מישהו צריך להרוג אותך

צהרי היום, שיחת טלפון ממספר חסוי. קול צווחני.

זאת רוני גלפיש?

כן. (לא טורחים לתקן פה. השם שלנו בלתי אפשרי)

את בת זונה-חראית-תמותי-יא-שוביניסטית את והספר המחורבן שלך שהוא הגנה על אנסים ורוצחים!

זאת היתה ההתחלה. אני זוכרת במעורפל ששמעתי שהכל שקרים ועיוותים ושנשים כמוני גורמות נזק למהפכה הפמיניסטית. זה נמשך כמה דקות, שבהן החזקתי את הטלפון והמוח שלי קפץ בנג'י בלי חבל מרוב בהלה. אני לא זוכרת את כל המילים שאמרה, אלא רק את תחושת הלא-יכול-להיות ואת השולחן שלי.

היו עליו קערה עם חרצני דובדבנים, שני טלפונים, ליפסטיק, מאפרה. פוסטר מיום עיון בשנקר, מסטיקים. שלוש מחברות. הטקסט שצופי שלח לי לקרוא. עותק של writer's digest. ספר שירה של נדב ליניאל. פתק עם הטלפון של מיה. המון עטים. עותק של הספר שאני עורכת עכשיו. שלוש אבנים מרמת הגולן.

הסתכלתי עליהם מאוד. הפער בין האשה הצורחת באוזן שלי לבין השולחן שלי והדברים המרגיעים שעליו לא הצטמצם.

מישהו צריך להרוג אותך! היא צרחה. אני אדאג שמישהו יהרוג אותך!

וניתקה.

ולא הצלחתי לנשום. פשוט עפתי לחלון של טוויטר כי הייתי צריכה לדבר. ודיברתי עם יואבי  קצת. יש אנשים משוגעים בעולם, הוא אמר. אל תדאגי, יהיה בסדר.

ואז התקשרתי לחבר, עו"ד פליליסט, שצחק ואמר שאין טעם לגשת למשטרה, סתם בזבוז זמן. הם לא יעשו שום דבר בגלל איום חד פעמי. ושהאנשים האלה בדרך כלל פורקים את זעמם וממשיכים הלאה.

ואז העורכת שלי, שאמרה שזה קצת דומה לאונס, ושהמבט המשוטט הזה, הקיפאון, הבהלה, הם תגובה קלאסית. והיא נתנה לי במילים חיבוק. זה היה טוב.

ואז אחי שצחק ואמר שאני גארפ, והצחיק אותי קצת. כן, גם לגארפ זה קרה. וגארפ הוא בכלל האח הרביעי שלנו.

ואז המחשבה: כתבתי את הספר הזה – איך לא נגררים לקלישאות? – כתבתי ואני מאמינה במה שעשיתי. אני עומדת מאחורי זה. אני פמיניסטית ואני חושבת שהספר הזה לא נוגד פמיניזם בשום צורה.

ואז המחשבה: בשבועיים הקרובים אעמוד בכיכר ויכריזו את שמי ואנשים ידעו. אולי גם היא.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אילן  On 13 ביוני 2011 at 15:01

    בסך הכל היא אמרה שאת תמותי, את יכולה להבטיח לה שעל סמך הנסיון ותצפיות של עשרות אלפי שנים נראה שהיא צודקת ואת תמותי, אין סיבה למהר כמובן, כי יש לך עוד המון לכתוב וילדים לגדל, אבל בגדול היא צודקת, את תמותי.

    אוהבים אותך
    אילן

  • אסתי  On 13 ביוני 2011 at 15:19

    וואו!

    לא יאומן.
    ואחר כך, הכתיבה… כל כך אמיתי ומדוייק:
    "זה נמשך כמה דקות, שבהן החזקתי את הטלפון והמוח שלי קפץ בנג'י בלי חבל מרוב בהלה. אני לא זוכרת את כל המילים שאמרה, אלא רק את תחושת הלא-יכול-להיות ואת השולחן שלי.

    היו עליו קערה עם חרצני דובדבנים, שני טלפונים, ליפסטיק, מאפרה. פוסטר מיום עיון בשנקר, מסטיקים. שלוש מחברות. הטקסט שצופי שלח לי לקרוא. עותק של writer's digest. ספר שירה של נדב ליניאל. פתק עם הטלפון של מיה טבת דיין. המון עטים. עותק של הספר שאני עורכת עכשיו. שלוש אבנים מרמת הגולן.

    הפער בין האשה הצורחת באוזן שלי לבין השולחן שלי והדברים המרגיעים שעליו לא הצטמצם."

    אלו החומרים של הספרות, ותסלחי לי אם אגיד שזה נפלא.

    באהבה ובדאגה

  • דניאלה  On 13 ביוני 2011 at 15:28

    אולי היא משוגעת,אולי היא לא,אולי היא רק כועסת.העניין היא שזה מפחיד.שזה איום.שהקיפאון שלך מובן.ומה את יכולה לעשות? מובן שתרגישי מאוימת,מפוחדת.אני מבינה אותך.והעניין שאי אפשר להגיש תלונה על איום חד פעמי ,פשוט מקומם.
    ואת כתבת ספר,ואם הקוראים אוהבים או לא,מכימים או לא, זה עניין לדיון.לא לאיום.
    אוף!

  • bognabartosz  On 13 ביוני 2011 at 15:31

    מי צחק צפריר או האח השני ?

  • אילן  On 13 ביוני 2011 at 15:32

    יכול להיות רוני (ואת חייבת לסלוח לי על הציניות והחשיבה ביזארית שלי) שזה הזמן לפנות לעיתונות הכתובה והאלקטרונית עם הסיפור הזה, זה בוודאי יכול למכור כמה מאות ספרים, אולי אפילו יותר. ואז מעז יצא ברווז.
    אילן.

  • אלירז  On 13 ביוני 2011 at 15:38

    עוד חיבוק יעזור? אז הנה אחד גדול (עד כמה שידיי הקצרות מסוגלות). אני כל כך מכירה את רגעי הפחד המזוקק האלה, שאף מחשבה או מילה הגיונית או מצחיקה לא עוזרות להפיג. אחר כך כן, אבל זה לא מפחית מעוצמתו הנוראית של הרגע.
    אני זוכרת שהמחשבה הראשונה שלי כשסיימתי לקרוא את הספר שלך היתה שהוא חשוב. מרגש, אמיתי, נוגע, אבל יותר מהכל חשוב.
    והוא עדיין כזה, מהסיבות הנכונות. ושום מופרע/ת, פמיניסט/ית או לא, לא יוכלו לקחת את זה ממך.
    (ולחשוב שכנראה בדיוק באותו רגע שאת קיבלת את שיחת הטלפון הנוראית הזו רציתי להתקשר אלייך לקבל עידוד על משהו קטן וטריוויאלי הרבה יותר. והחלטתי לכתוב מייל וראיתי את זה. העידוד הקטן יחכה למחר, זה בסדר…)

  • pfriedmann  On 13 ביוני 2011 at 15:48

    רגע, זה ספר על אונס?

  • שלומית  On 13 ביוני 2011 at 15:49

    אין לי מילים.
    אולי חיבוק גדול יעזור?

    ואת מגיעה אולי לחתום בירושלים?

    בבקשה בבקשה תגידי שכן.. ואז אולי גם תהיה כוס קפה ישנה ישנה..

  • סתיו אדם  On 13 ביוני 2011 at 16:14

    מצד אחד ….שונא את אלו שמאיימים ….באמת סוג של אונס ….המהות
    מצד שני ….הספר שלך עורר תגובה ….ועל כך אין לי אלא לומר …שאפו
    נכון התגובה לא זו שהיית רוצה לקבל ובכל זאת…אומנות מעוררת…מוסיקת רקע נעלמת…
    תמשיכי לעשות את שאת מאמינה בו …ההנאה כולה שלנו

  • g2-7e81873ce32ff3fc2757591eb3c66a42  On 13 ביוני 2011 at 16:27

    Be narrow minded is sometinng that happen all over the place.
    The feminist revolution is not about talking only in favor of women, but. To bring their rights to the front line, to discuss and debeit.
    You ARE a force to be considured, you talk, you shout and you do it so well.
    Don't you dare let them qquiet you! Keep on leading the way.
    Sabi

  • יוסי דר  On 13 ביוני 2011 at 16:32

    אומרים שכלב נובח אינו נושך (בהנחה שהכלבים גם מכירים את האימרה הזו)

    ומהצד הפרקטי:
    לגבי השיחה הזו – להכין תרשומת מדוייקת ככל שניתן.
    לגבי בכלל – להקליט (שזה כיום משחק ילדים).
    וזאת – אם בעתיד יהיו איומים נוספים ותחליטי ללכת למשטרה.

  • דודו פלמה  On 13 ביוני 2011 at 16:39

    היי רוני, פחד הוא מתאבן טוב לחיים. ונכון הבאת את הסעיף למישהי וגם זה סוג של תגובה על ספר. אמוציונאלית אמנם, גארפית משהו, והעיקר שאח שלך לא ינשוך אף כלב באוזן. הוא ניראה לי בחור עם לסתות חזקות. והכי חשוב אני מאחוריך.

  • חנן כהן  On 13 ביוני 2011 at 17:21

    קוראים לזה טריגר. הבעיה היא שאי אפשר לכתוב "זהירות, טריגר" על כל דבר כי כל דבר יכול להיות טריגר בשביל כל מיני אנשים.

  • דפנה לוי  On 13 ביוני 2011 at 17:45

    שיהיה בהצלחה בשבוע הספר – ואין ברירה, חייבות לפתח עור של פיל (וכבר ניסיתי על עצמי את כל הבדיחות המתבקשות).

  • chellig חלי גולדנברג  On 13 ביוני 2011 at 20:31

    .

    כי אין לי מה להגיד בכלל חוץ מאין גבול לטירוף וחיבוק

  • avivamishmari  On 13 ביוני 2011 at 20:44

    פחד!
    חיבוק, מקלחת חמה וארוכה, לשטוף היטב את האוזניים, לנשום את כל זה החוצה. סביר שהיא צורחת כדי להוציא הכל החוצה, לא כדי ליישם.
    ואם הספר כן היה נוגד פמיניזם, אז מה?

  • קיקה  On 13 ביוני 2011 at 20:44

    אם לחוות רגעי-דרעק אז בשביל דברים כאלו שנכתבים:
    "הפער בין האשה הצורחת באוזן שלי לבין השולחן שלי והדברים המרגיעים שעליו לא הצטמצם".

    אל תפחדי. לצוף יש כאפה של טיטאן נורבגי.

  • מיכל  On 13 ביוני 2011 at 20:58

    אוי. אוי. אמאל'ה. נשמע איום ונורא. וכל הדברים האחרים והחכמים שכתבו לך כאן למעלה.
    שולחת מכאן מה שאפשר עוד כדי לנסות להקל ולו במעט. נורא מעצבן. נורא.

  • ימימה  On 13 ביוני 2011 at 21:43

    איזה פחד! לא יודעת מה הייתי עושה בסיטואציה כזאת. גם אני שולחת חיבוק!

  • רוני  On 13 ביוני 2011 at 21:49

    תודה על התמיכה, כולם. ותודה מיוחדת ליואב שעשה לי את אוכל הנחמה המושלם (חביתה בפיתה) ושלח אותי לישון. אולי מחר בבוקר משהו מכל זה יראה הגיוני או נסבל, אבל לא היום.

  • תמי ברקאי  On 13 ביוני 2011 at 22:30

    מפחיד ומבעית.
    מה שיש לעשות במקרה כזה זה בדיוק מה שעשית: לראות שזה מה שקורה, לאכול ולישון ולקבל חיבוק.
    מישהי לא יודעת מה לעשות עם הכאב שלה אז היא צורחת אותו עלייך. רק מלקרוא את זה נעתקת הנשימה.
    מאחלת לך לקום בבוקר עם פרופורציה חדשה על זה, זה מה ששינה בדר"כ עושה למרבה המזל.

  • קוראת-כותבת  On 13 ביוני 2011 at 22:59

    מפחיד נורא, ואלים נורא, ומצד שני – לדעת שמה שכתבת כל כך משמעותי, וכל כך חזק שהוא עושה שינוי אצל אנשים, שהוא מזיז אותם. שכתבת משהו שיש לו כוח וקיום מלא בעולם.

  • אהרן פ  On 14 ביוני 2011 at 00:30

    מבהיל כמה אנשים מסתובבים עם הצרחות האלה בלב.
    קבלי תמיכתי.

  • רחל  On 14 ביוני 2011 at 04:57

    לא, הספר שלך לא נוגד פמיניזם. הוא נפלא. ואת נפלאה. ההיא בטח לא קראה אותו. אבל לצעוק היא יודעת, זה כן. אני הייתי מתקשרת למשטרה.

  • ora21  On 14 ביוני 2011 at 09:27

    מה עובר לאנשים בראש? מפחיד. ממש מבינה להרגשתך. כשקראתי את בליל הקללות/צרחות נזכרתי גם אני בכמה שיחות מצמררות שקיבלתי ולא אשכח לעולם אך למזלנו זה חולף. שמרי על עצמך ואל תתני לשומדבר לשתק את היצירתיות שבך

  • vandersister  On 14 ביוני 2011 at 10:14

    אנשים מטורפים. האלימות פה עוברת כל גבול. מצטערת, אין לי מילות נחמה פרט לזעזוע עמוק 😦 אנשים שכחו שמותר ואפשר לא להסכים, אפילו לנהל דיונים סוערים על חוסר הסכמה, אבל מכאן ועד איומים ברצח?…

    שלא תדעי עוד צער מאנשים טיפשים, בורים ואלימים.

  • מעוז מוסל  On 14 ביוני 2011 at 10:26

    שלא תדעי עוד צעק.

  • ניר הופמן  On 14 ביוני 2011 at 18:43

    מפחיד. חיבוק וירטואלי.

  • mooncatom  On 14 ביוני 2011 at 19:30

    זה עצוב, וזה קשה, וזה מבעית וזה גם חשף כאן, שוב, את האהבה הגדולה שיש לך, ואת החיבוק הגדול שאת מחובקת. וזה הכי חשוב.

  • צפי  On 14 ביוני 2011 at 22:07

    וואי איזה באסה. אנשים פה מעלי כתבו דברים מאוד נכונים. חיבוק גם

  • שחר שילוח  On 14 ביוני 2011 at 22:25

    מפחיד נורא, בעיקר בגלל שזה נעשה בשם הפמיניזם. אבל אולי מעז ייצא מתוק וזה יספק לך חומר לספר הבא

  • אורי  On 14 ביוני 2011 at 23:30

    רוני, אכן מפחיד ונורא. רק תזכרי – המופרעת בצד השני מבוהלת הרבה, הרבה יותר.

  • ענבל  On 15 ביוני 2011 at 15:57

    רוני, מחבקת ומחזקת. כמה מטורפים מסתובבים חופשי…מוכנה לבוא להיות לך לשומרת ראש אם צריך.

  • ronihefer  On 15 ביוני 2011 at 17:21

    רוני, הפעם אני מגיב. סופסוף.
    עוינות ואלימות מילולית הן דברים שקשה לעכל ועצוב שהיית צריכה להתמודד עם זה בגלל מילים או דעות שלא מוצאות חן בעיני מישהו. מצד שני, גדולי היוצרים התמודדו עם תגובות שלא תמיד החמיאו ליצירות שלהם, רק בגלל שהעזו להעמיד את האמת שלהם בחזית ולא להתחנף לקהל. אם זה מנחם אותך במשהו, סבבה. אם לא, אני היום וברוב השבוע הקרוב בדוכן כתר בכיכר רבין. את מוזמנת לקבל חיבוק ומילה טובה.

  • אורה ג.  On 17 ביוני 2011 at 17:18

    זה מפחיד ממששש…….באיזו מדינה אנו חיים?
    והעיקר שאת זוכה לקבל אהבה והערכה,
    ושיהיה לך בהצלחה בשבוע הספר.

  • PKUBH  On 21 ביוני 2011 at 22:50

    תגידי, מה בדיוק את מקשקשת? גראפומנית, גפילטע-פִּיש

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: