אוטומציה

פורסם לראשונה במסמרים

ערפל של קיץ, ככה צריך לקרוא לאד החם הזה, שעולה מן המדרכות ומבשל את שוקיה. זה נשמע כמעט חורפי, כמעט רומנטי, כמעט כאילו ציירת אנגליה דקת גו תפסע בעוד רגע ברחוב המיוזע, בשמלה ארוכה, ומבטה מסתורי ומצועף. ערפל של קיץ. המילים כמעט הצליחו לצנן מעט את רחוב דיזנגוף, שהתעלף לרגליה. החלונות המאובקים סירבו להציג בפניה את הסחורה. העקבים היו טעות. כפכפים, כולם מתכפכפים פה בשלווה בטוחה, ורק היא נדחסת בכובד משקלה לתוך חרטומי הנעליים הצרים.

הכל היה מוכר וזר. כל השנים נסעה באוטובוס מאי-שם בארץ, עולה לרגל מפעם לפעם אל החנויות והקיוסקים, אל כוסות מיץ התפוזים הגבוהות, אל הבגדים שאפשר רק לראות ולרצות, אל האנשים היפים שהולכים בפשטות ברחוב, המוני אנשים יפים.

היא האטה, שלא לפגוע במקרה בכלב שפסע לפניה, קשור ברצועה אדומה ארוכה אל גבר גבוה, שאפילו מאחור אפשר היה לראות שהוא אחד מהיפים האלה. כתפיים רבועות, רחבות, שׂער שחור נחרץ. עכשיו מקובל להסתכל על ישבנים של בחורים ולהעיר עליהם משהו, והיא כיבדה את זה שלפניה במבט. נירה וטל דיברו על התחת של החבר שלהן. כמה הוא יפה. זה תחת, חשבה, מה אפשר להגיד עליו כבר? זקוף, מעט בולט. בטח זה מה שנחשב יפה. כבר החלה מנסחת במחשבותיה את האופן שבו תדווח לנירה כשתשוב הביתה. היא בחנה אותו בתשומת לב, מחפשת את התיאור המדויק. ישבן עגול מעל רגליים ארוכות, שפסעו באטיות שלֵווה של בעל בית. אי-שם מחכה לו נערה זהובת שׂער, בהירת עיניים, מקופלת באדישות בטוחה על ספה מהקטלוג של איקאה, המזגן מנפנף לה וילונות דקיקים. הכלב התעכב לרגע והשפריץ כמה טיפות שתן על הקיר. הבחור בעל הישבן היפה עמד מול מִתקן העיתונים והתבונן בדמותה של מישהי על כריכה מבהיקה של כתב-עת.

מאחוריו התגבהה ערימה כתומה ודהויה של תפוזים ומשכה את תשומת לבה. גם אם תחיה בעוד מאה מקומות, גם אם לא תדרוך שוב בפרדס, לעולם יהיה תפוז הקיץ בעיניה כשארית הפליטה, אומלל ומעורר רחמים. כבר בגיל שש הובילו אותה בעגלה אל הפרדס הבוהק מגשם, והיא טבלה את מגפיה בשלוליות וקטפה תפוזים רטובים. השק על כתפה הלך ונרטב, הותיר עיגולי לחות על חולצתה ומכנסיה. ובכל זאת, בחום הזה, התעורר בה חשק למיץ תפוזים.

הכלב כבר סיים את ענייניו. השלולית תתאדה בעוד רגע, תעטוף את הפיצוחים בקיוסק באד חמצמץ. הבחור עוד עמד ובהה בפני האשה שעל כריכת כתב-העת, ידו התהדקה על הרצועה וסירבה לַמשיכות האלימוֹת של הכלב. היא זיהתה את פניה במעורפל: אולי מתוכנית טלוויזיה, אולי מכּתבה אחרת. אולי רק דמתה לכל הבלונדיניות האחרות. היא לא רצתה להיראות כמו כולן, אבל רצתה להיראות בדיוק כמו זו, שעיניה ושפתיה בהקו ובמבטה היה ביטחון שאפשר רק לחלום עליו.

 זה היה המקום. כבר נמאס לה להתווכח עם עצמה. לבוא לשם? שוב? זה יהיה חסר משמעות עכשיו, כשהיא כבר יודעת שהוא אומר את זה לכולן. אחרי שנירה כבר קיבלה, וטל, ואמא של טל. בטח בעוד רגע כבר יכתבו עליו בעיתון והוא יהיה תחנה במסלול של ישראליוֹת עצובות ותיירות סקרניות. כמו מכונה אוטומטית למכירת כריכים, כך הוא יהיה מכונה אוטומטית למכירת המילים שנשים רוצות לשמוע. יבואו הדהויות והעייפות, הקשישות והדחויות. יבואו אלה שפניהן עטורות פצעונים וכתמי לידה, יבואו השמנות הטיפשות, כמוה, שמוכנות ללחוץ על הכפתור, להזמין מיץ תפוזים למרות הכל, רק בשביל זה.

כשהלכו הבחור והכלב סוף-סוף לדרכם, נכנסה אל הקיוסק. מבטה חלף במהירות על הממתקים והפיצוחים. היא חמדה את כולם באותה מידה, כלומר במידה רבה מאוד, ואז נכנעה. בשביל המילים האלה היא יכולה להיות לרגע רזה מדומה, מזמינה מיץ והולכת לדרכה בקלילות שלֵווה.

"מיץ תפוזים, בבקשה," אמרה. האיש שמאחורי הדלפק הנהן ופנה אל הערימה. הוא נשא משם את מבטו אליה והיא עצרה את נשימתה.

"חם, אה?" אמר.

"נורא חם," השיבה. נו, שיגיד את זה כבר. שנגמור עם זה והביתה.

"בינוני או גדול?"

"גדול," אמרה. אחר-כך, בהיסוס, בהתנצלות: "בעצם, בינוני."

היא לא היתה צריכה לבוא. אם כבר באה, עדיף היה לקנות מים ולצאת מכאן צ'יק צ'ק. נירה אומרת שמים זה בריאות ומיץ תפוזים זה סתם המון קלוריות. אבל הפה שלה יבש כל-כך, ולשונה מרה. מים לא יפתרו את הבעיה. מיץ ומילים, חשבה. אחר-כך אסע הביתה והכל יהיה קל יותר.

היא הביטה בידיו המניחות את התפוזים על משטח הפלסטיק הפצוע, חותכות שני חצאי עיגולים שווים, דקיקי קליפה. הפצלים בתוך התפוז נדמו רזים, אומללים. כשהניח את התפוז הראשון במתקן המתכת הירוק ומיעך אותו בידית, הזדרזפו להם שבילים צהובים, מקוטעים וחלושים. היא נעה בזהירות, בשקט. חילצה רגל מתוך נעל והניחה אותה על הרצפה החמימה. הרגל נאנחה בשמחה, והיא שחררה את השנייה, מותחת את בהונותיה המכווצות לצדדים.

האיש סחט וסחט, הכוס התמלאה הבטחה והיא השתוקקה אל המילים.

"קש?" שאל.

"כן, בבקשה. כמה?"

"שמונה-עשרה."

הוא כבר לא יגיד כלום. הפעם היא עברה את הגבול, עם עוד עשרה קילו מאז הפעם שעברה. הוא נדיב, אבל לא עד כדי כך.

בעת שפשפשה בארנק כבר השחילה את הרגליים בזהירות בחזרה לכלאן. הזרתות – לא, הבהונות החמישיות – התעוותו לפינתן בכאב. אסור להוריד את הנעליים אפילו לרגע. זה רק מחמיר את המצב. ככל שהכלא קבוע יותר, כך קל יותר לחיות בו.

האיש הושיט לה את הכוס. היא הניחה בידו השנייה שטר של עשרים ומיד ינקה לגימה ראשונה. המיץ התפשט בפיה, סר טעם. לא היתה בו החמיצות המרעננת של הגשם, וגם לא המתיקות המוגזמת של סוף החורף. סתם תִפלוּת.

"כמה את יפה," אמר האיש. "כל-כך יפה."

שירי נשאה את מבטה בפליאה והביטה בו. אף שידעה, אף שחיכתה, היא רצתה לשאול "מה אמרת? מה אמרת? בבקשה תגיד את זה שוב."

גבוה, חזק, מבוגר. שׂערוֹ לבן. הוא חייך וקמטים נמשכו מעיניו. פעם הוא היה יפה, חשבה.

"תודה," אמרה.

המוכר הרכין את ראשו רק מעט, והיא לקחה מידו שני שקלים והשליכה אותם אל התיק. כשפנתה לצאת, הסתבכו רגליה זו בזו והיא כמעט מעדה, ופרצה אל הרחוב כממהרת.

היא חייכה. הביטה סביב במהירות לראות אם מישהו רואה אותה, אבל הרחוב היה ריק פתאום מאדם, ורק מכוניות הותירו שבילי להט מנועים. משמאלה היתה חנות גדולה שכובעים וצעיפים בחלונה. היא נכנסה אל החנות במין בהילות משונה. היתה שם אשה זקנה, שישבה מאחורי דלפק מרוחק.

היא חצתה את חלל החנות המאובקת, הלא-ממוזגת. מערת פלאים עתיקה. אני רוצה כובע, אמרה. מקש. גדול, עם שוליים רחבים וסרט. הזקנה קמה באטיות, פניה נטולות הבעה, משכה מאחוריה ערימה גדולה של כובעי קש, והניחה אותה על הדלפק. בצד אפה היתה שומה גדולה וחומה.

שירי הניחה את הכובע העליון על ראשה והביטה במראה הקטנה, שנתלתה במעוקם ליד הדלפק. קטן מדי, אמרה. אני צריכה גדול.

הזקנה הרימה את הערימה כולה והותירה רק את הכובע התחתון על הדלפק. סביבו היה עיגול של אבק דקיק. "זה הכי גדול," אמרה.

שירי הרימה את הכובע בזהירות, כריות אצבעותיה נכוות באבק. כשהניחה אותו על ראשה הרגישה מיד שהוא מעט קטן מדי. היה עליה למשוך אותו בכוח כלפי מטה כדי שיֵשב סביב המצח והרקות, והקש התהדק על מצחה.

אבל כשהביטה במראה, פלטה, "איזה יופי."

בשולי התיתורה נמתח סרט חום, מנוקד בלבן.

"מאוד מתאים לך," אמרה הזקנה.

הראש נהם במחאה, אבל היא התעלמה. "מאה ועשרים," אמרה הזקנה. היא שלפה את כרטיס האשראי והושיטה אותו, מהמהמת חזק כדי לא לשמוע את הקול שאמר שהיא השתגעה לגמרי, לקנות במאה ועשרים כובע שמכאיב לראשה. בשביל יופי צריך לסבול, ענתה, נחרצת. הכרטיס גוהץ.

היא פנתה והביטה שוב במראה. מהכובע העזה לרדת אל פניה בזהירות וראתה בהן משהו. היא הרטיבה את שפתיה בלשונה. העיניים הירוקות הזדהרו, אף שהיו קטנות מדי. אולי זה מה שהוא ראה?

כשהכניסה את הארנק לתיק, שלפה ממנו משקפי שמש גדולים והרכיבה אותם. שוב הציצה במראה. כוכבת הקולנוע, נסתרת מאחורי הכובע והמשקפיים.

כשיצאה מהחנות לא הכאיבו לה לחיצות הנעליים והכובע, ועיגולי הזיעה המתרחבים היו חלק מהקסם של הקיץ הים-תיכוני. היא נעצרה לרגע להדק את אבזם הארנק, לסגור את רוכסן התיק בקפידה. אחר-כך שלפה סיגריה מהכיס הקטן בצדו של התיק והציתה אותה.

"כמה את יפה," נשמע שוב קולו המתוק של האיש מהקיוסק הסמוך. "כל-כך יפה."

היא הציצה לעברו.

הוא עמד מאחורי הדלפק שלו והושיט עודף לידה של אשה מבוגרת בשמלה אפורה. האשה נראתה מבולבלת. היא נטלה את המטבעות, השליכה אותן אל התיק ואחר פנתה לצאת בבהילות, רגליה מסתבכות זו בזו. היא פרצה אל הרחוב הלוהט, מביטה בחלון הראווה של חנות הכובעים.

שירי הפנתה אליה את גבה, שאפה מהסיגריה שלה והחלה ללכת, מאזינה לירכיה המלחשות ארס זו לזו. אלוהים, כמה חם היום. מיץ התפוזים נותר על הדלפק בחנות הכובעים. עוד מעט ייבש פיה שוב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירי  On 9 ביוני 2011 at 18:33

    סיפור יפה ועצוב,, אבל זה לא שקר, רוני. אנחנו באמת יפות בדרכנו. לא הייתי מתחלפת עם שום בלונדינית בעלת שיער מגוהץ. אני לא סדרתית (טעם נרכש, פריט לאספנים).. מעבר לסיפור, מאד מאד אהבתי את תיאורי הקיץ. אד עלה מהמסך כשקראתי אותם.

  • Nitsan Herman  On 9 ביוני 2011 at 19:13

    חם ועצוב אבל גם מאוד יפה

  • אורה ג.  On 9 ביוני 2011 at 19:25

    סיפור כל כך קייצי, תל אביבי טיפוסי, שמתאר כל כך נכון
    את ההוויה האקלימית הארץישראלית תרתי משמע.
    אני אוהבת מאד את הקיץ ואת החום, וגם אוהבת מאד תפוזים.

  • אורית עריף  On 9 ביוני 2011 at 20:43

    שוב שירי, אה?
    כמה יפה הסיפור ועצוב ומעורר הזדהות. ויש בו כלכך הרבה משפטי-פימצטה: לגזור ולשמור.

  • רוני  On 10 ביוני 2011 at 13:28

    מירי, למרות שזה סר טעם לחלוטין לפרסם פרוזה ברשת, מאוד מאוד נהניתי מהתגובה שלך. היה שווה.
    תודה, ניצן.
    ותודה אורה, גם אני.
    אוריתי, את תמיד תוספת אותי 🙂 תודה מותק

  • אילן  On 12 ביוני 2011 at 07:20

    כמה את יפה רוני
    אילן

  • נועה  On 12 ביוני 2011 at 14:52

    חשבתי על שירי מהספר, קודם בגלל השם אבל כשהמשכתי היא הרגישה לי אותה דמות. מאוד מאוד יפה בעיני. החום הזה המהביל והצורך לשמוע את המילים האלה, לפעמים לא משנה ממי ואיך.
    (ושלום גם כאן, באתי מהציוצים)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: