פתח לתקווה


השנה היתה 1998. זה היה ערב אביבי. כרסי היתה בין שיני. בן בכור. לא היה לי מושג לאן אני הולכת. אבל כרמל וייסמן הזמינה אותנו למשהו בבית הוריה, והחבר'ה אמרו שיבואו. יואב אסף אותי מהעבודה בשמונה, שעה מוקדמת במידה שלא תיאמן, ונסענו במכונית האדומה והחדשה שלנו לפתח תקווה.
חלק מהחבר'ה באמת הגיעו, ורצינו לפטפט, אבל היה שם בחור צעיר, נחמד וגבוה, והוא היה אמור להעביר לנו מבוא לאיזו סדנה שעל אודותיה לא ידענו דבר. אני לא זוכרת מה עשינו שם בערב ההוא – בטח היו הרבה דברים. אני זוכרת את ההתלהבות של מנחה המפגש, את הלהט שבו דיבר.

רוב הזמן התנשאתי עליו בעדינות. בחור נחמד, אבל בגיל שלושים באמת שלא היתה לי שום כוונה להצטרף לאיזה ארגון חצי סודי ולהתחיל בסדרת סדנאות אין סופית. היו לי עניינים שעומדים להיוולד, בעל אהוב, עבודה מכניסה. הקשבתי רוב הזמן. מדי פעם ניר ואני החלפנו קצת שנינויות. ואז הוא דיבר עלינו.

"מכירים את עובדי ההיי טק האלה," הוא אמר, "שיושבים כל היום מול המחשב, מעשר בבוקר עד עשר בלילה, ולא עושים כלום?"
האוויר סביבי עמד.

"הם מקלידים כל הזמן, ואף אחד מלבדם לא יודע, או לפחות ככה הם מקווים, שהם לא עושים כלום. כל היום במייל ובצ'אטים ובפורומים. בסוף היום הם הולכים הביתה בתחושת ריקנות איומה. הם חושבים: 'זהו? זה הכל? ככה ייראו החיים שלי מעכשיו?'"

הרגשתי כמו חיה לכודה. הזרקור הוטל עלי. הייתי בטוחה שאם אביט סביב, כולם יביטו בי.

"אז התשובה היא: לא," אמר הבחור. "הם לא חייבים להיראות ככה. אתם יכולים לשנות את החיים שלכם."

הוא המשיך והסביר איך. הוא דיבר על חלומות שאנחנו לא מעזים לזכור, כדי שלא ירדפו אותנו מדי יום ולא ינזפו בנו על כשלונותינו. על האינטרנט והטלוויזיה המרדימים את אי הנחת. אז כבר לא החלפתי שום דבר עם ניר. הייתי ממוסמרת, קשובה לכל מילה. הוא דייק בתיאור הדברים שהביאו אותי לכאן, האקראיות המוחלטת שבה התגלגלתי מנקודה לנקודה. חוסר הבחירה. הנוחיות המערסלת. הוא ידע לזהות גם את כל המחירים ששילמתי. גם כמה כאלה שלא הבחנתי בהם עד אז.

כשיצאנו משם אמרתי ליואב שאני רוצה להתפטר מהעבודה. הילד עומד להיוולד עוד מעט. אני לא מתכוונת לעבוד ככה. ואני רוצה לעזוב את תחום ההיי טק סופית ולעד. "תשני על זה לילה," ביקש יואב.
הבטחתי לחשוב עוד קצת, אבל לא חשבתי. ידעתי. אני חייבת להגיע אל הכתיבה בדרך כלשהי. אחרי יומיים התפטרתי מקומטאץ', חברה נחמדה מאוד, והתחלתי לכתוב בגלובס כתבות בתחום ההיי טק.

לקח עוד כמה שנים עד שהגעתי לכתיבה שבאמת רציתי, אבל על המפנה הראשון הזה, ההצלה הזו מהמשיכה הגדולה של עבודה קלה, כסף קל, יאוש מובטח, הכרתי תודה לבחור הזה במשך המון שנים.

אבל לא ידעתי מה היה שמו.

ואז, לפני כמה שנים, כרמל הזכירה לי. הייתי קצת מופתעת, קצת משועשעת. ראיתי אותו בטלוויזיה וזיהיתי. וואלה, זה היה הוא. החמוד הזה.

ולפני שבועיים פתאום ראיתי אותו בטוויטר, אז ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי לאלון גל תודה.

אני אסירה מאושרת: אסירת תודה. אין בי אפילו מעט ציניות בקשר ליום ההוא, כי ברגע הנכון בחיים היה שם האיש הנכון, ואמר את המילים הנכונות. ואני חושבת שמי שעזר לי להשתחרר מעובדת ההיי טק הממורמרת והאבודה, זו שהייתי חייבת לוותר עליה כדי להיות לאשה כותבת שמגשימה את חלומותיה, זה הוא.

תודה, אלון. מכל הלב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלומית  On 19 ביולי 2011 at 00:07

    איזה יופי.
    של חויה, של כתיבה של הוקרת תודה.

    תודה

  • שרון רז  On 19 ביולי 2011 at 08:34

    אני מצטרף בדיוק למה ששלומית כתבה לך.

  • עודד  On 19 ביולי 2011 at 09:19

    רוני, תודה;

    • רוני  On 19 ביולי 2011 at 11:56

      יש משהו כל כך נעים בתודה הזו שלך, שמופיעה מדי פעם, עדינה ופשוטה.
      תודה לך.

  • נמי  On 19 ביולי 2011 at 09:28

    זה יפה שבפגישה אחת בחוג-בית הוא [עזר להתחיל תהליך ש]שינה את חייך.
    חבל שבימינו שוכרים אותו בהון תועפות לשבועות ארוכים והוא חולש על אימפריה כלכלית של קואצ'רים וסדנאות.

    • רוני  On 19 ביולי 2011 at 11:56

      לא חבל בעיני. אם הוא עושה טוב לאנשים, וגם לעצמו, עיני אינה צרה בו.

  • לימור שנורמכר  On 19 ביולי 2011 at 11:31

    איזה אומץ היה לך. לעזוב פתאום, כי החלטת, ועוד עם ילד בדרך.
    הלואי עלי.
    תובנות כבר יש לי, אבל אומץ אין.

    • רוני  On 19 ביולי 2011 at 11:39

      תודה על התזכורת, לימור. הגיע הזמן לעוד סיבוב, והזכרת לי משהו ששכחתי מזמן.

  • מעוז מוסל  On 20 ביולי 2011 at 23:55

    "…הם לא עושים כלום. כל היום במייל ובצ'אטים ובפורומים. בסוף היום הם הולכים הביתה בתחושת ריקנות איומה" – אני קורא את זה ומחכה לראות איך תיכף תכניסי לו, שהרי היש משפט יותר נוטף סטיגמה מהמשפט הזה? "הם". מרויחים ים כסף מלשחק במחשב. מההמשך הבנתי שהרגשת שהייטק שואב את זמנך ונשמתך, אבל האם באמת הרגשת שאת יושבת 12 שעות ולא עושה כלום?
    אני לא מעט שנים בתחום. אמנם כרגע בהשבתה מרצון, אבל מכיר את הסטיגמות מכל הכיוונים, ומאחל לכולם שיקומו בכיף לעבודתם כמו שאני קמתי במשך שמונים אחוז מימי שם.
    טוב שכתבת שהמדובר בקומטאץ' ב- 98. מדובר בשנים שלפני התפוצצות הבועה, ולא היה אז כתב אחד שלא טרח לציין את הפריבילגיות שמקבלים עובדי החברה, כמו למשל להביא כביסה מלוכלכת למשרד ולקבלה למחרת נקיה ומקופלת. נפלא. רק שכחו לציין שאת השירות העובדים מקבלים לא כדי לפנות את שעות הפנאי לעצמם, אלא כדי שכך יוכלו להשקיע יותר בעבודה. וזה העניין העיקרי – צריך ללמוד לאזן, ומי שלא יודע לאזן, משלם מחיר (הוא וסביבתו). בהייטק, אבל לא רק שם – בעריכת דין, עיתונאות, פוליטיקה ועוד הרבה תחומים.
    אלון גל מערבב דברים למחייתו. כאן למשל הוא עירבב בין חוסר סיפוק בעבודה ("תחושת ריקנות איומה") ובין הקושי לאזן בין העבודה לדברים משמעותיים אחרים שקיימים לנו בחיים ("ככה ייראו החיים שלי מעכשיו"). אני מכיר הרבה אנשים בתחום שלא יודעים ליצור איזון קריירה/משפחה מוצלח, אבל רובם עדיין אוהבים את מהם עושים. הם לא היו רוצים לעשות משהו אחר, רק היו רוצים (חלקם בפה מלא וחלקם רק בינם ובין עצמם) ללמוד איך לדאוג שזה ישתלט עליהם פחות.

    • רוני  On 21 ביולי 2011 at 00:06

      אני מעריכה מאוד את הסנטימנט מאחורי הדברים. אולי הייתי צריכה להדגיש. לצדי ישב בעלי, יואב, שישב מול המחשב כל היום והיה יצירתי ופעיל ועד היום הוא עושה את זה, בהנאה ובשמחה.
      אבל אני? אני לא עבדתי. התפוקה שלי היתה אפסית, וכך גם הדרישות ממני. המון שעות, אבל ברדק נוראי שבו אף אחד לא ידע מה לצפות מכל אחד מהעובדים, ובעיקר לא ממני, שהיה לי תפקיד קצת מעורפל.
      זה בשום אופן לא היה נכון לכולם. רק לי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: