מה מסתתר מתחת לכיפות הסרוגות?

או: על הכיפה של יוסף סידר והמגזר הנסתר

מזמן לא התהפכתי עם פוסט ביני לביני כל כך הרבה לילות. איך מסבירים את זה למתבונן מבחוץ? איך גורמים לאנשים להתבונן שוב במה שנדמה כמוכר וידוע, להקשיב לדנדון העדין של השינוי המתהווה לנגד עיניהם, מהיר ופרוע ובכל זאת נסתר כמעט לגמרי?

תעודת זהות קצרה: אני לא דתית. וגם לא חילונית. כבר כמה שנים שאני בשטח הדמדומים שבין לבין. שומרת שבת לפעמים, שומרת כשרות בבית, הולכת לבית הכנסת מדי פעם. שולחת שני ילדים לבית ספר דתי ובני עקיבא, מכינה פלטה לשבת ודוהרת עם בנות המגזר כל שישי אחר הצהריים, כדי להגיע לשבת מיוזעת ותשושה ולנחות על הספה, בוהה בנרות השבת. ואני אוהבת את שבת. את השקט שמשתרר כאן. כל שבת שבה אני לא מציצה לרשת היא טובה יותר. כל שבת שאני מצליחה לשמור מבטיחה שבוע שקט ורב חסד.

וזהו, עד כאן בקשר אלי.

מכאן המגזר. אותו גוש מונוליטי המכונה כיפות סרוגות. סיפור: ביום שישי היינו בחתונה. הכותרות היו פשוטות: מורה גרושה ממודיעין, אם לשתיים, מתחתנת עם איש נחמד מגבעת שמואל. שניהם נראים כמו נער ונערת הפוסטר של המגזר הדתי, היא בצניעותה, הוא בכיפתו וכותנתו הצחורה.

הבטתי באורחים בתשומת לב: זה עם הכיפה חי כחילוני. ההוא הולך עם כיפה רק בשבתות. הגרושה מימין חיה עם גבר שנה לפני שנישאה לאחר. הזוג הנחמד עם התינוק הם הומו שחי עם בן זוגו בתל אביב וידידתו המקסימה, שמגדלת איתו שני ילדים במשפחה אלטרנטיבית ואוהבת. הנה החבר החמוד שיוצא לסלסה פעמיים בשבוע עם שתי אקסיות שלו, ואני יודעת שלפחות אחת מהן הולכת איתו הביתה אחר כך. היא דתייה, והיא לא רוצה להתחתן איתו. כרגע היא לא רוצה להתחתן בכלל, והיא בת 36.

והנה חברי היקר, שכבר מזמן לא מאמין באלוהים, אבל אוהב את התפילה והלימוד, ומתעקש שילדיו יתחנכו במסגרת החינוך הממלכתי דתי כי הוא מאמין שהערכים שספג שם הפכו אותו לאדם טוב יותר. ואשתו המקסימה, בוגרת בית יעקב, שמאמינה באלוהים אבל מאסה בטקסים לגמרי. היא אנגליה, והיא אומרת – it's a lifestyle choice.

אני יכולה להמשיך עוד ועוד. באולם הזה היתה קבוצה מונוליטית ומשעממת רק למראה. למעשה, היא מלאה גוונים ובני-גוונים.

והפלורליזם צומח בה בקצב בלתי נתפס, כי כשנישאתי לבחור דתי, לפני אי-אילו 15 שנים, זה לא היה כך. יחסים לפני הנישואים לא התקיימו או הוסתרו בקפידה, אנשים לא גילו את צפונות לבם באשר למצב האמונה (אלא לחברים קרובים בלבד), צעירים נישאו במידת הניתן לפני גיל 25 ובאשר להומואים ולסביות במגזר – פחחח.

בסופו של דבר החלטתי לכתוב כי קראתי את הכתבה של ורד קלנר, זוגתו של יוסף סידר, בגלובס. הנה הציטטה הרלוונטית מתוכה:

יוסף, לעומתי, ריכז את עיקר האנרגיה שלו בהתלבטות מה לעשות עם הכיפה. עם או בלי. מצד אחד, באירועים דומים בעבר הוא הלך עם. מצד שני, כבר תקופה ארוכה שלא נוח לו עם הקבוצה הדתית-פוליטית שלתוכה הכיפה דוחפת אותו. מצד שלישי, אין לו סבלנות להתקוטט עם כל מי שיטענו שהנה, הוא מכר את עקרונותיו כדי להתחבב על הגויים. מצד רביעי, הפעם זו צרפת, מדינה שלא מחבבת החצנה של סמלים דתיים. ועוד ועוד. בסופו של דבר הוא החליט לא להיות עקבי. איפה שנראה לו נכון הוא ילך עם כיפה, ואיפה שלא, אז לא. וכך היה. על השטיח האדום, שהוא כולו אירוע טקסי ועמוס בסמלים ובפרוטוקולים הוא הלך עם. במסיבת העיתונאים בלי.

ורד קלנר יוצאת דופן באומץ שלה לדבר על זה, לכתוב על זה, אבל לא באורח חייה. הילדים של סידר וקלנר לומדים בבית הספר שבו לומדים גם ילדיי, וכמו סידר יש עוד כמה וכמה אבות אצלנו. חלק מהילדים בבית הספר הזה הולכים עם הוריהם למניין ידידותי ללהט"בים. מוצהר לגמרי. והשיא: לא מעט הורים מזהים את עצמם עם השמאל.

קל לפסול את כל זה כעניין של תל אביבים, אבל, כאמור, גם במודיעין ובגבעת שמואל, שני מעוזים דתיים שונים מאוד, יש אנשים כמונו. מדובר כמובן בדתיים עירוניים בעיקר, אבל לא רק. סיפורים דומים אני שומעת מחברים ביו"ש (יש לי כאלה, מה אתם יודעים), במושבים וקיבוצים דתיים, וביישובים דתיים ומעורבים בפריפריה הלא-כבושה. משהו משתנה, והשינוי הזה מהיר במידה שלא תיאמן, כשמדובר באנשים שהניחו את המסורת כנר לרגליהם.

אבל דווקא חברי החילונים, הליברלים, עדיין לא רואים את כל זה. אני מניחה שחלק מזה נובע מחוסר רצון של דתיים לחשוף את התלבטויותיהם בפני חילונים, חלק מחוסר הכרות קרובה עם חובשי כיפות (קבוע או לפרקים). עדיין אומרים לי "אצלכם", והחדשות הטובות הן שאין דבר כזה יותר. אין אצלנו. יש אצל כל אדם בביתו ובדרכו. יש כבר כמה רבנים, כמו הרב יובל שרלו והרב שי פירון ואחרים, שקובעים מוסרות חדשים. מקבלים את הצורך של נשים להביא ילדים לבד, מוצאים דרכים לכבד אורחות חיים של להט"בים ועוד. צריכה האמת להיאמר: אני לא בטוחה אם הם מובילים את השינוי או מובלים על ידיו, כך או כך, השינוי נראה לעין.

תוספת מאוחרת: יש גם זרמים אחרים, כמובן. יש את הקצנת בתי הספר ותנועות הנוער, ההפרדה בין בנים לבנות במערכות השונות, הכותרת "תורני" שמוצמדת לכל דבר וגם קהילות שלמות שמתקפדות לנוכח השינוי. כל אלה אמיתיים לא פחות, ובכל זאת השינוי הזה כאן, ונדמה שאי אפשר יהיה לסגת לאחור.

מה זה יעשה לחברה הישראלית? קשה לדעת. השינוי הזה קורה עכשיו, ואפילו סוציולוגים גדולים ממני ייזהרו מלצאת בהצהרות בשלב הזה. אבל בשלב הראשון, יהיה טוב אם החברה הישראלית ככלל תבחין בשינוי הזה. הילדים שלנו כבר יהיו משהו אחר לגמרי. תסתכלו עליהם. הם עומדים להפתיע אתכם.

(ואם כבר הזכרנו את יוסף סידר, מזל טוב על הזכייה בקאן. כמה משמח!)