המהפכה האמיתית כבר כאן

כבר נצח שאנחנו צועדים לאורך אוהלי רוטשילד. כבר נצח אני מתבוננת ברוטשילד בעיניהם של אחרים: ילדיי, אהובי, חברים, סופרים. כבר נצח ששדרות רוטשילד הן הלב הפועם של המהפכה.

אתמול בערב יצאנו, הצוות המקסים והחם שעורך את שעת הסיפור במאהל מדי ערב, לסיבוב כמעט אגבי. סרקנו את כל השדרה. פגשנו חברים. עברנו ליד האסיפה, והמפגש של הפסיכולוגים, והמפגש של העובדים הסוציאליים, והמפגש שבו דנו על סוציאליזם וזה שבו הסביר מישהו עובדות על אקטיביזם ירוק. חלפנו על פני ארבעה מוזיקאים, הקרנה של עג'מי, רביעיית כלי מיתר. ליאור סיפר שהבילויים מופיעים באיחוד נדיר. משפחה משערי תקווה כרעה וצבעה שלטים להפגנה הבאה. בבית הספר של המהפכה דיברו עם ילדים על רוח המאהלים.

ומסביב לכל דובר וכל מורה וכל פסיכולוגית וכל מרצה לוהב וכל מוזיקאי וכל מגאפון התגודד מעגל. ואנשים הקשיבו. הם הקשיבו בעת שחלפנו על פניהם בדרך דרומה, ועדיין היו שם כששבנו צפונה. בריכוז, בעניין. שדרות הקשב.

פגשתי את חברתי, המהפכנית הצעירה שהיתה על הבמה בהפגנה הזו ובשתי קודמותיה. אחרי ההפגנה ישנה לראשונה מאז שכל זה התחיל. משש בבוקר ועד שתיים בצהריים, אמרה בחיוך, עדיין עייף, אבל פחות. אני מקווה שזה יצליח, אמרה.

הצלחתם, אמרתי לה. כבר ניצחתם.

מה פתאום, היא אמרה. זו רק ההתחלה.

אחזתי במבטה העייף וסיפרתי לה: על התקווה ששוטפת את הארץ כגל. מאז 1973 לא היתה כאן כשמחה הזו, אמרתי לה. מאז שנולדו ילדיי מעולם לא חשתי כזו תקווה לגביהם, לגבי עתידם. היום ינאי בן 12, ובפעם הראשונה אני מאמינה באפשרות של עתיד בריא ויפה בארץ הזאת. בפעם הראשונה מזה שנים אנחנו מדברים עם ילדינו על ציונות, פטריוטיות, חיבור לישראליות. בפעם הראשונה אנחנו אומרים את זה בלי להרגיש שאנחנו משקרים להם.

אנחנו מלווים את הסופרים שמגיעים למאהלים. לחלק מהם זה ביקור ראשון, אחרים כבר היו כאן או במאהל אחר. המבט שלהם מלא תדהמה. של כולם. הדבר הזה, עצם התרחשותו, הצורה שהוא מקבל, מעוררים בהם השתאות.

דויד גרוסמן וילד מפליטי קונגו במאהל לווינסקי. צילום: רני גרף

המוזיקאים בשדרה לא מפסיקים לנגן כל העת.

האמנים כבר יודעים. הסופרים, המשוררים, המוזיקאים, הציירים, אלפי האנשים היצירתיים שממלאים את המאהל בשלטים, בציורים, בקומיקס ובהלצות פראיות – כולם יודעים שעכשיו זה רגע נדיר. כי בתוך כל הרעש הגדול הזה, כמעט אפשר לפספס את הדבר הכי חשוב: זו מהפכת הקשב הגדולה.

והמהפכנית הצעירה, המהפכנית המקרית הזו שאני אוהבת, חיבקה אותי ואמרה שהיא מאמינה לי. ואז ידעתי שמהבמה היא לא רואה את הרעות העצומה בקהל, את חיוכי האנשים, את שטף טוּב הלב והערבות ההדדית.

כבר ניצחתם, אמרתי לה. זו מהפכת הקשב והתקווה.

היא הקשיבה היטב, אבל היא עדיין כל כך עייפה. רציתי להגיד לה שהמהפכה הזו כבר לא יכולה להיכשל, גם אם בפרמטרים פוליטיים עוד לא קרה דבר. היא לא יכולה להימחק, כי בלב כולנו משהו כבר השתנה.

אז כתבתי את כל זה בשבילה. כדי שיום אחד היא תראה, ותדע, שכל זה גם שלה.

תוספת מאוחרת: מגיעים לכאן חיפושים רבים אחר המאמר של דויד גרוסמן בידיעות ביום שישי האחרון. כשירות למחפשים, הנהו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עדה ק.  ביום 8 באוגוסט 2011 בשעה 10:23

    קשב זה הישג גדול. כל כך מעט ממנו היה כאן בשנים האחרונות. לפחות מהבחינה הזאת, זאת כבר מהפכה.

  • דני ססלר * Danny Sessler  ביום 8 באוגוסט 2011 בשעה 10:39

    יאללה בלגן!!!
    אהממ… (עכשיו בנימוס): צודקת. הגענו לנקודת האל-חזור
    וכולנו מצפים לקאטרסיס הגואל (והנעים).

  • שלומית  ביום 8 באוגוסט 2011 בשעה 11:16

    את עושה לי חשק להצטרף למהפכה.

  • noam-lester  ביום 8 באוגוסט 2011 בשעה 12:20

    משהו גדול קרה. קורה. ומשהו מזה יישאר גם אם מחר יקופלו האוהלים.
    .
    אבל את פרץ האופטימיות והיצירה והתקווה אפשר (או לא) לנתב לשינויים חברתיים-פוליטיים.
    .
    אם גם זה יקרה – אם המוחים ידעו להצביע לא רק על מה שמגיע להם כאזרחים, אלא גם על הפגמים היסודיים שמונעים כל צדק אזרחי – אז יש תקווה שלא רק "רוח קיץ 11" תישאר, אלא שהמדינה תיוולד מחדש כמדינה של צדק אזרחי. לכולם.

  • tomkregenbild  ביום 8 באוגוסט 2011 בשעה 14:19

    כל כך הרבה שנים שמענו אבל לא הקשבנו, כל מה שאיחד את העם היה העונה החדשה של הישרדות, האח הגדול או כוכב נולד. מזמן לא הקשבנו בכנות למה שיש לאדם זר לומר בלי לצקצק או לזלזל.

    זאת תקופה מדהימה אבל גם היא תגמר ואני מקווה שהתקופה הבאה תהיה זו שתביא איתה גם שלום.

  • דודו פלמה  ביום 8 באוגוסט 2011 בשעה 15:12

    רוני, אין לך מושג כמה אני מאושר בימים האחרונים. המילים שלך מגדירות חלק גדול מהדברים שאני חש, אני יודע שאנחנו לוקחים חלק במשהו שעוד אין לו שם אבל יש לו כיוון ופוטנציאל, כמעט כמו לפני לידה עם כל החרדות והתקוות בפקעת אחת גדולה. ביום שבת הייתי בעצרת (אם אפשר לקרוא להוויית האנרגיה הרוטטת שהתרחשה שם עצרת) בראש פינה. והרגשתי שלראשונה בחיי אני חווה גשטאלט בעוצמה שאני לא יודע עדיין להכיל אותה. ניסיתי לתאר את החוויה המכוננת הזאת בבלוג שלי. את מוזמנת לחלוק: http://2nd-ops.com/palmadu/?p=2580

    • רוני  ביום 9 באוגוסט 2011 בשעה 08:31

      הפצתי בשמחה. הטקסט של מתרגש ומקסים. אני שמחה לפגוש אנשים מעל גיל 35 שלא משיאים אלף עצות איך לעשות מה, אלא מבינים שזה של הצעירים, ותפקידנו רק לתמוך. זה מאוד יפה בעיני.

  • galithatan  ביום 8 באוגוסט 2011 בשעה 23:14

    שאלה ששאלו אותי השבוע: האם אנשים יכולים להחליט שהם עושים היסטוריה? וזו אכן תיחשב היסטוריה בעוד 20-30 שנה, שלא לדבר על יותר מזה?

    האם כבר קרב בישראל שאנשים ידעו שהם עושים היסטוריה?

    • רוני  ביום 9 באוגוסט 2011 בשעה 08:20

      גלית, זו שאלה מעניינת. אין לי מושג. ודאי בהקמת המדינה זה היה, ואולי גם כיבוש ירושלים ונקודות מכריעות אחרות במלחמות.

  • Ori Ben-Dov  ביום 9 באוגוסט 2011 בשעה 11:07

    רוני – זהירות. זה לא שאת לא צודרת אלא שזה פריך כל כך. העתיד של ינאי לא יצא ממעגלי השיחה ברוטשילד. הוא יצא משינוי עמוק יותר בדרכי הפעולה של החברה שלנו. אל תסתפקו ברוטשילד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: