איך הפכתי לאיש הרע, ואיך זה הפך אותי לאדם טוב יותר

במשך שנה נדדתי בדרכים. היו לי תיק עם כריך ופרי, שתיה והמון שמחה. אני אוהבת לנסוע. זמן לחשוב, להיות בשקט. חלפתי בין ערים ועיירות, הרים וגבעות. בכל פעם שהגעתי למקום יישוב מצאתי את חנות הספרים המקומית ונכנסתי לביקור. הצגתי את עצמי וסיפרתי על הספר. בכל פעם זה היה שונה, מלבד רגע אחד. רגע אחד היה תמיד בדיוק אותו דבר.

הטקסט שלי היה קבוע, פחות או יותר. סיפרתי להם איך הספר מתחיל, כשאיתן מוצא בחורה שנאנסה. איך בשבועות הבאים הוא הולך ונטרף. איך הוא חושב על הנערה ההיא, איך אט אט מתגנבת המחשבה שמא הוא היה האיש הרע בסיפור שלה.

וזהו. ברגע הזה, התגובה היתה תמיד זהה. בתל אביב וירושלים, בקרית שמונה ובשדרות, בקרית גת ובקצרין – העיניים התרחבו, הגוף נרכן קדימה. בכמה מהמקומות החלו מיד שיחות עם המוכרים על האפשרות הזאת, לגלות שאנחנו האיש הרע בחייו של אדם אחר. לפעמים אחד מהקונים הצטרף לשיחה. הרוב המכריע של האנשים אמרו שקשה להם לדמיין מצב שבו הם האיש הרע בחיים של מישהו אחר, הם הרי משתדלים כל כך להיות טובים. גם אני הרגשתי כמוהם.

ואז, באופן מפתיע לחלוטין מבחינתי, נהייתי כזאת.

לפני שנה חברות התפרקה בחיי, ואחרי הפירוק הדרמטי והלא נעים, ברגע שבו הייתי פגועה ולא חשבתי על מה שאני עומדת לכתוב, פגעתי באדם ההוא פגיעה קשה.

ומאז הפכתי לאיש הרע. דמון נוראי. התשפוכת שניתכה עלי כללה שנאה צורבת, אלימות מילולית קשה, חרפות וגידופים וסיפורים מתוך החברות שעברו השחרה מוחלטת. הם נדדו בין מכרים שלנו, שבאו אלי ושאלו – מה היה שם. היו פעם שהסברתי. היו פעמים שהצבעתי על החלק שלי, ועל חלקו של האחר. היו פעמים שמשכתי בכתפיים. כמה אפשר לדבר על זה?

אבל האמת היא שעמדתי מול כל זה נדהמת. הדימוי העצמי שלי כבחורה טובה שרד זמן רב יחסית, אבל לאט לאט, ככל שחלף הזמן, התחלתי לתהות. אולי אני לא כזאת טובה? אולי אני טובה, אבל לא תמיד? אולי אני טובה לאחד ורעה לאחר?

זה כאב. לא השנאה, לא הקללות, אפילו לא הנסיונות של אותו אדם להרחיק ממני אנשים אחרים, חברים ומכרים שאהבתי. רק המחשבה הזאת: האם אני אדם רע?

דיברתי על זה עם עצמי ועם אחרים. חשבתי על זה לא מעט. בחנתי מערכות יחסים אחרות שהסתיימו. לא היתה שום שורה תחתונה חד משמעית. זה לא היה קל.

ולפני כמה שבועות, כמו טטריס אלוהי גדול, נשרו לפתע כל הקוביות למקומן.

ברגע אחד, פתאומי לגמרי, הבנתי שזה נכון. אני רעה. ממש ממש רעה. אני הבנאדם הכי רע בעולם – בשביל האדם שהכאבתי לו. וברגע שהבנתי את זה כל המילים הרעות שהופרחו עלי וכנגדי הפכו לא רלוונטיות. לא ענייני. הן הפכו לאמת – של האדם האחר.

הבנתי שמרגע שאני מסוכנת עבור אותו אדם, גם אם כוונותי היו טובות וההיסטוריה שלנו מלאה רגעים יפים של קשב וקרבה, אני צריכה להפנות את הגב וללכת.

לא חשוב מה האדם הזה יגיד עלי, מה הוא חושב עלי, כמה הוא כועס. זכותו. זכותו לספר עלי סיפורי זוועות – אלה הסיפורים שלו, והם אמיתיים לגמרי מבחינתו, גם אם לא מבחינתי. אלה החיים שלו, ולכל אחד מאיתנו, החיים הם סיפור גדול. הסיפור הגדול שלנו.

בבת אחת הפסקתי להקשיב לרכילויות שהגיעו אלי ולקרוא את הטקסטים שנשלחו. אנשים אוהבים דרמה, וזו היתה מיני-דרמה קיטשית ומלוכלכת מאוד. הבנתי שאין לי זכות – או רצון – לומר עוד דבר לאדם הזה. סגרתי את הדלת. בשבילי, הסיפור הזה נגמר.

אבל למדתי ממנו. למדתי שאף אחד לא טוב תמיד, לכולם. אפילו לא אני. שאם אני מקיימת מערכת יחסים במשך שנים בטלפונים וברשת בלי להיפגש עם מישהו, זה סימן שזו אינה חברות. שאם בדל הכאילו-חברות הזה מקרטע ואני מושכת אותו כי לא נעים לי, זה יעלה לי ביוקר בבוא העת, וגם למי שאני לכאורה חומלת עליו.

למדתי שזה בסדר להיות האיש הרע בחייו של אדם אחר.

ובמפתיע, למרות הצער הרב, אני חושבת שאני חייבת הכרת תודה לאדם הזה. בזכותו הפכתי לאדם שלם יותר. אולי, ואני אומרת את זה בזהירות רבה מאוד, אולי אפילו הפכתי לאדם טוב יותר.

*

*

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסנת  On 12 ביולי 2011 at 15:15

    מעניין. גם אני למדתי על בשרי שלכל אחד יש זכות לתפיסת מציאות מעוותת משלו. זה מקל על המועקה, גם כשאני "האיש הרע".

    • רוני  On 12 ביולי 2011 at 17:02

      אני חושבת שזה לא מה שאמרתי. אני לא חושבת שתפיסת המציאות של אותו אדם מעוותת. גם שלי לא. אנחנו פשוט לא מסתכלים מאותה זווית. כל אחד וכאביו וצערו.

  • דנה  On 12 ביולי 2011 at 15:18

    אני האדם הרע בחייהם של כמה אנשים, זה קרה לי השנה, וזה פרק אותי. אני מודה לך כל כך על הפוסט החזק והחכם הזה, כי ההכרה שאין דבר כזה להיות טוב לכולם מתחילה רק עכשיו ליפול עלי. ובכל זאת זה כואב. אין מחילה, ובמקום שבו אין מחילה, אין מקום חשוך ונעים להסתתר. את עומדת מתחת לזרקור ונאלצת להודות, כן, פשעתי, העדפתי את חיי על פני אלו שלך.

    • רוני  On 12 ביולי 2011 at 17:01

      נשמע שיש לך שם סיפור קשה משלך. אהבתי מאוד את דימוי המחילה.

  • לי עברון-ועקנין  On 12 ביולי 2011 at 15:25

    יש לך את זה בכתיבה, את הזה שגורם לרכון קדימה מרותקים ברוב קשב… 🙂
    ובעיניי, אף שלא הכול הוגן לא באהבה ולא במלחמה, כן יש באהבה ובמערכות יחסים בכלל גורם שהוא א-מוסרי, שבו יכול לקרות שמישהו יכאיב לנו ללא נשוא מבלי להיות רע, ואנחנו נכאיב למישהו ללא נשוא מבלי להיות רעים. ואין כאן לקחים לטעמי, ואין דרך להימנע מזה בפעם הבאה, כמו שאין דרך להימנע בחיים מכאב של אובדן…

  • רוני  On 12 ביולי 2011 at 15:25

    אני חושבת שלי זה לא קרה עדיין. לא ממש. אולי בגלל שאני 100% טובה. יותר הגיוני שזה בגלל שאני נמנעת מעימותים כפייתית. אבל חושבת שזה פוסט אמיתי מאוד, קצת מפחיד אפילו. יש לו השלכות פוליטיות קשות.
    והכי חשוב, אני בטוחה שמהיום והלאה, אם במקרה תצטרכי לכתוב דמות של "האיש הרע", תעשי את זה בצורה משכנעת ביותר, כי היית שם.

    • רוני  On 12 ביולי 2011 at 17:04

      רונצ', חשבתי שגם אני נמנעת מעימותים כפייתית. מסתבר שלפעמים זה פשוט לא אפשרי.

  • מירי  On 12 ביולי 2011 at 15:31

    את יודעת, זה מעניין נורא. כל הנושא הזה. וזה זורק אותי לחשוב על מקומות בחיי שבהם הייתי הרעה. והנה, נזכרתי איך לפני שנים ארוכות מאוד (20 ו) הייתי הרעה בסיפור של מישהי. אבל באמת רעה. אגואיסטית, ממש זונה במלוא מובן המילה. ואפילו ידעתי שאני כזו. מתוך שיקולי נוחות וכל מיני כאלה ואחרים שלי. את יודעת מה? אוק.י אז הייתי. את חשבון הנפש שלי מול עצמי (ודרך אגב, גם מול ההיא שפגעתי בה) עשיתי. אממה? אני תמיד תמיד חושבת שאיט טייקס טו טנגו. מישהו עושה משהו למישהו, והמישהו השני הזה מגיב, ועוצמת התגובה גם היא סיפור בפני עצמו. אני רק מקווה שאת החמלה שאת מגלה כלפי כל הסיפור כולו, עוד אנשים יגלו. גם "הרעים" וגם "הנפגעים" מאותם "רעים". כי ככה העולם בנוי, הוא מורכב. ויש לזכור, כל הסיפורים הם ראשומונים.

    • רוני  On 12 ביולי 2011 at 17:05

      אני מסכימה בעיקר שנדרשים שניים לטנגו. מה קורה לאותו אדם עם אחרים, תודה לאל, זה מחוץ לתחום שלי.

  • יוקה  On 12 ביולי 2011 at 15:34

    ככל שנוגע באינטראקציה בינאישית, לאובייקטיביות אין שום משמעות.
    התפיסה הסובייקטיבית של אדם נתון את הסיטואציה היא היחידה הרלוונטית לו לצורך הכלת ההתרחשות ופרושה.
    המשמעות היא בעיקר, שהיכולת שלנו לקבוע או לגרום לפלוני לאהוב אותנו או לשנוא, היא מוגבלת.
    אנחנו יכולים נורא להשתדל, או לרצות, אם זה יצליח או לא זה תלוי רק ביכולת אותו פלוני לפרש את ההתנהלות שלנו כפי שהתכוונו לה מלכתחילה, הסיכוי שזה יקרה, קיים, אבל לא מוחלט.
    אז בעצם, אם זה לא היה ברור, אני לגמרי מסכימה עם מה שכתבת.
    לתפיסתי, כמו בדין הפלילי יש לבחון את המנס ריאה (ושההורים שלי לא יגידו ש 4 שנים בפקולטה למשפטים היו לשוא) או אולי נקרא לזה – הזדון. היה או לא היה זדון.
    ואם היה, אז יצאת כלבה.
    יודעת מה? גם זה מותר.
    לפעמים.

    • רוני  On 12 ביולי 2011 at 17:07

      ברור שיצאתי ביץ'. יש לי הסברים ארוכים ומפותלים איך הביאו אותי לשם, אבל אם הביץ' לא היתה בתוכי, היא לא היתה יוצאת.
      אני חושבת שזה מה שגיליתי, שאני יותר מורכבת ממה שחשבתי. שיש בי טוב רע, יפה ומכוער. זה יותר מעניין, אבל זה גם סוף של איזו תמימות. בגיל 42, הגיע הזמן, לא?

  • אבי  On 12 ביולי 2011 at 16:20

    בשביל למצוא כן בעיני הכותבת אתם (הטוקבקיסטים) נותנים לה הכשר לפעול בצורה רעה, לא נכונה ולא מוסרית.
    פעלת בצורה רעה ולא נכונה? היית "האדם הרע"? אל תתגאי בזה, תגידי טעיתי, פעלתי בצורה מוסרית ואני אתנהג אחרת בעתיד. מותר לטעות ומותר להודות בפעולה לא מוסרית, כל עוד לא מנסים להצטדק ולתרץ אותה ובטח לא לקבל אותה (גם לא בשל טענות שעכשיו אני "שלמה יותר").
    לפעמים עדיף מישהו שאומר לך את האמת מכל אותם טוקבקיסטים שמנסים להתחנף אליך.

    • רוני  On 12 ביולי 2011 at 17:09

      אני לא מתגאה. אני מספרת. אני לא חושבת שאני נראית מקסימה בטקסט הזה.
      ואני בהחלט כן מקבלת את עצמי עם זה. זה חלק ממני. לא מוצא חן בעיניך? זה בסדר גמור.

      • אבי  On 13 ביולי 2011 at 07:58

        לא מתגאה? את טוענת שכל הפרשה הפכה אותך לאדם טוב יותר (שם הכותרת של מאמרך) ובמקום אחר את טוענת שזה הפך אותך לאדם "שלם יותר".
        פשוט תודי שטעית, לא היית בסדר ושתנסי להשתפר בעתיד. קצת צניעות וכפרה על החטאים לא יזיקו לך.

  • דפנה לוי  On 12 ביולי 2011 at 16:35

    אני לא מכירה את פרטי הסיפור, למרות שברגע שהכנסת את המילים דרמה ורכילות מיד עוררת את סקרונתי, אבל אני אתאפק. רציתי לספר לך באותו הקשר על כרטיס שראיתי בתולעת ספרים, שו כתוב שצריך לזכור שגם בעיטה בתחת דוחפת אותנו צעד קדימה. אולי זה קשור…

    • רוני  On 12 ביולי 2011 at 17:10

      דפנה, גמרתי לדבר על זה.
      ואני רוצה את הכרטיס ההוא, מתולעת ספרים 🙂

  • אלירז  On 12 ביולי 2011 at 17:38

    יקירתי, את מנסחת כל כך יפה ובבהירות את המערבולת הרגשית שנובעת מהאינטראקציות המורכבות שיש לנו עם אחרים. קרה לי משהו דומה, בלי הטלנובלה מסביב אמנם, אך עם המון כאב. אני זוכרת את ההלם המוחלט של גילוי היותי הרעה בעיני האחר. את הקושי להתמודד עם הגילוי. וכן, גם את התובנות המחזקות שבאו בעקבותיו. אבל לשמוע את זה כך מפיך הופך הכל לקל יותר… גם בדיעבד.

    • רוני  On 12 ביולי 2011 at 17:43

      אלירז אהובתי, זה גם בלתי נתפס בשבילי שאת תהיי הרעה בעיני מישהו, אבל זה גם הופך אותנו לאנשים שלמים יותר, לא?

  • מ  On 12 ביולי 2011 at 17:47

    וגם בפוסט הזה את לא מסוגלת להתאפק.
    ציטוט שלך:
    שאם אני מקיימת מערכת יחסים במשך שנים בטלפונים וברשת בלי להיפגש עם מישהו, זה סימן שזו אינה חברות. שאם בדל הכאילו-חברות הזה מקרטע ואני מושכת אותו כי לא נעים לי, זה יעלה לי ביוקר בבוא העת, וגם למי שאני לכאורה חומלת עליו.

    זה טקסט של כלבה. אין מה לומר.
    את יודעת משהו? הבעיה היא לא שאנחנו רעים לפעמים, הבעיה היא שאנחנו סולחים לעצמנו במהירות מפתיעה. הנה את. עוד לא גמרת להסביר וכבר את רצה לתקוע עוד פעם את הסכין. במקום להראות מופתעת מכך שהיית רעה תודי שאת מתענגת על כך. ושלא למדת כלום.

    • רוני  On 12 ביולי 2011 at 18:06

      אין פה שום עניין עם התאפקות. כל מילה פה מכוונת היטב.
      ההערה שלך נכונה רק אם מניחים שהפוסט הזה מכוון לאותו אדם. אני לא מכוונת לשם יותר. השחרור הוא לשני הצדדים, והוא סופי.
      זה חשבון נפש, וזה חלק מהחשבון נפש שלי על מערכות יחסים. אם אותו אדם בוחר לקרוא אותי, זה עלול לכאוב. ממש כמו שאם אקרא אותו זה יכאב.

      • מ  On 12 ביולי 2011 at 18:34

        כמי שנחשפה לאופן המטונף שבו נהגת אני מציעה שתלכי עד הסוף. תספרי לכל המגיבים טובי הלב בבלוג שלך מה זה היה בדיוק שאמרת. בואי נראה עד כמה הם ילטפו אותך אז.
        את צבועה ואת מתנהגת בצורה דוחה. המון אנשים נחשפו לזה. שותקים אבל. גם אני לא נוהגת להגיב לך וגם לא לקרוא למען האמת כי כמה אפשר להתעסק עם שקרים והזיות מרושעות. וכמה אפשר להתעסק עם הסחורה הטהורה טובת הלב שאת מנסה למכור. כולך תרבותיות ואהבת אדם. אבל הפעם הגזמת לגמרי. והגברת הזאת שאת כותבת עליה – היא רחוקה מלהיות חברה שלי. ודווקא בגלל זה.
        אם כבר את מעלה זיכרונות בואי קחי אחד משלי – אמרתי לעצמי אז, כשערבבת את בעלה בסיפור שממך צריך להיזהר מאוד. להתרחק כמו מאש.
        ספרי לחברים רוני מה זה היה. את הרי אדם כל כך פתוח. למה לעצור כאן

        • רוני  On 12 ביולי 2011 at 19:12

          את מנסה להגיד שיצאתי רעה בסיפור הזה? אמרתי כבר לבד.

          • רונית  On 12 ביולי 2011 at 22:55

            ואני אומרת שמי שכותב לאשה אחרת שהיא כלבה ומטונפת, בין אם היא מכירה אותך או לא, אני מרשה לך למחוק את התגובה שלה מהדיון הזה. ונכון, יפה שהבנת שאנחנו יכולות להיות הרעות בסיפורים של אחרים, אבל כשמולך עומדים אנשים שויתרו על איפוק ועל בגרות, ואולי מעולם לא ממש ייגעו בשפיות – אפשר פשוט להגיד "פאק איט" ולעזוב. חייבת להגיד שגם אם הייתי רעה בסיפורים של אנשים – אני לא חושבת שמעולם כיניתי כך אדם, בפניו או שלא בפניו. זה דוחה וזה מיותר פה, ובכל מקום.

            • רוני  On 12 ביולי 2011 at 22:58

              ציפיתי לזה. זו היתה השפה בתום מערכת היחסים הזו, עוד *לפני* שאני פישלתי בענק. אבל אני לא מוחקת כלום. לתחושתי זה מעיד יותר על מי שכותב מאשר עלי.
              הבטחתי חרפות וגידופים, לא?

  • עפרה  On 12 ביולי 2011 at 18:05

    כשיש לך צל, את נעשית פתאום תלת מימדית, וזו הרגשה טובה 🙂

    • רוני  On 12 ביולי 2011 at 18:06

      איזה כיף לחשוב על זה ככה, את והוויזואליה המושלמת שלך 🙂

      • עפרה  On 12 ביולי 2011 at 18:15

        זו לא אני זה יונג…

        • רוני  On 12 ביולי 2011 at 19:13

          אוי, נכון. אחי הקטן נתן לי לקרוא את זה לפני שנים. צריכה לחזור לשם.

  • kuksta  On 12 ביולי 2011 at 19:14

    כן כן כן! הקבלה הזו היא שיעור גדול בצניעות.

  • toshu1  On 12 ביולי 2011 at 20:10

    רוני, את מגלה תובנות מופלאות. כן, מה לעשות וכולנו כיכבנו את הרשע/ית בסיפור של מישהו אחר, גם אלה שבטוחים שהם, אבל הם ממש לא.
    אני לא התרשמתי שסלחת לעצמך בקלות.
    עם זאת, מחילה לעצמך אחרי חשבון הנפש – הכרחית בשביל להמשיך הלאה, בשביל לגדול, בשביל לא להיתקע ולהתקבע. יש לכל אחת מאיתנו הרבה צדדים ולפחות אחד מהם רע. להתעלם מקיומו של הצד הזה הרי משול לחיים בהכחשה. לא את.
    יפה לך, יקירתי.
    respect

    • רוני  On 12 ביולי 2011 at 22:41

      תודה, טושו. אני לא בטוחה שסלחתי לעצמי, אבל זה פחות חשוב בעיני.
      יותר חשוב לי לראות איך פעלתי כמו אוטומט. לחצו לי על הכפתור והגבתי. דיברו איתי בשפה אלימה, השבתי באותו מטבע. מבחינתי הגילוי שיש בי רוע היה מפתיע, אבל מפתיע יותר היה לגלות כמה קל לחלץ אותו ממני.
      אז כן, לסלוח. זה יבוא. כרגע אני עוד באמצע השיעור.

    • אבי  On 13 ביולי 2011 at 08:02

      למה ההתחנפות הזו? היא טעתה, היא הייתה רעה. מה שנחוץ זה לא שתעצים את טעותה ותיתן לעצמה סופרלטיבים שלהיות רעה הופך אותה לטובה יותר ושלמה יותר, אלא שתודה בענווה שטעתה, הייתה רעה, היא מצטערת על מה שעשתה ותשתדל לא לעשות את זה יותר. כל ניסיון ההעצמה וההאדרה של פעולות רעות ולא מוסריות היא מיותרת ומזיקה בעיני. יש יופי וגדולה ביכולת להודות בטעות בלא הצורך לנסות ולהגדיל את עצמך ולהתגאות בכל פעולה שעשית.

  • עודד  On 13 ביולי 2011 at 00:08

    תודה ;

  • Yoav B-i יואב בר-ישראל  On 13 ביולי 2011 at 02:16

    תודה רוני על ההתמודדות.עם כל המורכבות הקשה,אני סבור שגם אוכל ללמוד מזה ולהכיל תובנות עצמיות קשות יותר מבד"כ.

  • רוני  On 13 ביולי 2011 at 07:21

    תודה עודד, תודה יואב.

  • מעוז מוסל  On 15 ביולי 2011 at 12:03

    מודה שיצאתי מעט מבולבל מהמסר, אבל רציתי להגיב בעיקר כי:
    א. אני מעריך אותך על אומץ הלב בכתיבה, אני אישית תוהה (עבורי) היכן צריך לעבור הגבול בין האישי והפומבי. את לא עושה לעצמך הנחות – לא בתוכן, ולא באי-סינון התגובות.
    ב. מהמעט שיצא לי להכירך, קשה לי למצוא התאמה בין התארים המכוערים שהוצמדו לשמך בתגובות, ובין מי שהכרתי.

    • רוני  On 15 ביולי 2011 at 12:12

      תודה, מעוז, על התגובה הזו.
      לגבי גבולות החשיפה בבלוג, אין לי אלא להגיד שהם השתנו ומשתנים עם השנים. במקרה הזה אני מרגישה שהם התאימו לרגע המסוים הזה. אני לא יודעת אם תמיד אחוש בנוח מול כל אחד מהטקסטים, אבל מוצהר היטב במקומות רבים בבלוג שאני שומרת לעצמי את הזכות להוריד טקסטים ולהעלות אותם על פי רצוני. זה משחרר קצת.
      ובאשר לתגובות, תמיד יהיה מי שיחשוב עלינו רע. מי שיהיה מוכן לחזור שוב ושוב ולהגיד שאנחנו בזויים ואיומים. לכל אדם יש אוהבים ושונאים. זה חלק מהחיים.
      אני מעדיפה לראות אותם, להכיר בהם. לשמוע אותם. למחוק אותם זה אקט שמנסה למחוק גם את האפשרות שמישהו לא אוהב אותי, להציג את עצמי כמישהי טהורה מרוע ומטעות. למה שארצה לעשות את זה? אני כבר מזמן לא בסרט של וולט דיסני.
      ותודה, נעים לי לשמוע שההכרות שלנו נעמה לך. היא נעימה מאוד גם לי.

  • מיכל  On 19 ביולי 2011 at 18:40

    הי רוני, קראתי את הטקסט הזה לפני כשבוע וחזרתי אליו. הוא מקסים וחד כתער. הייתי במקום הזה של להיות האיש הרע, חסר הרגישות, וכו' לפני כשנה. העוצמות שיצאו מהסביבה על ההתנהגות שלי הסעירו וטלטלו אותי הרבה זמן. אני מסכימה איתך שבזכות הקבלה הזו של עצמי כאיש הרע גדלתי. תודה.

    • רוני  On 20 ביולי 2011 at 09:31

      תודה לך, שלא השארת אותי לבד ברשעותי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: