פרידה קטנה, תקווה גדולה

פתיתי מהפכה

קשה לכתוב באופן שקול וצלול על המאבק שמתרחש בכיכרות וברחובות ישראל בימים האלה. קשה לכתוב עליו בקור רוח של דיווח, ואולי טוב שכך. שנים רבות כל כך חלפו מאז העזנו לקוות לטוב. עשור ומחצה של משיכת כתפיים עייפה, של "ככה זה", של חרגון שהסתיר היטב את אבדן התקווה. כי ככה זה.

ופתאום הכל מתלקח. אנשים ישנים בשדרות, בכיכרות, על מדשאות. תהלוכות עוברות בעיר, ואנשים קוראים בגרונות ניחרים – השיבו לנו את כבודנו. האם היה לנו כבוד אי פעם? אני לא מצליחה לזכור.

1. בכניסה לשדרת האוהלים פתחתי את התיק הקטן, קיפלתי את מעט הציניות שאני נושאת עמי לצרכי הישרדות ודחפתי אותה עמוק לתוך התיק. הפעם, החלטתי, רק אתבונן. בלב פתוח.

2. כבר שנתיים מדבר ראש הממשלה בנימין נתניהו על הפריחה הכלכלית במדינת ישראל. בשקט בשקט חשבתי שנראה שאכן, הכל משגשג. זו רק אני שמצליחה לקנות פחות, ובטח לא עבדתי מספיק החודש. פרילנסרים עצלנים משלמים מהר על חטאיהם. ויכול להיות שזה אפילו היה נכון לפעמים. אבל אז באה מחאת הקוטג' – שהצליחה, ואז נכשלה, ואחריה האוהלים, והיום החדשות הקשות והמופלאות על המתמחים האמיצים, שלא יפרו חוק וגם לא את שבועת היפוקרטס, אבל הם לא יכולים עוד. הם מתאשפזים. הם שובתים רעב. הם מחריפים את המאבק. השקר שרד שנתיים, אבל לא עוד.

3. הלכתי לשדרה רק כדי לראות. כשהגעתי זה נראה קצת כמו פסטיבל. משונה. התהלכתי שם, התבוננתי, הקשבתי. שמעתי חברים שלי נואמים באוהל והתמלאתי גאווה – האם ידעתי שיש לי חברים מרשימים כל כך? לא ידעתי. אני די בטוחה שחלקם לא ידעו שהם כאלה. בסוף גם אני דיברתי שם, ועוד אשוב לדבר שם. ישבתי עם ותיקי כיכר הלחם לשיחות ארוכות, ועם עובדת סוציאלית שבאה להזדהות ולישון במאהל, ובינתיים מצאה עצמה מסייעת לכמה הומלסים שמצאו את דרכם לכאן.
ישבנו על ספה ליד המאהל המרכזי באחת עשרה בלילה. איש אחד ניגש אלינו, די נחמד, מבטא צרפתי קל. מה קורה פה? הוא שאל. הסתכלנו עליו משל נפל מכוכב אחר. עניתי לו בהיסוס, אולי הוא סתם צוחק עלי, אולי הוא תייר.
"אני כבר ארבע חודשים ברחוב," סיפר. "לא ידעתי שזה פה, כל הבלגן הזה. חבר עבר ואמר לי שקורה משהו."
אז הסברנו לנו מה קורה, בכמה מילים. אמרנו לו שזה בשבילו, המקום הזה, ושלחנו אותו לאכול במטבח. המבט ההמום שלו הזכיר לי שלפני שבוע גם אני לא הצלחתי להאמין.
אני עדיין מתקשה מדי פעם. באמת יצאנו לרחוב? באמת?

4. אין מקום אחר שאני רוצה להיות בו עכשיו. שם, בככרות, צומחות ערוגות קטנות של תקווה, של חיוכים מבוישים, מבולבלים. אני שומעת את המילים חוזרות על עצמן.
איזה יופי.
אני לא מאמינה.
זה אמיתי?
איך זה קרה?
תגידו לי שזה לא ייעלם.
את זה אני דווקא מכירה. את הפחד. תגידו לי שזה לא ייעלם, שזה יימשך, שזה יקרה באמת. שהערב הזה, שבו צעדתי עם לפיד בוער במרמורק בואכה אבן גבירול – אם לא היתה תמונה לא הייתי מאמינה בעצמי – הוא התחלה של שינוי.

כן, כן.

ואני חושבת שראיתי בדל ממנו הערב, משהו נדיר כל כך שהוא תפס את אותנו בעוצמה. צליל ראתה את זה ראשונה: המובילים, עם המגאפונים, מזכירים שהשוטרים הם אחינו, ולא האויב. שנעשה את הדברים ביחד. ושוטרים רציניים מקיפים אותנו, ואין שום עימות. אפילו לא מתח. הם מדברים עם המארגנים, אומרים שהלפידים מסוכנים. אנחנו מכבים את הלפידים, ובין השורות חולפים צעירים ומחלקים פרחים, שמושטים מיד אל השוטרים. באף הפגנה שהייתי בה זה לא היה כך. מעולם לא.

ואני מסתכלת אליהם וחושבת שהם מרוויחים חמשת אלפים שקלים לחודש, ואסור להם על פי חוק לשבות. אני מרגישה שהם צועדים איתנו, לצדנו. ואני תוהה אם הממשלה האטומה, המתעלמת, הדוממת, חושבת שהם יסלקו אותנו מהרחובות ביום פקודה.

5. למחאה הזו יש שפה. בימים האחרונים המילה "מהפכה" נישאת בפי כל. במקום למחוא כפיים מנופפים בידיים. כשלא מסכימים, מצליבים אותן מעל הראש. מזמינים את כולם, בלי יוצא מן הכלל, לבוא. לדבר. המהפכה הזו תמימה, אבל לפני שתתפכח, אני מקווה שתשיג משהו. תקווה לעתיד טוב יותר.

אבל בשביל זה, אנחנו צריכים לעשות את חלקנו. בשבת הקרובה בתשע בערב יצעד ההמון העצום והרב מכיכר הבימה למוזיאון תל אביב. אלה ימים מופלאים של פחד ותקווה, ואני מתפללת לראות שם מאות אלפים. פחות מזה אי אפשר. כי אי שם, בירושלים, שומעים הכל – ולא עושים דבר.

6. כשיצאתי מהשדרה נזכרתי בציניות שדחקתי אל תוך התיק בתחילת הערב. לא היה שם אף אדם שהביא ציניות משלו. לא היו לה חברים לשחק איתם.
אז החלטתי להותיר אותה, את הציניות הלא שימושית, האומללה שלי, מקופלת שם, עמוק בתוך התיק. נפרדתי ממנה. איני זקוקה לה עוד.

להתראות בכיכרות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Shunra  On 22 ביולי 2011 at 06:19

    מי אמר אהבה ולא קיבל?

    עלי. ואחמד. בודור. ליילה. נור. יוסוף. אביר. ואמיר. ומוחמד. יאפא. איסא. איברהים. ג'ורג'. סאמי.

    יש לי אהבה והיא תנצח. בשדרות האלה, עם האנשים האלה. ועם כל אלה שבטעות – בטעות גמורה, שכל-כך, כל כך קל לתקן – אמרו אהבה, ועוד לא קיבלו.

    • רוני  On 22 ביולי 2011 at 14:32

      דינה, גם הם שם. לא מספיק, אבל הם שם. וחברי הכנסת שלהם יותר נאמנים למאבק הזה מבני עמנו.

  • kuksta  On 22 ביולי 2011 at 08:04

    מלא השראה ואמת ותקווה!

    • רוני  On 22 ביולי 2011 at 14:39

      כיף לפגוש אותך, בוורוד לוהט וחיוך משגע 🙂

  • אוגניה, בלוגילוגי  On 22 ביולי 2011 at 08:47

    "שד' לו הייתי… רוטשילד"

  • chellig חלי גולדנברג  On 22 ביולי 2011 at 10:03

    ימים מכוננים.

    • רוני  On 22 ביולי 2011 at 14:40

      משהו בחיינו עומד להשתנות.
      (נאבקת בדחף הרגיל להניח סימן שאלה בסוף משפט)

  • s.l.  On 22 ביולי 2011 at 10:21

    מצטרפת לכל מילה! הגיע העת למחות כנגד הניצול החזירי של בעלי ההון והשררה – ניצול ה"אזרחים הקטנים" עד דק.

  • אסתי סגל  On 22 ביולי 2011 at 11:03

    מעבר לכך שהיה עונג גדול לקרוא את הדברים ולהגיד שאני מסכימה, מזדהה ומרגישה כל מילה, חייבת לציין את הוידיאו המקסים שהבאת לכאן ולהודות לעושים במלאכה.
    מזמן לא נראתה מחאה כל כך אמיתית וכל כך קריאטיבית.

    ניפגש שם במוצ"ש

    • רוני  On 22 ביולי 2011 at 14:41

      הקליפ של איה שוויד, והוא אכן נפלא. נתראה שם.

  • דודו פלמה  On 22 ביולי 2011 at 11:03

    אני בפאתי צפון (קרוב למאהל בקרית שמונה) וליבי איתכם, אחי ואחיותי למאבק (איזה פחד וכמה יומרני זה לקרוא "אחי ואחיותי") ובכל זאת אנסה שוב, אחי ואחיותי כנראה שהגענו, או שאנחנו קורבים לשם, למקום שבו אין יותר מה להפסיד. אולי זוהי התרומה הגדולה של ממשלת ביבי, שהקימה כאן את מדינת ישראל ביתנו, שהביאה אותנו למקום הזה. חשבתי עכשיו על צ'סלב מילוש וג'ורדנו ברונו בקמפו די פיורי. רוני, המילים שלך (מילים?) מילאו אותי תקווה (ולא מהזן שיבצעו ילדי הגן בשנה הבאה) אלא מהזן האמתית. ראי בי שותף מלא לכל הדברים שכתבת.

    • רוני  On 22 ביולי 2011 at 14:51

      לכבוד הוא לי, אחי דודו. אני לא מצליחה להיות צינית אפילו באשר לזה. כל הכבוד לחבר'ה בקרית שמונה.

    • דליה  On 22 ביולי 2011 at 17:59

      דודו, החברה בקרית שמונה צמאים לנוכחות ותמיכה של תושבי הגליל. תגיעו לשם. שבת שלום ולחיים למהפכת ילדי הבעד
      דליה

  • amitaisandy  On 22 ביולי 2011 at 13:47

    • toshu1  On 23 ביולי 2011 at 11:40

      אתה רציני??? הם מפגינים כדי שתהיה להם אפשרות לעשות בדיוק מה שאנחנו עושים עכשיו – למחות כשמשהו לא מוצא חן בעינינו.

  • מיקי גוריון  On 22 ביולי 2011 at 14:21

    מחודשת שבעתיים!
    אהיה בשבת. כתבת נפלא

    • רוני  On 22 ביולי 2011 at 14:52

      תודה. יופי יופי שאת באה, יקירתי.

  • ora21  On 22 ביולי 2011 at 16:44

    אני לא הצלחתי לדחוק את הציניות עמוק לתיק, אבל מה שוקרה בימים האחרונים עושה לי משהו. הצלחת להדביק אותי בהתלהבות: קורה משהו. זה לא רק האוהלים בתל אביב, ההצטרפות של עוד ועוד ישובים בארץ, המתמחים שליבי עליהם, יש פה התעוררות. העובדים הסוציאליים שצריכים להיות בין המפגינים, מסייעים להם. יכול להיות שאנחנו עדים פה לניצני מהפכה, הפנתרים החדשים?? הישראלים מאסו בכך שעובדים עליהם בעיניים והחליטו לעשות מעשה? יכול להיות???

  • בצלאל  On 22 ביולי 2011 at 19:24

    יש לי עור ברווז.
    הרגשתי דברים מאוד דומים כשהייתי אמש ברוטשילד.
    להתראות מחר בצעדה!

  • שרון רז  On 22 ביולי 2011 at 22:08

    מצטרף למה שחלי כתבה ולמה שאסתי כתבה, את הבאת את זה יפה. מעבר לכך פשוט נתראה מחר שם.

  • נמי  On 25 ביולי 2011 at 11:16

    מדברים על זה כעל "גל", וזה מפחיד. גלים עוברים. אנשים מתייאשים. אני כל כך רוצה להאמין שזה "זה". שאנשים לא יילכו הביתה אחרי השבוע הסמלי. שנפריע למישהו. אני מדמיינת את מקבלי-ההחלטות יושבים במשרדים הממוזגים ואומרים אחד לשני "ניתן להם להתפרע, עוד מעט הילדים יתישו את עצמם ויחזרו לחיים האפרוריים עם אגו מסופק שהם "עשו משהו"".
    מעציבים אותי הדיבורים שאנחנו לא מגובשים, שהפתרונות שלנו סותרים, שני יהודים שלוש דעות. מעציב אותי שכדי להגיע למסה קריטית של ניראות במדינה המדולדלת הזאת [כמה, 7 מיליון?] צריך למחוק את הדעות האינדיבידואליות ולהתכנס כולנו תחת "העם נקעה נפשו" [ע"ע "אם כל ההפגנות" המושמצת]. מעציב אותי שבכלל דורשים מהעם פתרונות.
    הלוואי והיינו יותר. כמו הרופאים שהבינו שדיור ותחב"צ ומחירי מוצרי החלב זה הכל סימפטום של אותו דבר, של אותה סירה שכולנו מיטלטלים בה על ים החרא הגועש, והחליטו להצטרף.

Trackbacks

  • By הפגנה מחר « נייד ובדיוני on 22 ביולי 2011 at 14:19

    […] משהו אחר". אני לא שם, באוהלים. אבל משהו קורה שם. רוני כתבה על זה יפה מאד. אז אני אגנוב ממנה את הוידאו, ואסמן attending בפייסבוק. משהו […]

  • […] את הדברים יותר טוב ממני (והנה עוד שכתבו יפה: יערה צרי ורוני גלבפיש ועמית פרוסנר, והסוגריים האלו ימשיכו להתעדכן, אני […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: