translucent

זה בכלל לא הסיפור שלי, אני אומרת לכם. זה הסיפור של אליסיה.

זה היה מזמן. היה יום יפה. ישבנו בבית קפה ואליסיה אמרה שהיא חושבת על פוטורומן. מיד עלו בי הדימויים המוכרים לי מילדותי בשנות השבעים: נערות ששיערן כהה וחלק, גברים מסוקסים ואטומי פנים, מבטים שלוחים אל האופק. עולם שחור-לבן שהסתיר מאחוריו את גווני הגוונים של עולם המבוגרים.

לא כזה, היא מהרה לבאר. פוטורומן לעכשיו. לעולם הנוכחי. לא סיפור אהבה. סיפור אורבני, אפל.

אמרתי לה שאמציא סיפור בשבילה. סיפור עליה, ובתוך עשרים דקות, שם בבית הקפה, נרקם שלד העלילה – סיפור על צלמת. אליסיה היתה שרויה אז בתהיות על מגורים בתל אביב, ואני כבר ידעתי שאני עוברת העירה בקיץ הקרוב, אז כתבתי על אשה בעיר חדשה, על דמות מאיימת שאורבת לה, על תחושת העולם ההולך ונסגר, על הנסיון להיאחז במשהו פשוט, שפוי – בית, סרט, נעליים.

(דברים שאליסיה אוהבת: בתים, סרטים, נעליים).

אליסיה התחילה לעבוד. הנסיון הראשון לא היה לטעמי. לא התערבתי. הרפיתי מהסיפור. הוא לא שלי, הוא שלה. מלמלתי לעצמי מנטרות הרגעה. בסופו של דבר הצלחתי בעיקר כי היא החברה הכי טובה שלי. רציתי להרפות ולהניח לה לעשות בטקסט כרצונה. זו היתה מתנה.

ואז הגיעה תמר, השחקנית שהיתה גם שותפה ליצירה, והשפה החזותית הלכה והשתכללה, ולפתע גיליתי שהביטויים שלה נוגעים בי שוב. הסיפור שב אלי. במשך חודשים אליסיה יצרה דימויים ושייפה אותם, ועם כל עמוד בסיפור נמחקו לי עוד ועוד מילים.

אפשר להגיד שמחקתי אותן, אבל נכון יותר שהן נמחקו מעצמן. התבוננות פשוטה בעמוד החדש גילתה – זו רוצה ללכת מכאן, לזו כבר אין מקום. הדימויים החזותיים התהדקו סביב הסיפור כמו שמיכה, והוא קלף מעליו שכבות ונותר לקוני: דקיק ופשוט.

אתמול תלינו את התערוכה בבית הצעירים ברחוב מזא"ה. אין לי זמן בשביל זה. השבוע אני עוברת דירה, ובכל זאת באתי. את העבודה יש להשלים, עד הסוף. כשסיימנו לתלות מצאתי עוד משפט אחד מיותר. גם אותו הייתי מוחקת. אליסיה הבטיחה שכשנכרוך את הסיפור הזה, נמחק גם אותו.

ואז התבוננתי בסיפור של אליסיה, קראתי אותו שוב. המפגש המאיים עם העיר החדשה, האובך הפנימי והחיצוני, הבדידות, החמצן ההולך ומתמעט, הקונקרטיזציה של החלומות, הפרידה מהפנטזיה. פתאום הבנתי שלפני שנה כתבתי לאליסיה סיפור, ובתוכו הסתתר, מבלי שידעתי, הסיפור הפרטי שלי, על השנה הזו שבה גרתי בעיר הגדולה.

(וזו היתה המתנה שאליסיה העניקה לי. זה תמיד חוזר אלינו בסוף).

לקחתי לבנה שהיתה במחסן והצבתי אותה, ועליה הנחתי את הגלויות, ובחרכי הלבנה הצבתי עוד גלויות, כמין ספריה קטנה. ולבנת הספריה הקטנה הזו היא עבורי בית. אותו בית שאני מותירה מאחורי בעיר הזו בעת שאני נפרדת ממנה לשלום.

העבודה שלנו מוצגת בקומה השניה בבית הצעירים של תל-אביב-יפו, ברחוב מזא"ה 9.  התערוכה תהיה פתוחה בימי שלישי, רביעי וחמישי השבוע, בין 17:00 ל- 23:00.

בואו בואו

נשמח אם תבואו.

אליסיה מספרת על העבודה

*

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: