דרום מזרח פרוע (ב) – פסטיבל מדרום לתרבות עצמאית

מזרחיות אחרת באופקים

אופקים של נעוריי היתה מקום חי, תוסס, מלא אנרגיה. נתיבות היתה האחות המפגרת, קצת רחוקה מדי מבאר שבע. מאז התהפכו היוצרות והיום נתיבות היא מוקד לעשרות פעילויות חברה ותרבות, ואילו אופקים מנוהלת כבר שלוש שנים על ידי ראש עיר ממונה. העיר חוותה הדרדרות עצומה בעשרים השנים שחלפו, ודווקא שם החליטו בוגרי המחזור הראשון של המסלול ללימודי תרבות לערוך בפעם הראשונה את פסטיבל "מדרום" לתרבות עצמאית.

לוגו הפסטיבל

כי מדרום תפתח הטובה

מאוד שמחתי כשהזמינו אותי להנחות דיון בין שלוש נשים שמובילות ארגונים חברתיים. לאה קבסה דמרי מנהלת את מרכז הצעירים באופקים, ניבה ראם מנהלת את עמותת קולות בנגב ושולה קשת היא מנכ"לית אחותי, ארגון נשים פמיניסטיות מזרחיות.

 מתוך הדיון עם שלוש  הנשים הללו עלתה בבירור עובדה אחת חזקה, מרתקת: יש פער עצום בין אקטיביזם מזרחי במרכז ובדרום.

(אין דרך פשוטה לכתוב את הדברים, בהיותי אשכנזיה מהמרכז, ובכל זאת אני מתעקשת לנסות, מתוך הבנה שייתכן שיתקפו אותי על כך, שייתכן שיאשימו אותי באי הבנה ובחוסר רגישות. מתוך שיחות עם פעילים חברתיים ותושבים מהדרום, אני לא חושבת שאני טועה.)

בעוד שבמרכז – תל אביב וירושלים – מתנהל שיח זועם, מתנגח, מלא בתחושת קיפוח, בדרום הדברים נראים אחרת לגמרי. ראשי הארגונים החברתיים והאמנים מטפחים תרבות מזרחית ואקטיביזם מזרחי בטבעיות מוחלטת, ואלה אינם יוצאים כנגד ההגמוניה האשכנזית כמעט בכלל, אלא מתרכזים בחיזוק והעמקה של הזהות המזרחית. לא נגד האשכנזים, אלא בלי שום התייחסות או קשר אליהם.

אין פה שיפוט ערכי. ייתכן שהכעס והקיפוח הם דרך פעולה טובה יותר, אבל אני דווקא הוקסמתי מהעוצמה שיש בעשייה שאינה לעומתית. הרגשתי שהיא מלאה בביטחון עצמי, ידיעת ערכה של התרבות המזרחית (ותרבויות אתניות נוספות, כמו הקווקזית, האתיופית ועוד) והנאה פשוטה.

בשיח הזהויות העוסק במרכז ופריפריה מדברים על הפריפריה המזהה עצמה כמרכז. היא אינה עסוקה כלל בכמות ההתייחסות שהיא זוכה לה במרכז הארץ, אלא פועלת בקהילה המקומית, איתה ולמענה. זה עובד כמעט כל הזמן, עד שמגיעים להקצאות תקציביות, ושם אפשר לראות את אותם תסכולים עולים שוב, משום שהתקציבים המופנים לפריפריה הם לעג לרש, גם כשהרש אוחז בנכסים תרבותיים וחברתיים עשירים ומשמעותיים.

היום, בתוך הארוע, היתה לי תחושה שהסטודנטים של ספיר מסייעים בפעולה שלהם לשנות את המצב. הם מביאים את האקדמיה אל המקום, אבל פועלים בשיתוף מוחלט עם התושבים. אחר הצהריים, לאט לאט, טפטפו האנשים. בסוף הארוע ניגשה אחת הסטודנטיות, בת אופקים, לדבר עם המרצים שלה, ד"ר עמרי הרצוג ושירה לפידות.

"אני לא יודעת איך להגיד תודה על כל זה," אמרה והחוותה תנועה רחבה. "תראו איך כולם באו לפה, תראו איזה יופי, כמה זה חי!"

ברקע שר אחד הסטודנטים, מתעתע בין סלסולים לרוק בקול יפהפה. האמן המקומי ג'וזף דדון ישב ודיבר עם קבוצת סטודנטים ועם נורית גרץ, ראש המחלקה לתרבות, הפקה ויצירה במכללה, על ההיסטוריה של האמנות. שיחה פשוטה, בגובה העיניים. האוויר היה צלול והאנשים מחוייכים.

בואו לשם בשנה הבאה. כדאי לכם. לא כי אופקים זקוקה לנו, פשוט כי יש שם כל כך הרבה יופי. כל כך הרבה מה ללמוד.

כתב העת מעמול שמוציאים הסטודנטים בספיר

שירה לפידות מספרת על הפסטיבל בראיון לכתב העת "כביש 40"

מצד שני, גם משה אלפסי, שכתב את המניפסט העצוב והזועם הזה תחת הכותרת "אשכנזים, נמאסתם!", הוא סטודנט בספיר.

דרום מזרח פרוע א' – מפסטיבל קולנוע דרום בשדרות

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: