translucent

זה בכלל לא הסיפור שלי, אני אומרת לכם. זה הסיפור של אליסיה.

זה היה מזמן. היה יום יפה. ישבנו בבית קפה ואליסיה אמרה שהיא חושבת על פוטורומן. מיד עלו בי הדימויים המוכרים לי מילדותי בשנות השבעים: נערות ששיערן כהה וחלק, גברים מסוקסים ואטומי פנים, מבטים שלוחים אל האופק. עולם שחור-לבן שהסתיר מאחוריו את גווני הגוונים של עולם המבוגרים.

לא כזה, היא מהרה לבאר. פוטורומן לעכשיו. לעולם הנוכחי. לא סיפור אהבה. סיפור אורבני, אפל.

אמרתי לה שאמציא סיפור בשבילה. סיפור עליה, ובתוך עשרים דקות, שם בבית הקפה, נרקם שלד העלילה – סיפור על צלמת. אליסיה היתה שרויה אז בתהיות על מגורים בתל אביב, ואני כבר ידעתי שאני עוברת העירה בקיץ הקרוב, אז כתבתי על אשה בעיר חדשה, על דמות מאיימת שאורבת לה, על תחושת העולם ההולך ונסגר, על הנסיון להיאחז במשהו פשוט, שפוי – בית, סרט, נעליים.

(דברים שאליסיה אוהבת: בתים, סרטים, נעליים).

אליסיה התחילה לעבוד. הנסיון הראשון לא היה לטעמי. לא התערבתי. הרפיתי מהסיפור. הוא לא שלי, הוא שלה. מלמלתי לעצמי מנטרות הרגעה. בסופו של דבר הצלחתי בעיקר כי היא החברה הכי טובה שלי. רציתי להרפות ולהניח לה לעשות בטקסט כרצונה. זו היתה מתנה.

ואז הגיעה תמר, השחקנית שהיתה גם שותפה ליצירה, והשפה החזותית הלכה והשתכללה, ולפתע גיליתי שהביטויים שלה נוגעים בי שוב. הסיפור שב אלי. במשך חודשים אליסיה יצרה דימויים ושייפה אותם, ועם כל עמוד בסיפור נמחקו לי עוד ועוד מילים.

אפשר להגיד שמחקתי אותן, אבל נכון יותר שהן נמחקו מעצמן. התבוננות פשוטה בעמוד החדש גילתה – זו רוצה ללכת מכאן, לזו כבר אין מקום. הדימויים החזותיים התהדקו סביב הסיפור כמו שמיכה, והוא קלף מעליו שכבות ונותר לקוני: דקיק ופשוט.

אתמול תלינו את התערוכה בבית הצעירים ברחוב מזא"ה. אין לי זמן בשביל זה. השבוע אני עוברת דירה, ובכל זאת באתי. את העבודה יש להשלים, עד הסוף. כשסיימנו לתלות מצאתי עוד משפט אחד מיותר. גם אותו הייתי מוחקת. אליסיה הבטיחה שכשנכרוך את הסיפור הזה, נמחק גם אותו.

ואז התבוננתי בסיפור של אליסיה, קראתי אותו שוב. המפגש המאיים עם העיר החדשה, האובך הפנימי והחיצוני, הבדידות, החמצן ההולך ומתמעט, הקונקרטיזציה של החלומות, הפרידה מהפנטזיה. פתאום הבנתי שלפני שנה כתבתי לאליסיה סיפור, ובתוכו הסתתר, מבלי שידעתי, הסיפור הפרטי שלי, על השנה הזו שבה גרתי בעיר הגדולה.

(וזו היתה המתנה שאליסיה העניקה לי. זה תמיד חוזר אלינו בסוף).

לקחתי לבנה שהיתה במחסן והצבתי אותה, ועליה הנחתי את הגלויות, ובחרכי הלבנה הצבתי עוד גלויות, כמין ספריה קטנה. ולבנת הספריה הקטנה הזו היא עבורי בית. אותו בית שאני מותירה מאחורי בעיר הזו בעת שאני נפרדת ממנה לשלום.

העבודה שלנו מוצגת בקומה השניה בבית הצעירים של תל-אביב-יפו, ברחוב מזא"ה 9.  התערוכה תהיה פתוחה בימי שלישי, רביעי וחמישי השבוע, בין 17:00 ל- 23:00.

בואו בואו

נשמח אם תבואו.

אליסיה מספרת על העבודה

*

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דקלה  On 15 באוגוסט 2011 at 14:05

    הי, איזה מגניב!
    נבוא לבקר

    • רוני  On 15 באוגוסט 2011 at 14:45

      טוב מאוד! אני אהיה שם ביום שלישי 🙂

  • tsoof  On 15 באוגוסט 2011 at 14:23

    רק השבוע?

    • רוני  On 15 באוגוסט 2011 at 14:45

      רק השבוע, מותק. אבל יש לי את העבודה בבית. אני אראה לך אותה כשתשוב.
      מתגעגעת הרבה, ד"ש למשפחה ולפריז.

  • chellig חלי גולדנברג  On 15 באוגוסט 2011 at 14:50

    מחר מתי? ננסה להגיע עם זאתי…..

    מ ק ס י ם

  • avivamishmari  On 15 באוגוסט 2011 at 20:59

    מזל טוב! נשמע כל כך מסקרן. יש מצב עצבני שאצליח להגיע בשלישי.

    • רוני  On 15 באוגוסט 2011 at 21:59

      אני מאוד אשמח לראות אותך שם, יקירתי.

  • galithatan  On 15 באוגוסט 2011 at 22:21

    איזה יופי! 🙂
    אבל למה נוטשת את העיר הגדולה? דווקא היה נדמה לי שאת מתחברת אליה…

    • רוני  On 16 באוגוסט 2011 at 15:08

      מאוד אוהבת את העיר הגדולה. רק לא לגור בה. אני אמשיך לבוא המון, ואז לחזור לפינה המאוד-שקטה שלי.

  • ימימה  On 15 באוגוסט 2011 at 22:44

    איזה יופי. נשמע כיף של דבר לעשות כזה. תתחדשו!

  • אורית עריף  On 16 באוגוסט 2011 at 00:09

    הפינג פונג היצירתי בין כמה אנשים הוא תענוג גדול ומענג לא פחות הפינג פונג של הדימויים שצריכים לקבל החלטה איפה להיות מיוצגים – בחזותי, במילולי, בדמיון של הצופה…
    הפרוייקט הזה מסקרן ובטח שאבוא לראות 🙂

    • רוני  On 16 באוגוסט 2011 at 15:09

      אורית, את היחידה שאני מכירה שעושה את כל זה לבד בתוך הראש שלה. תודה, יקירתי. נשמח מאוד לראות אותך.

  • לואיז  On 16 באוגוסט 2011 at 14:08

    מסקרן מאד מאד, מקווה שאספיק. תתחדשו. מחכה לספר.

    • רוני  On 16 באוגוסט 2011 at 15:10

      לא יהיה ממש ספר. ספרון קטון. זה סיפור קצר. ותודה רבה, בלוגרית מעולה שכמוך.
      (אם כבר קראתם עד כאן, תלחצו על הלינק של לואיז. היא כותבת יפה מאוד)

  • g2-c55e9816cf245e3442f93f25a8e6fae6  On 23 באוגוסט 2011 at 11:16

    אוי, נהדר! מבחינה יצירתית וחברית כאחת 🙂

    • לי עברון-ועקנין  On 23 באוגוסט 2011 at 11:17

      וזאת הייתי בסך הכול אני…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: