המכונות שהייתי

משגב עם

שני דליים, האחד מלא, השני ריק.

לסדר כיסא.

להדליק את המכונה.

אוזניות. תחנת רדיו.

להוציא סרט ארוג מדלי ימין.

להניח על המכונה. לקפל קצה. להכניס לתוך המהדקים.

ללחוץ בשני אגודלים על שני הכפתורים האדומים. צפצוף ארוך.

להוציא את הסרט. להפוך. לקפל קצה שני. להכניס לתוך המהדקים.

ללחוץ בשני אגודלים על שני הכפתורים האדומים. צפצוף ארוך.

להשליך את הסרט המוכן לדלי שמאל.

ושוב.

ושוב.

ושוב.

להחליף דלי.

ושוב.

שמונה שעות. לפעמים עוד שעתיים נוספות.

ואז הביתה.

*

ירושלים, חודשיים לפני כן.

החוג למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, שנה א', סמסטר א', תואר ראשון.

הייתי הבטחה גדולה, ככה אמרו. המרצה האהוב עלי מכולם היה ד"ר (היום פרופסור) אבנר דה-שליט המאתגר. בהשראתו הברוכה התמכרתי לספרי מחשבה מדינית וקראתי אותם כל הזמן. רק יסודות: לוק והובס ראשונים, ואז דה טוקוויל הנפלא, מרקס הקרוב ללבי, ברלין האהוב, רוסו המבולבל-מבלבל והגל החצצי. קראתי על הדשא, בקפיטריה, בספריה, בעבודת הלילה שלי במוקד של חברת שמירה, על המיטה של גל בממילא.

הכי הרבה על המיטה של גל בממילא. הוא היה רק ידיד, למרות החיה האירוטית החריפה שלי, שטיילה איתנו בשבילי הכפרים הערבים שבין האוניברסיטה לביתו, שהצילה את שנינו מהזרות הבלתי נסבלת במפגשים של "האינטלקטואלים".

היינו שוכבים יחד במיטה וקוראים ספרי מחשבה מדינית. מדי פעם ניהלנו שיחה במילים ושיחה במבטים ושיחה של גוף אל גוף, ואף פעם לא נגענו.

אני הייתי של עדו החכם. הוא היה אשם בכל מה שקרה. הוא זה שהסיט את הדלת המסתובבת הזו.

עדו היה היועץ שלי באוניברסיטה. חודש בדיוק מתחילת הלימודים הוא כבר הזמין אותי אל המפגש הראשון של חוג האינטלקטואלים. נדמה לי שכך הם כינו את עצמם, אם כי ייתכן שזכרוני מתעתע בי, או אולי רשעותי המסוימת.

קבוצת הדוקטורנטים המבטיחה של החוג, כולל הזוג המוזהב, אז עוד לא נשואים, היום שני אקדמאים בולטים בתחומם וגרושים. היו גם שני מסטרנטים מצטיינים במיוחד, והייתי אני: תואר ראשון. שנה ראשונה. סמסטר ראשון.

הדיון הראשון היה באדורנו. זו היתה הפעם הראשונה שבה שמעתי על אסכולת פרנקפורט ולא הבנתי מילה אחת ממה שאמרו שם.

עדו התעקש שאמשיך לבוא. אני הייתי, כמובן, מאוהבת בעדו החכם והאפל. אז באתי. במפגש השני התגברתי על הבהלה ושאלתי בהיסוס שאלה. אולי שתיים. את התשובות לא הבנתי. בסוף הפגישה נגשו אלי בני הזוג המוזהב והחמיאו לי על השאלות. "מה שמובן מאליו בעינינו, את מעמידה בספק. זה היה מבריק."

עדיין לא הבנתי כלום.

אז התנחמתי בגל, מסטרנט תל אביבי שנקלע לחוג במקרה, כמוני. צחקנו עליהם. גם אותו לא הבנתי, אבל את הרעבתנות שבה התבונן בי הכרתי. זה היה מוכר, בטוח ונעים. חיית המחמד האכזרית שלי עשתה את תפקידה כתמיד.

עוד חמש פגישות חלפו וזה התחיל. חלומות על קריירה אקדמית בינלאומית מסחררת התנגשו בחרדות עצומות, שנבעו מידיעה פנימית עמוקה, עד כמה אני לא יודעת.

בחוג לפילוסופיה פגשתי את יותם, גם הוא אקדמאי מבריק ונחשב בתחומו היום, והסתופפתי מעט בצד מתיקותו. החיה עקבה אחריי גם לשם. לא יכולתי לדעת בשום אופן אם הם אכן מעריכים את האינטיליגנציה שלי, או שהם נמשכים אל החמוקיים הנעריים, המיניות החצופה והמוחצנת (והלא ממומשת).

הסמסטר עמד להסתיים. הגשתי עבודה ראשונה. "על מושג הניכור בתורתו של מארקס". המכונה היתה האדם, האדם היה לחלק מהמכונה. הוא איבד את עצמיותו לגמרי במפגש הזה. גלגל שיניים משוכלל ולא אמין. קיבלתי 100 עגול ומתוק. ד"ר דה שליט אמר שזו העבודה הכי טובה שקיבל מסטודנט בשנה א'.

כשיצאתי מחדרו פגשתי את ראש החוג מלווה בעדו היפה. עדו הציג אותי בפניו, והוא התבונן בי בתשומת לב ואמר, "סיפרו לי עלייך. כמה מהמרצים סימנו אותך למלגה השנה." עדו חייך אלי. החיה הצטנפה וזינקה על רגליה האחוריות.

למחרת החל לרדת שלג בירושלים. הוא הצטבר עד כדי שיכולתי להתחמק מהמבחן השני. יצאתי החוצה והלכתי ברחובות המושלגים עד הלילה. לא היה דיבור פנימי. הלכתי בשלג. זה הכל.

בבוקר הבא ארזתי את חפציי ונסעתי אל הקיבוץ. גם שם ירד שלג. חיכיתי מחצית היום בקרית שמונה, ואז עובדיה הסיע אותי אל המשק. נרשמתי במזכירות. קיבלתי את החדר הישן שלי. נשכרתי לעבודה במפעל.

*

משגב עם

שני דליים, האחד מלא, השני ריק.

לסדר כיסא.

להדליק את המכונה.

אוזניות. תחנת רדיו.

להוציא סרט ארוג מדלי ימין.

להניח על המכונה. לקפל קצה. להכניס לתוך המהדקים.

ללחוץ בשני אגודלים על שני הכפתורים האדומים. צפצוף ארוך.

להוציא את הסרט. להפוך. לקפל קצה שני. להכניס לתוך המהדקים.

ללחוץ בשני אגודלים על שני הכפתורים האדומים. צפצוף ארוך.

להשליך את הסרט המוכן לדלי שמאל.

ושוב.

ושוב.

ושוב.

שנה שלמה עשיתי את זה. הייתי מאושרת ושקטה. בלילות שכבתי על המיטה של גוטליב, הבוס והאהוב שלי, וקראתי במארקס. רציתי להגיד לו, למארקס, שיש מכונות שעשויות רק מגלגלי שיניים אנושיים. שמכונת הריתוך האולטרה סונית היתה טובה לי מהם.

עד היום אני עוצמת מדי פעם את עיניי ומרתכת סרטי בד במכונה האולטרה סונית שלי. סרט. קיפול. הידוק. לחיצה. צפצוף ארוך. היפוך. קיפול. הידוק. לחיצה. צפצוף ארוך.

שלווה.

הבטחה גדולה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אילן  On 5 ביולי 2011 at 15:20

    כל כך נעים לקרוא אותך
    א.

    • רוני  On 5 ביולי 2011 at 15:22

      תודה אילן. אתה זוכר אותי ככה בערך, נכון? כמה מוזר. אני כמעט לא מאמינה שזו הייתי אני.

  • מיקי גוריון  On 5 ביולי 2011 at 15:32

    את מוכיחה שאין ספק-רגליים יפות אינן סותרות את חוכמת הלב.

    • רוני  On 6 ביולי 2011 at 00:03

      את הוכחת את זה שנים לפניי, מיקי 🙂

  • avivamishmari  On 5 ביולי 2011 at 15:45

    מה קורה איתה באמת, החיה האירוטית החריפה ההיא. אני בטוחה שאת ממשיכה להאכיל אותה מכף ידך.

    • רוני  On 6 ביולי 2011 at 00:03

      היא אוכלת אותי ואת כף ידי. כולי תקווה שלא תפסיק לעולם.

  • שלומית  On 5 ביולי 2011 at 15:49

    כמה אני מזדהה עם מה שכתבת. אין לך מושג. אוהבת את היכולות והעומק והאומץ להביט ולהסיק ולשתף אותנו.

  • אלירז  On 5 ביולי 2011 at 17:22

    איזה מזל יש לנו שלא השארת את הכשרון הגדול שלך באקדמיה. נראה לי שהסתובבנו באותם מסדרונות אפלים באותה שנה בדיוק… ויותם – זה יותם בנזימן הנהדר, לא? הזכרת לי תחושות ששמחתי לשכוח. אבל ממרחק השנים הן נעטפות באיזה דוק נוסטלגי מנחם קמעה.

    • רוני  On 6 ביולי 2011 at 00:05

      יותם בנזימן המבריק והמקסים. בדיוק זה. כמה טוב היה יכול להיות להכיר אותך שם.

  • liorgimel  On 5 ביולי 2011 at 17:31

    איזה יופי של פוסט! אחד מהחזקים שלך.
    משהו בסגנון הזכיר לי קצת את אביבה משמרי (זאת מחמאה, כן?).

    • רוני  On 6 ביולי 2011 at 00:06

      מחמאה גדולה מאוד. תודה, ליאור.

  • לואי לואי  On 5 ביולי 2011 at 17:53

    אז כך נראית מיניות במגדל השן. עושה חם וקר. זה כמעט כמו להיות שם, נדמה לי.

  • רועי רוטמן  On 5 ביולי 2011 at 18:45

    פוסט יפה מאוד. אני תוהה אם אני צריך לחפש את המכונה שלי.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 5 ביולי 2011 at 19:13

    אם יש משהו שתיעבתי באקדמיה, זו האקדמיוּת – המסלול, פס הייצור, שקר החירות האינטלקטואלית, המוצלחוּת היהירה. כל זה עמד בניגוד חריף כל כך לרעש הפסיכי שאיכל אותי מבפנים. יותר מהכל, רציתי להיות החייל הרומי שירה את החץ והבעיר את הספריה באלכסנדריה.

    טוב שהיו לך האומץ והשכל לקום וללכת. אני נשארתי ומסמסתי את הקרדיט עד שבעטו בי. זו לא היתה חוויה בונה.

    • רוני  On 6 ביולי 2011 at 00:09

      הגדרה רבת עוצמה. אולי פשוט לא נועדנו לשם. יש שם גם אנשים מאושרים מאוד.

  • אלודאה  On 5 ביולי 2011 at 20:50

    ואני, אני אוהבת אותך בדיוק כמו שאת. זה מספיק טוב, נכון?

  • galithatan  On 6 ביולי 2011 at 00:05

    עשית לי געגועים ללוק והובס. אצלך זה היה מרקס, אבל בשני המקרים ההוגים נותרו מאחור…
    קצת חבל, אבל גם קצת לא – כי תראי איפה את היום 🙂

    • רוני  On 6 ביולי 2011 at 00:11

      לא נותרו מאחור. את חלקם אני עדיין קוראת, היית מאמינה?

  • תומר  On 6 ביולי 2011 at 00:11

    נפלא נפלא נפלא!
    גואה מגאווה ושמחה

    • רוני  On 6 ביולי 2011 at 00:13

      תודה, מתוק שלי. אין כמוך בעולם.

  • אלה  On 6 ביולי 2011 at 02:04

    ואני קצת מתבאסת מזה שנתת לגברים האלה להוציא לך את החשק האקדמי. שניבהלת. שפשוט ברחת.
    ומארקס הוא תמיד נפלא.

  • דקלה  On 6 ביולי 2011 at 16:41

    כתבת נהדר. כל הרוח והחומר, הסיפור והמספר – בפוסט אחד.

    • רוני  On 6 ביולי 2011 at 22:09

      תודה. נורא משונה שהיו אנשים שחשבו שזה סיפור או נסיון לכתוב את זה כסיפור.

  • רוני גם  On 8 ביולי 2011 at 18:06

    אני למדתי בפתוחה, בבית, ככה שאין לי מושג על מה את מדברת…
    אהבתי את חיית המחמד האכזרית
    ואת שתי התמונות, מאוד! אין כמו ציפור על כף היד!
    (שבת שלום…)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: