את הקליימקס הגדול, שאלו אותי שאלות. הקוראים הלא-מדומיינים האלה אמרו לי שהם רוצים עוד משהו. הוספתי עוד שלושה ציוצים. אנטי קליימקס. זה היה קל, לא הרגשתי שאני נכפפת בפני רצונם, אלא מקיימת דיאלוג. "כתיבה היא מונולוג שמבקש להפוך לדיאלוג", אמר אהרן מגד.

ואז מחקתי הכל.

שאלו אותי למה. אמרתי שזה רק סיפור. מישהו אמר שאין דבר כזה רק סיפור. שסיפורים הם חשובים.

זה נכון, סיפורים הם חשובים. חשוב לשמוע אותם, חשוב לספר. אבל סיפור בפני עצמו הוא לא חשוב. הדיאלוג שמסביבו, בין אם בנפש הכותב, הקורא או בין שניהם, הוא חשוב. הנגיעה שהוא מותיר בנפשות האלה. אחר כך הוא יכול ללכת לו לדרכו.

אני לא מצטערת שמחקתי את הסיפור. אני יודעת שאכתוב עוד סיפורים בטוויטר, ואמחק אותם. זו פלטפורמה שמרתקת אותי ככותבת. אני אוהבת להתפשט, להניח את הטיוטות שלי בעולם. אני כותבת פגומה מאוד. פגימות זה יפה.

(תקנו לעצמכם את וואבי סאבי של לאונרד קורן שתרגמה מרב זקס-פורטל. הוא יטה בעדינות את זרימת נחל חייכם).

קראתי לעצמי בטוויטר רונג'יניה, כמו שסבתא חווה אהובתי קראה לי, אבל החבר'ה קוראים לי רוני נינג'ה. הנינג'אות הזו זלגה לי לתוך הכתיבה, ואני אוהבת אותה.

אתם מוזמנים לעקוב אחרי בטוויטר. יקרו שם עוד סיפורים בקרוב. וכולם יתפוגגו אחרי הכתיבה.

הערה, לגמרי לא בשוליים: אלכס אפשטיין המצוין מפרסם בטוויטר את הסיפורים הקצרים המשויפים והמדויקים שלו. הוא לא מוחק אותם, והם נפלאים. תמצאו אותו ואותם כאן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עירא  On 4 בספטמבר 2011 at 11:04

    מרגע שכתבת ועד שמחקת עברו אולי 15 דקות. זה חלון הזדמנויות מאוד קטן לקהל שלך. אני הייתי בין בני המזל ש"תפסו" אותו בזמן, אבל אני לא מבין למה שתרצי למנוע אותו מהקוראים שיבואו שעה או 5 שעות אח"כ וירצו להיות חלק מהחוויה. זה חייב להיות מיצג רחוב חד פעמי דווקא במדיום שלא שוכח כלום?

    • רוני  On 4 בספטמבר 2011 at 11:31

      כן. אני אוהבת את החד פעמיות, החמקמקות. הכתיבה הופכת להיות כמו ריקוד, משהו שקיים רק בזמן התהוותו, משהו שקיומו מתמשך מאוד ובכל זאת רגעי לגמרי.

  • שירה  On 4 בספטמבר 2011 at 11:08

    הלוואי ומתישהו מישהו יגיד על משהו שכתבתי שהוא יטה בעדינות את זרימת נחל חייכם – איי לאב יו רונינינג'ה 🙂

    • רוני  On 4 בספטמבר 2011 at 11:32

      3>

    • עירא  On 4 בספטמבר 2011 at 11:46

      אגב, אני כל הזמן קראתי רונז'יניה, היה צריך לקרוא רונג'יניה?

      • רוני  On 4 בספטמבר 2011 at 11:52

        זה באמצע, בין שניהם. רבע דחוס ושמינית מרחף.

  • אלודאה  On 4 בספטמבר 2011 at 11:14

    אבל… אבל… אני לא בטוויטר! זה לא פייר. העם דורש העלאת הסיפור לכאן ולאחר מכן (כלומר, אחרי שאקרא אותו) – העם ישקול לאשר לך למחוק אותו.

    • רוני  On 4 בספטמבר 2011 at 11:32

      העם ייאלץ לקבל את הכללים. זה לא באמת עניין דמוקרטי, נערתי.

  • מיכאל  On 4 בספטמבר 2011 at 11:32

    אני מבין מאד למה מחקת. צריך הרבה אומץ כדי לספר סיפור כלל כל אישי לקהל קוראים שאינך יודעת מי הוא. ואני (אולי) כן מבין למה לעשות את זה. זה בדיוק כמו כל מופע רחוב שבו האמן מאלתר, ולמרות שהתשתית דומה, ההופעה תהיה שונה ונכונה רק לאותו רגע (ולמצב הרוח שלו).
    וזה היה אחלה סיפור. נהניתי.
    יש לי כמה סיפורים דומים, אבל שום סיכוי שבעולם שהייתי חושף אותם בפני עוקבי. פחד אלוהים, את אמיצה מאד.

    • רוני  On 4 בספטמבר 2011 at 11:43

      מיכאל, זו לא החשיפה שמטרידה אותי. יש כאן בבלוג טקסטים לא פחות חשופים מזה. אבל זה בדיוק מופע רחוב. בדיוק זה.
      תודה, יקירי.

  • מרב  On 4 בספטמבר 2011 at 11:40

    היי רוני, מצטרפת לרוצים לקרוא אבל מכבדת את רצונך, ואגב, גם אלכס מוחק לפעמים, אבל נותן לקרוא קודם (-: ושמחה שאהבת את וואבי-סאבי. תרגמתי אותו לפני הרבה זמן וחשבתי שאף אחד כבר לא קורא אותו בימינו. והנה הפתיחה:

    "וואבי-סאבי הוא יופיים של הדברים הלא מושלמים,
    ארעיים וחסרים.

    זהו יופיים של דברים פשוטים וצנועים.

    זהו יופיים של דברים לא מקובלים.

    (ועכשיו כשאני כותבת את זה כאן אני רואה כמה הוא רלבנטי למהפכת הקיץ הזו).

    • רוני  On 4 בספטמבר 2011 at 11:45

      אלכס מוחק, למיטב הבנתי, כדי לתקן, או אם הוא לא אוהב את הסיפור. אני מחקתי בלי קשר לאיכות. האיכות פחות קריטית לי במקרה המסוים הזה. אני לעולם לא אוציא ספר שלא עבר המוני קריאות, עריכות, הגהות, התקנות ושלל אפשרויות להביא אותו אל המיטב. זה פשוט משהו אחר.
      התרגום שלך מצוין. מוסיפה קרדיט בפוסט.

  • tsoof  On 4 בספטמבר 2011 at 11:42

    מעניין, ככה בדיוק כתבתי את סיפורי הגמדים שלי בפייסבוק לפני שנה וחצי. זוכרת? מה שכן, לא היה לי אותם בראש, פשוט התחלתי אותם בסטטוס והמשכתי – תגובה אחרי תגובה. אני עדיין זוכר איך הלב שלי דפק כשסיימתי, אחרי עשרים או עשרים וחמש דקות.

    ומעניין גם הלמחוק. אני צריך להרהר בזה שוב 🙂

    בוקר טוב אחותי.

    • רוני  On 4 בספטמבר 2011 at 11:50

      וואלה. לא חשבתי על זה. וכן, יש בזה אנרגיה מטורפת. אולי זה לא מקרי שאנחנו אחים, אחי.

  • עירא  On 4 בספטמבר 2011 at 11:43

    וואבי סאבי בשבילי הוא אהבת הדברים הפגומים והמאולתרים. לעומת זה כתיבת סיפור ואז קריעתו והשלכתו לפח זה לומר שהוא לא טוב, הוא לא ראוי לעוד עיניים. זו קצת גישה שלא מכבדת את יצירתך שלך.ולכן חבל.

    • רוני  On 4 בספטמבר 2011 at 11:51

      קריעתו? השלכתו לפח?
      עירא, יש יופי גם בחולף, ברגעי. לא הכל נועד לנצח, ולא כל רק מה שנחרט בנצח ראוי.
      אתה נשמע כועס.

  • chellig חלי גולדנברג  On 4 בספטמבר 2011 at 12:00

    אני בעד מחיקות. זה נפלא ומאפשר חופש גדול כזוכרים שאפשר למחוק, לערוך, לשנות.

    נ.ב. הייתי בזמן אמת 🙂

    • רוני  On 4 בספטמבר 2011 at 12:03

      גם אני. זה חלק מהשפה של הרשת בעיני. והרגשתי אותך שם.

  • מיקי גוריון  On 4 בספטמבר 2011 at 12:46

    כל הקטעים שאני מפרסמת בפייסבוק (אין לי טוויטר) נכתבים במחי יד אחת, נולדים כהרף עין, כמעט דבר ראשון בבוקר ככתיבה אוטומטית מבלי לקרוא, להגיה, וכלום. אם אעשה זאת תופעל העין השלישית הבקורתית שלי ואתחיל להתלבט. לא אכפת לי שקוראים "סודות" וחשיפות…אין לי מה להסתיר, ומה שכן "סודי"לא אפרסם כדי לא לפגוע במישהו יקר. אבל ברמז-כן.
    מברכת אותך למרות שאני סקרנית לקרוא את הסיפור ההוא. מחקת גם לעצמך? אין זכר? לפחות שיחידי סגולה יקראו בפרטי.

    • רוני  On 4 בספטמבר 2011 at 14:55

      מיקי, יש לו זכר, כי שלחו לי אותו, אבל זרקתי אותו לתוך הדיסק וזהו. אם הוא יצא אי פעם, זה יהיה בגרסה ערוכה ומסודרת. ואחרת לגמרי. זה יהיה סיפור אחר.
      וכן, זה טבע הכתיבה ברשתות חברתיות. זה מעורר הרבה מחשבה על יכולת ההישארות של דברים באופן כללי, והאם בכלל צריך שיישארו.

  • דידי חנוך  On 4 בספטמבר 2011 at 14:48

    אין לי בעיה עם האפשרות למחוק. חלי צודקת, זה באמת חופש. אבל… בעיני, לסיפור טוב יש ערך בפני עצמו, והוא לא שייך למחבר מרגע שחרורו לעולם. אני לא מתכוון חוקית, או מבחינת זכויות יוצרים. אבל כן מבחינה פילוסופית. כשהוא בעולם, אנשים יכולים לקרוא אותו, לדון בו. הוא סיפור.

    אני קראתי את הסיפור. אני לא כועס שמחקת אותו. אני קצת עצוב, זה הכל. כיום, גם להופעות רחוב יש לפעמים מי שיצלם בסלולר ויעלה ליוטיוב. לסיפור הזה כבר אין.

    [התגובה נערכה]

    • רוני  On 4 בספטמבר 2011 at 14:53

      מובן שיש. שלושה אנשים שונים שיש להם קליינטים ששומרים היסטוריה שלחו לי אותו בשלמותו.
      ובעניין השייכות של הסיפור, כבר הייתי בסרט הזה. אנשים כעסו עלי שמחקתי פוסטים שיש בהם תגובות שלהם. סורי, לא קניתי. בעיקר לא קניתי את תחושת החשיבות הזו, לפיה כל טקסט שנכתב אי פעם צריך להשאר בעולם לעדי עד. כל תגובה היא בעלת חשיבות שאין שנייה לה. לא.
      פרפרים הם יפהפיים, והם נעלמים במהירות. לפעמים גם סיפורים.

    • דידי חנוך  On 4 בספטמבר 2011 at 14:56

      חלי צודק? צודק?! שמישהו יירה בי עכשיו.

      • רוני  On 4 בספטמבר 2011 at 15:13

        להשאיר את הכבוד לחלי, או לערוך, לתקן ולמחוק את השניה?

        • דידי חנוך  On 4 בספטמבר 2011 at 15:15

          האפשרות השניה. תודה. (כן, כן, לפעמים זה טוב למחוק. היקום תומך בטענתך)

          • רוני  On 4 בספטמבר 2011 at 15:16

            אוקיי, מובן שעכשיו אני לא יכולה למחוק, כי הוכחת את טענתי.
            (אז ערכתי. המש"ל עומד בעינו.)

  • מיקי גוריון  On 4 בספטמבר 2011 at 15:45

    וכאן הויכוח הקלאסי למי שיך הסיפור או כל יצירת אמנות מרגע שיצאה לאור ולא נשארה בחושך. ברשת החברתית מובן שהוא שייך למחבר, אך תארי לך שאכן היו מוחקים את כתבי קפקא כפי שביקש מידידו מקס ברוד?

    • רוני  On 4 בספטמבר 2011 at 15:55

      זה היה עצוב מאוד. מצד שני, איש לא היה יודע על כך.
      ומתוך כך: תארי לעצמך שנעלמו יצירות בסדר הגודל הזה? מחריד?
      ברור שזה קרה. וזה לא מזעזע אותי.

  • עלמה  On 4 בספטמבר 2011 at 20:24

    אני תומכת, אבל אולי רק בגלל שהייתי מבין אלו שזכו להיות ערים בשעת הלילה המאוחרת ההיא, ולקרוא. אם הייתי מחמיצה יש מצב שהייתי מזמרת עכשיו שיר אחר לגמרי

    • רוני  On 4 בספטמבר 2011 at 21:53

      כן, יש כאלה שכועסים עלי. אבל לזה אני כבר רגילה. שמחה שהיית שם.

  • Taya  On 4 בספטמבר 2011 at 20:33

    מגניב!

  • חיים הר-זהב  On 5 בספטמבר 2011 at 01:33

    נפלא. מרגש. מדויק.
    מזדהה.
    וזה כל מה שיש לי לומר.
    מוחק את התגובה עוד כמה דקות #אלב

    • רוני  On 5 בספטמבר 2011 at 01:37

      אחי לקראפט, לכבוד הוא לי לארח אותך כאן. הפוסט הזה מוקדש לך באהבה.

  • יונתן  On 5 בספטמבר 2011 at 02:04

    תומך בך לחלוטין בעניין המחיקה. לקרוא את זה בזמן אמת היה מרתק: לשבת מאחורי המסך ולחכות לחלק הבא, למשפט הבא, את הציפייה והמתח האניתנו מורגשות באותה מידה בקריאה רציפה אחת, כשאתה יודע שהטקסט יישאר שם גם אם תלך למטבח לשנייה ותחזור.

    נ.ב. בנוגע לאלכס, משתתף בהמלצתך, הוא מצויין ומפליא אותי שאין לו הרבה יותר עוקבים.

    • יונתן  On 5 בספטמבר 2011 at 02:10

      האניתנו > אוטוקורט, ושכחתי את המילה המקורית שהייתה אמורה לבוא במקומה.

      • רוני  On 5 בספטמבר 2011 at 08:02

        תודה, יונתן. גם אני אוהבת לקרוא סיפורים כאלה גם כשאחרים, חיים המצוין, למשל, כותבים אותם. יש בסיפור זמני אנרגיה חזקה.

  • אסף  On 5 בספטמבר 2011 at 11:01

    מעניין שכל הדיון היה על שאלת המחיקה ומה שהשתמע ממנה. גם הפוסט בעצם התמקד בזה. אבל מה שמעניין אותי יותר זה במה כתיבת סיפור בטוויטר נבדלת מכתיבת סיפור אחר? למה כתבת אותו בטוויטר? משהו בפורמט הזה התאים לסיפור הספציפי הזה? אני מנחש שלא, כי לא השתמשת – אם אני מבין נכון (לא הספקתי לקרוא) – בפורמט של טוויטר, אלא כתבת את הסיפור וחילקת אותו לטוויטים לפי אילוצי מס' התווים בטוויט. לצורך העניין הוא היה יכול להתפרסם בכל מקום אחר. נכון, או שאני טועה? במקרה של אלכס, למשל, הוא לגמרי משתמש בפורמט. הפורמט כאילו הומצא לכבודו. הוא מכניס סיפור שלם בציוץ אחד.
    את מספרת שהסיפור היה קצר, שלא הכנת, לא ערכת, לא תיקנת – אבל האם זו התנהלות של טוויטר בהכרח?
    אני שואל כי גם אני גר כחודשיים בטוויטר וגם אני שובר את הראש אם ואיך לשלב פיקשן בדרך שתהיה נכונה לו. ממה שקראתי באנגלית (וגם שם אין הרבה) אני הכי אוהב את הפיד של חברי ג'ון ריי: http://twitter.com/#!/John_Wray. הוא גם נתן לי לבקשתי כמה טיפים. ועדיין, לא מצאתי את הדרך הנכונה להיכנס לזה. שזה בסדר.
    (וסליחה על ההתפרצות. אנחנו לא מכירים. נעים מאוד.)

  • מרמיט  On 6 בספטמבר 2011 at 10:04

    הפוסט שלך, והשאלות של אסף מעלי, הזכירו לי אסוציאטיבית משהו שכתבתי במייל לחבר, במהלך החודש שבו התנתקתי מטוויטר ופייסבוק (עד שהקיץ של האוהלים שאב אותי בחזרה). אין שם תשובה חד משמעית, רק עוד כיוון למחשבה.
    אז הנה גרסה ערוכה ומקוצרת מעט. זה מתחיל בציטוט של משהו שכתבה לי אישה חכמה אחת, עורכת ספרותית, וממשיך במחשבות שלי. וזה מתייחס בעיקר לכתיבה עיתונאית, אבל אולי זה רלוונטי גם לכתיבה ספרותית:
    ——–
    "אני בטוחה שאני לא מחדשת לך דבר, אבל כל העניין של הפייסבוק עבור אנשים מבוגרים (בניגוד לבני נוער) קשור לשילוב בין יצירתיות לבין קבלת פידבק מיידי. ברור שהשילוב הזה יכול ליצור תלות. אבל יכול להיות שהוא גם מבטא צורך של הפן היצירתי באישיות, שמבקש לבוא לידי ביטוי." (אמרה העורכת)

    …אז יש אמנם אפשרות לגבות את הציוצים שלך. אני לא עשיתי את זה (וקצת מתאבל לפעמים על הפנינים שהלכו שם לאיבוד), לא יודע כמה כן. אבל חשבתי שאולי יש כאן איזה ביטוי לדחף הרס עצמי של כותבים מוכשרים, שלא מוצאים במה ראויה מעבר לבלוג שלהם, או מקסימום בלוג במאקו. אולי הכותבים המוכשרים האלה מפזרים את היהלומים שלהם ברעש הכללי, כשהמקסימום שהם יכולים לצפות לו זה הרבה ריטוויטים/לייקים בהווה, ואולי גם לתת השראה למישהו שאולי יצטט [באיזשהו מדיום קבוע יותר], כאיזשהו אקט של הפיכת הטקסטים שלהם למוצר חד-פעמי מתכלה. אולי זו איזו תגובה להפיכה של עיתונאים וכותבים למוצרים מתכלים. אולי זה גם מסביר את הרעש היחסי במולטיספרה סביב פיטורי אלון עוזיאל ויובל בן עמי, כי הם הציבו איזו מראה לחד-פעמיות הזאת, שהמולטיספירה מדחיקה ובד בבד מקצינה.

    ובגלל זה בטוויטר יש תחושה כללית ש
    you're only as good as your last tweet
    שדוחפת אנשים לשנינויות מאומצות ולהיסחפות המונית בממים. כי הרי אין ארכיון, אין מוניטין מצטבר (מעבר למספרים – עוקבים, ריטוויטים, פיברוטים וכן הלאה; ואולי זאת אחת הסיבות לנטייה הטוויטריסטית להצליף בסלבים מן החוץ, שבונים על המוניטין שלהם משדות אחרים [או נחשדים בכך]).
    ובגלל זה, בגלל ההווה המתמשך הזה,
    you're either on the feed or off the feed
    בפרפרזה על האוטובוס של קן קיזי. אם אתה יוצא, אתה נשכח והמוניטין שלך מתאפס. מה שמן הסתם מעודד מאוד התמכרות.
    ——-
    הפיתרון שהציעה העורכת המצוטטת, אגב, היה לחזור ליצור באופנים מסורתיים יותר. מבחינתי, בהשוואה לטוויטר, גם הבלוג הוא מדיום מסורתי יותר: כזה שמאפשר להאריך, ולערוך, ולהעריך, ולחזור לטקסט בזמנים שונים עם פרספקטיבות שונות… וכל שאר הדברים שהופכים טקסט ממתכלה למשהו שנשאר איתך.
    (ואין באמור לעיל משום פסילה נחרצת של טקסטים חד-פעמיים. עת לכל חפץ.)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: