Get the fuck over it

השבוע היה לי יום הולדת. 42. הגעת אל התשובה לחיים, ליקום והכל, צחקו החברים.

*

הייתי בת שלושים וחדשיים ושלושה שבועות. היה לי בן אחד, בכור, בן חודשיים וחצי. אני לא זוכרת באיזה יום זה קרה. באיזה תאריך. אני לא זוכרת אם סופרים את זה מהיום שבו הוא נעלם, או מהיום למחרת, שבו נמצא. אני לא יודעת אם אבריו הקטועים נבזזו במכון הפתולוגי. אני לא יודעת באיזה מלון הוא היה. אני לא יודעת למה הוא עשה את זה. למה הוא ירה לעצמו כדור בראש.

שתים עשרה שנים חלפו. Get the fuck over it, אומר המבקר שמתוך הראש שלי מריץ כל הזמן Running commentary על החיים שלי, תמיד באנגלית. הוא אוהב להטות את המילה fuck. אני מקשיבה לו. אבל אני לא גטינג אובר איט, פאק.

אני שוכחת רוב הזמן. אני שכחנית. ושקרנית, אני משקרת לעצמי שלא אכפת לי בכלל, שסלחתי, שאני לא כועסת. אולי זה אפילו נכון. אבל אני עדיין מחפשת אותו בכל אשר אלך, את אבא שלי הג'ינג'י והמחייך. אני מחפשת אותו ברחוב ובלב, על הכביש ובפניהם ובקולם של שני אחַי. אני מחפשת אותו כל הזמן.

ולפתע מצאתי אותו. מבוגר יותר, כפי שהיה צריך להיות עכשיו. חכם יותר, כפי שכבר לא יהיה לעולם. הלכתי לצדו והקשבתי. דיברתי יותר מדי, תמיד אני עושה את זה. ניסיתי כל כך לראות, להקשיב. התחרטתי על כל מילה שביטאתי. ממילא הן היו מיותרות, ולא אמרתי מילה אחת שהיה בה ערך של ממש. הוא הקשיב לי בכל זאת.

חשבתי על האיש ההוא במונחים של גבריות ומיניות, אבל זה לא התלהט בי. לקח לי יומיים תמימים של הפיכת הנפש עד שהבנתי שמצאתי בו בדל של אבי. שהנחתי עליו, כמו שכבה שקופה, את המקום שעליו נח פעם ראשי ונחה נפשי בכאביה.

צריך להניח לאיש הזה ללכת. אני מתבוננת בו בלכתו, ועדיין השכבה השקופה הזו מונחת עליו. אשה בת 42, אני אומרת לעצמי. Get the fuck over it. זה לא האבא שלך.

*

ואז צלצל הטלפון ומישהי הציגה עצמה וסיפרה ששבה מארצות הברית אחרי עשור ומחצה. היא ביקשה לדבר עם גבי בשן. אמרתי לה, הוא מת.

 *

התבוננתי בפניו של האיש ההוא. השכבה שהנחתי עליו לא היתה שם. היא מונחת עלי, על פני כל כולי, ורק מדי פעם מנפנפת אותה רוח הכאב ומניחה אותה על אדם אחר, ואני לוחשת לי, זה אבא, ועוצמת את עיני והולכת בעקבותיו. ואז הוא הולך.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • נילי  ביום 2 באוגוסט 2011 בשעה 23:33

    התגובה הראשונה שלי מורכבת משברי הברות, כמו אהה ו-אאווו, ומה?! בשניה אני מנסה להבין, אבל בשלישית, טוב לך שירדה השכבה

  • Amalia Shenvald  ביום 2 באוגוסט 2011 בשעה 23:38

    אוי, אלהים. לא יכולה לדמיין איך זה.

  • Amalia Shenvald  ביום 2 באוגוסט 2011 בשעה 23:43

    (וגם: גרוסמן?)

  • עירית  ביום 2 באוגוסט 2011 בשעה 23:44

    במשך שנים אינספור היה לי חלום שחזר על עצמו. חלמתי שאני נכנסת לאולם גדול שיש בו המון המון אנשים, ופתאום, בקצהו, אני רואה את אבא שלי. הוא נראה שם בדיוק כפי שנראה רגע לפני שמת: עוד לא בן 36, בריא, חסון, אהוב ונערץ מאין כמוהו. ואני שמחה עד השמיים, כי הנה אוכל להוכיח לכולם שצדקתי והוא לא סתם נעלם, והוא חי, והוא חוזר אלינו. ואני רצה אליו הכי מהר שאני יכולה, ושבריר שנייה לפני שאני נוגעת בו, אני מתעוררת. תמיד. כמו שעון. ואני מתעוררת מהחלום הזה שבורה ומתוסכלת ולא מבינה למה לעולם אני לא מצליחה לגעת בו.
    בגיל 26 התרסקתי והלכתי לטיפול פסיכולוגי ממושך וקשה, שבמהלכו ערך לי הפסיכולוג מעין טקס פרידה מאבא, במקום זה שלא לקחו אותי אליו כשהייתי בת שש. עשינו סשן של שלוש שעות, ולכל אורכו יכולתי להרגיש בנוכחותו, כמעט להבחין בו.
    באותו לילה חלמתי שוב את אותו חלום, אבל הפעם זה היה שונה. חציתי כרגיל בריצה את האולם הענק דרך כל ההמונים, וראיתי את אבא שלי מבוגר, חרוש קמטים, שיערו אפור-לבן, אבל עיניו הביטו בי בחיוך ובאהבה וזרועותיו נפרשו לקראתי. והפעם הגעתי אליהן, וצללתי בתוכן, וחיבקתי אותו שעה ארוכה.
    ישבנו ודיברנו. אני לא זוכרת על מה, ומאמינה שכנראה זה לא חשוב שאזכור, כי מה שאמר הוטמע בנפשי לצרכי עיכול ושימוש עתידי. נפרדנו בחיבוק חם והוא שלח אותי לדרכי. ואז התעוררתי.
    הפסיכולוג הסביר לי לאחר מכן שמכיוון שסוף-סוף שחררתי את אבא מאחיזתי הנואשת בו, הוא היה יכול לבוא הפעם מרצונו החופשי. והוא נראה כבן 60 כי זה הגיל שהוא היה אמור להיות בו באותו זמן, וזה אומר שהפנמתי שהוא הלך למקום אחר ובו הוא המשיך את קיומו והתקדם הלאה.

    ולמה אני מספרת לך את כל זה? אולי כדי לומר לך, חברתי האהובה, שהכאב לא עובר לעולם והגעגועים לא נפסקים, אבל הזמן בהחלט מרכך אותו מעט, והפרספקטיבה מאפשרת להבין עוד ועוד, ומתישהו אפילו לשחרר.

    אני אוהבת אותך מאוד. כבר אמרתי לך את זה?

  • tsoof  ביום 2 באוגוסט 2011 בשעה 23:44

    לא עובר. ססעמק. נשיקות. מזל טוב יקירתי.

  • vandersister  ביום 2 באוגוסט 2011 בשעה 23:52

    אין לי מילים. פשוט אין.

    לכן אציע רק חיבוק, למימוש בפגישתנו הבאה או מתי שתרצי.

  • יוקה  ביום 3 באוגוסט 2011 בשעה 00:04

    אהובתי, אני רואה אותך ושומעת אותך מטיילת בין המאורעות של הימים האחרונים.
    ואני חייבת לומר לך, אבא, הוא גאה בך עכשיו. בטירוף גאה.
    גם אני גאה בך.

    ואל תתגברי על זה.
    זה שלך, זה חלק ממי שאת, זה המקום שלו בחיים שלך ושל ערמת הבלונדיניים שמתרוצצים לך בבית.
    ואולי זה בעצם יכול להיות גם קצת נחמד שהוא ככה בא לבקר.

  • כ.  ביום 3 באוגוסט 2011 בשעה 00:23

    השכבה שלו בתוכך היא. ההתחככות הזאת בחיים, הפנימיים והחיצוניים, היא שלך, ונדמה לי שאולי היתה גם שלו. וגם אם מכאיב לאבד אותו שוב, בטח גם טוב לרגעים למצוא אותו מדי פעם.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 3 באוגוסט 2011 בשעה 00:26

    מרשה לעצמי לומר לך, יקרה – עוד תפגשו…..אולי תרשי לחיית העצב להרים ראשה שעה ביום מקסימום ואז לחייב עצמך לשמוח, מוסיקה, לרקוד על מה שיש וגם זה יעבור…מזל-טוב.

  • chellig חלי גולדנברג  ביום 3 באוגוסט 2011 בשעה 00:42

    איך כותבים אנחה

  • Shunra  ביום 3 באוגוסט 2011 בשעה 01:33

    לא עובר. מתעדן ומבשיל ומשתנה, אבל לא עובר. אצלי מה שלא-עובר הוא (קצת) אחרת, אבל לא לגמרי אחרת. דיווחת על זה יופי. מקווה שזה יעזור, הדיווח הזה.

    אם לא עכשיו, מתישהו.

    ומלה לזעפנית שדוחקת בך, בתוך הראש של עצמך, להתגבר כבר: לטפי אותה, אה? קשה גם לה. והיא מגיבה לאבל בציפיות מוגזמות ממך. את (כולך, כל המרכיבים והשלם גם) זקוקה לכל האהבה שאת (כולך, כל המרכיבים מהשלם גם) יכולה לתת.

  • מירי  ביום 3 באוגוסט 2011 בשעה 07:26

    הוי, יקירתי. זה מוזר ומעניין כי האיש ההוא, שכל כך הרבה דיברתי עליו גם הוא בסופו של דבר מזכיר לי מאוד את אבא שלי, האהוב, והחי (טפו חמסה) ואני מבינה אותך יותר ממה שאת מתארת לעצמך. חיבוק גדול ואוהב, את נהדרת ככה, מבלי היכולת to get the fuck over it (משפט שאני אומרת לעצמי אלף פעם, גם כן, בקונטקסט אחר לגמרי, כמובן.)

  • ג'וליאנה  ביום 3 באוגוסט 2011 בשעה 08:16

    היכולת שלך לראות את הניואנסים הדקיקים באנשים נפלאה. הצלחת לראות בדל מאבא שלך באדם אחר ולזהות את הרגש המדויק. עלתה לי מחשבה שאבא שלך שלח לך דרישת שלום וליטוף. גם אם כואב.
    you don't have to get over it
    יום הולדת שמח, כבר אמרתי?

    וחיבוק

  • toshu1  ביום 3 באוגוסט 2011 בשעה 09:11

    יקירתי – אפשר גם לכאוב וגם להיות עצובה או כועסת לפעמים וגם קצת לסלוח. בחמלה.
    אם לי היה כואב בטירוף כל הזמן, לא יודעת אם הייתי עומדת בפיתוי…
    אהבה גדולה היתה שם והיא תמיד תהיה שלך.
    אני בטוחה שהוא גאה בך וזה לא חדש.
    אין פה מה to get over – האהבה, הכאב, הכעס, החמלה – כולם שלך to keep forever… הם חלק ממי שאת.
    חיבוק גדול ואוהב.

  • gurit  ביום 3 באוגוסט 2011 בשעה 09:14

    רוני , הרעדת לי את אמות הסיפים, יקרה שאת, מאחלת לך ימי הולדת ללא הורדת שכבות ובלי מעגלי חיים בלי פתורים. אבל האמת שזה לא ניתן להפרדה ממי שאנחנו. אני התאלמנתי לפני חודשיים ואני עדין לא יודעת את זה … דרכך ניזכרתי במעגל הלא רצוני שלי , שולחת לך חיבוק חזק חזק

  • עודד  ביום 3 באוגוסט 2011 בשעה 09:38

    רוני תודה;

  • שלומית  ביום 3 באוגוסט 2011 בשעה 11:05

    תודה.

    מה יומלדת עושה לאנשים.

  • ali  ביום 3 באוגוסט 2011 בשעה 13:17

    זה אף פעם לא עובר

  • דודו פלמה  ביום 3 באוגוסט 2011 בשעה 15:11

    אנחנו עוברים, זה לא!

  • דקלה  ביום 3 באוגוסט 2011 בשעה 22:03

    מתחת לעור.

  • דידי חנוך  ביום 3 באוגוסט 2011 בשעה 23:48

    כשקראתי את זה בסלולרי, מולך, עוד שמרתי על פאסון. עכשיו אני בוכה.

    • רוני  ביום 3 באוגוסט 2011 בשעה 23:52

      אנחנו עוד צריכים חיבוק אחד כמו שצריך על זה, כי גרמת לי לבכות גם.

  • רוני  ביום 3 באוגוסט 2011 בשעה 23:54

    תודה לכל מי שעצר והגיב. אני לא ממש יכולה לפתוח בדיאלוג על זה, אבל תודה רבה. סבב חיבוקים גדול.

  • orrit  ביום 4 באוגוסט 2011 בשעה 18:52

    כיוון שגמרת לי את המילים שולחת לך תמונות.

    תודה שאת בוחרת בחיים, תודה שאת בוחרת להחיות כל מי שלידך בעוצמה של תיקון.

    • הלה, סידני, אוסטרליה  ביום 5 באוגוסט 2011 בשעה 04:16

      אני רוצה להסכים עם המשפט של אורית, כי הוא לדעתי מסכם את מה שאני רוצה להגיד:
      אבא שלך בחר להתאבד. זו הבחירה שלו. וזו זכותך לא לקבל אותה. מדובר כאן בעבירה שלפי הדין היהודי היא חמורה ביותר (והעובדה שהוא קבור בבית קברות צבאי ולא בבית קברות רגיל מחוץ לגדר לא מעלימה את נסיבות מותו). אז מי אמר שהוא לא עשה את המעשה האיום ביותר והשאיר אותך להתמודד לבד?
      ועל כך אמרה Orrit מעלי:
      "תודה שאת בוחרת בחיים, תודה שאת בוחרת להחיות כל מי שלידך בעוצמה של תיקון".
      וזה מה שאת צריכה להגיד לזו שצורחת עלייך
      to get the fuck over it
      כל פעם כשאת לא מצליחה.

  • galithatan  ביום 7 באוגוסט 2011 בשעה 00:07

    חיבוק. ומצטרפת למה שכתבה עירית (בסוף), כי המילים שלה יותר טובות משלי.

  • אורה ג.  ביום 8 באוגוסט 2011 בשעה 17:02

    ברוכה הבאה למועדון האריות…יום הולדת שמח!
    ואני גם כן. שלושה ימים אחרייך.
    מאחלת לך כל הטוב שבעולם.

  • לי עברון-ועקנין  ביום 23 באוגוסט 2011 בשעה 11:26

    איזו מודעות, איזו יכולת להפריד, אני בכלל לא מצליחה ולא מנסה לקלף שכבות אבא שלי מאנשים שפורטים אצלי על המיתר הזה. החמצתי את יום הולדתך ועכשיו מזל טוב, את כל כך צעירה ויפה וגדולה וחכמה. { }

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: