למוזות אין שמות

יוני 2009, קפה מאזרין, רחוב גורדון, תל אביב.

ישבנו אחרי סבב תערוכות, אליסיה ואני. אני זוכרת שכאבו לי הרגליים, נעליים חדשות, ושכל התערוכות נראו כמו משהו שראינו כבר. דיברנו, הבטנו החוצה. הבל החום התעבה על החלונות.

הם הגיעו כמה רגעים אחרינו והתיישבו בחוץ, מעברו השני של החלון. היא נראתה מאוד לא מרוצה. משהו הטריד אותה. הוא סידר לה את הכסא. רכן אליה, ליטף את עורפה. במגע שלו היה משהו רך וגברי, משהו שסתר לגמרי את המראה הנערי שלו. הבטתי באצבעותיו מחליקות על צווארה וידעתי את רכותן, ידעתי משהו עליו. ידעתי שאני רוצה לכתוב מישהו שנראה כמוהו, שנע כמוהו ונוגע כך. מישהו בטריקו ירוקה מהוהה, צעיר מכדי לדעת, יודע בכל זאת.

ביקשתי מאליסיה לצלם לי אותו. עשר דקות של פפרצי, צילומי תקריב זהירים, שלא למשוך את תשומת לבו בשום אופן. הוא לא מכאן, חשבתי. אולי צרפתי, אבל לא מאלה השלוקים בטיילת. אינטלקטואל עדין וחריף. אמרתי לאליסיה שהוא יופיע לי בסיפורים.

צילום: אליסיה שחף

בתקופה ההיא הגעתי לתל אביב אחת לשבוע בערך. פגשתי חברות, הלכתי לתערוכות, ישבתי על הטיילת שעות לבד. הלכתי ברגל ממקום למקום. ראיתי אותו שוב שבועיים או שלושה אחר כך, לא רחוק מאותו בית קפה. ירדתי לטיילת עם מחברת ומילאתי עמודים בזה אחר זה.

שבועיים אחר כך שוב. נשען על מעקה אבן באזור כיכר רבין. הוא אמר למי שהיה איתו – אני לא זוכרת מי זה היה – זה לא מה שרצינו. זה פשוט לא מה שרצינו.

כתבתי בקפה מסריק. שעות. הדמות שלו לא הופיעה שם, אבל הדמות שלו הביאה רבות אחרות. האופן שבו נשען על המעקה מופיע בסיפור ההוא. המילים שאמר נכנסו לסיפור אחר. מחווה שלו הוענקה לדמות אחת, המבט הרך לאחרת.

אחת לכמה שבועות זה קרה שוב. התרגלתי לשוטט ברגליי ובעיניי גם יחד. חיפשתי אותו. המוז שלי. הוא תמיד נראה רציני, כמעט אף פעם לא התהלך לבדו. העיר הלכה והצטמצמה. כשלא ראיתי אותו, היא האפירה מצער, מציעה לי רק שבבי שורות אלתרמניות ואכזבה.

לפעמים ראיתי מישהו מהגב. דקיק, והשיער פרוע באופן הזה, והיד מתרוממת ונוגעת בפנים בזווית הזו, והוא מביט באיזו נערה וראשו נוטה, וקצת משקפיים… אבל לא. אותו תמיד ראיתי ברור. וכשזה היה הוא, הרגשתי. בדרך כלל ידעתי שאראה אותו עוד לפני שהופיע.

בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא ישב באיזה קפה בקינג ג'ורג'. הבטתי בו וניסיתי לפענח. הלסת הברורה. המפרקים השבירים. מה זה? הבירור העמיק את המבוכה שלי. אולי ההתבוננות הממושכת הזו חצתה איזה קו של טוב ורע. אולי זו החפצה מאיזה סוג. ככל שחלף הזמן למדתי לחבב אותו, אבל מתוך כבוד מסוים. הוא הותיר מאחוריו חללים פעורים של שקט. זה היה יפה בכל פעם מחדש.

אף פעם לא דיברתי איתו. אף פעם לא ניסיתי לברר מי הוא. לא רציתי לדעת.

כמעט שנה אחרי הפעם הראשונה ההיא במזארין הייתי בהפגנה. כשחזרתי ראיתי תמונות מתוכה בפייסבוק. דפדפתי, ופתאום הוא היה שם.

דקות ארוכות הקפדתי שלא להוריד את המבט אל תחתית התמונה. אולי הוא מתויג. אולי מופיע שם שמו. בסוף הבטתי.

צילום: מתוך אלבום פרטי בפייסבוק

גבריאל בורדון.

מאז לא ראיתי אותו שוב. ועדיין התמונה הזו, הראשונה, שמורה אצלי בדיסק. מדי פעם, כשאני רוצה לכתוב כמה ימים ושום דבר לא קורה, אני פותחת אותה ומנסה שלא לזכור את שמו.

(רק כשכתבתי את הפוסט הזה שמתי לב שראשי התיבות שלו זהים לאלה של אבי. חסר משמעות, נכון? כן. חסר משמעות).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צליל א  On 10 ביולי 2011 at 00:53

    יו. אני חסרת מלים. מדהים ומרגש.

    • רוני  On 11 ביולי 2011 at 20:52

      העובדה שחברה שלו מגיבה כך מרגשת אותי לא פחות.

  • tsoof  On 10 ביולי 2011 at 01:23

    וואו

  • ענת  On 10 ביולי 2011 at 07:12

    בדיוק בגלל זה אני כל כך אוהבת אותך – את לא רק כותבת נהדרת, את מספרת נפלאה. וזה הרבה יותר נדיר ומיוחד.

    השבוע תהיתי ביני לביני, כשהתברר לי שאת עוזבת את "השכונה שלי", אם לא הייתי צריכה לגשת אליך, באחת הפעמים שראיתי אותך ליד הגן בצירלסון עם הקטנה (מטרים מהבית שלי) ולומר לך זאת פנים אל פנים. בפגישה הוירטואלית שלנו בתגובה הזו, אני מגישה לך פרח של תודה. תודה שבזכותך ראיתי את הרחובות שלי בעיניים אחרות, חדשות, רגישות. עיניים שיודעות לספר סיפורים חדשים על מקומות ישנים.

    ותודה גדולה על מתנת הסיפורים שלך. יש לך כישרון נדיר ומיוחד.

    • רוני  On 11 ביולי 2011 at 20:55

      היית צריכה, ענת. הייתי שמחה. אולי עוד תספיקי, עד סוף אוגוסט?
      תודה שעצרת ואמרת לי שאהבת. זה מאוד נעים לי, וזה עוזר לעבור את הרגעים האלה שבין רעיון לטקסט, לדעת שמישהו נהנה מזה.

  • שרון רז  On 10 ביולי 2011 at 08:53

    זה יפה

  • ali  On 10 ביולי 2011 at 10:03

    מקסימה אחת 🙂

    • רוני  On 11 ביולי 2011 at 20:56

      את השותפה האולטימטיבית והחברה הכי בעולם.

  • אוגניה, בלוגילוגי  On 10 ביולי 2011 at 10:07

    הוא באמת משדר נינוחות וחום

    • רוני  On 11 ביולי 2011 at 20:57

      אנשים שמכירים אותו אומרים עליו דברים נפלאים. זאת אומרת, הם ניסו להגיד לי, אבל ניסיתי לא להקשיב.

  • מיקי גוריון  On 10 ביולי 2011 at 10:08

    כתבת נפלא. בסיפורים הקצרים יש התבוננות אינסופית בפרטים הקטנים שעושים את ההבדל.
    אוסף של רגישויות שמצטרפות יחד לתמונה ברורה. יופי!

  • ענבל  On 10 ביולי 2011 at 11:12

    מקסימה…http://www.youtube.com/watch?v=AtK5qP5LyAQ
    "all i wanna know is what you're dreaming of…" (שיניתי את הב' לג' וזה מה יצא:))

  • דודו פלמה  On 10 ביולי 2011 at 16:49

    סליחה על ההתקלשאות אבל נורא הזכיר לי במהופך את

    הוא לא ידע את שמה,
    אבל אותה צמה
    הלכה עמו לאורך כל הדרך,
    והוא ידע, יש יום
    בו יפגשו פתאום,
    עם שחר של טללים או שמש ערב…

    באמת סליחה, הפוסט הזה הרבה יותר עמוק ומעניין
    מהשיר הפשטני של חיים חפר אבל יש בו משהו דומה.

    • רוני  On 11 ביולי 2011 at 20:58

      אני מאוד אוהבת את השיר. לכבוד הוא לי.

  • לימור שנורמכר  On 10 ביולי 2011 at 23:37

    מלאכת שזירת הרגשות והמילים שלך מהפנטת.
    תודה.

    • רוני  On 11 ביולי 2011 at 20:59

      תודה רבה, לימור.
      עכשיו תורי: העבודה שלך עוצרת נשימה. אני כל כך שמחה שהשארת כתובת!

  • לי עברון-ועקנין  On 11 ביולי 2011 at 16:34

    אח, רוני, את ודברים חסרי משמעות…
    וזה כ"כ מעניין מה עולה על הרדאר של כל אחד ואחת מאתנו, אני כנראה לא הייתי מבחינה בו כי הוא כל כך צעיר. לעומת זאת איש אחד לא צעיר שישב על הבאר של המעדנייה בטשרניחובסקי ונפל לו כפכף מהרגל, לא יוצא לי מהראש…

  • לי עברון-ועקנין  On 11 ביולי 2011 at 16:36

    והמשפט הראשון יצא לי לא ברור, התכוונתי שאת מפליאה לכתוב וריגשת אותי מאוד בסיום.

    • רוני  On 11 ביולי 2011 at 20:51

      מותק, אני לא יכולה להניח אפילו לרגע שתהיי פחות ממקסימה. הנסיון מגלה, את יודעת. תודה רבה.

  • chellig חלי גולדנברג  On 11 ביולי 2011 at 19:43

    איזה עונג.

    כמה אני מקווה שתוך פחות מיום הוא יצור יתך קשר כי מישהו סיפר/ה לו והוא יגיד שהוא כבר קרא כי הוא קורא כאן כבר מזמן……

    נ. כן, אני יודעת שאני פתאטית לפעמים…

    • רוני  On 11 ביולי 2011 at 20:52

      תגידי, ממתי אנחנו מכירות? נראה לך, יקירתי, שהייתי כותבת פוסט כזה ומפרסמת תמונות בלי לקבל את רשותו מראש???

  • הלה, סידני, אוסטרליה  On 5 באוגוסט 2011 at 04:19

    נ"ב "המוזה" שלך היתה גורמת לי לסובב את הראש אחריו ברחוב – הזרועות, בדיוק כמו של אחיך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: