דרום מזרח פרוע (א) – פסטיבל קולנוע דרום

נסעתי דרומה. שוב.

אחרי שביום ראשון זכיתי לצפות בבכורה של עדות, נסעתי היום שוב לשדרות ולאופקים. במידה רבה מאוד, זו השיבה הביתה. נולדתי בברור חיל, גדלתי בבאר שבע. בימי שלישי היינו אוכלים קוסקוס אצל ההורים של מריומה במושב גילת. לבגרויות למדנו בבית של אוסי באופקים.

[לקצר, רוני, לקצר, מחכים לך עוד פרטים רבים מדי]

היום שדרות ואופקים. מסע בן יום למחוז אהוב.

בשדרות, אחרי שנאבקתי בהמונים והצלחתי לפלס לי דרך לסינמטק המפוצץ מקהל (באחת בצהריים! באמצע השבוע!) ראיתי שלושה סרטים.

הראשון היה אף אחד חוץ מאיתנו, סרטו של הסטודנט רומן שומונוב. הוא מספר על אנדריי, ראפר רוסי שאביו נוטה למות, ורק תרופה יקרה עשויה – אולי – להציל את חייו. אנדריי יוצא למסע מסחרר כדי להשיג את הכסף, ובמקביל מנסה יחד עם זורה ומראס, שני חבריו הטובים, לקדם את הקריירה שלהם כזמרי ראפ. השיר שהם בוחרים למופע הראשון שלהם הוא "ציונות".

הסרט הזה, גבירותי ורבותי, הפך לי את הקיבה ואת המוח. תרבות אלטרנטיבית, חתרנית, עדינה ותרבותית בתוכה, מפחידה ואלימה-לכאורה מבחוץ. שומונוב מספר נפלא וחכם, והכוכב שלו, ולאד דובינסקי, שאינו שחקן מקצועי, כבר לא יצא לי מהראש לעולם כנראה.

אחריו ראיתי את מחסום של אייל אלקוויטי. את אייל פגשתי במסגרת עבודה על כתבה למוסף הארץ, ומיד היה ברור לי שמדובר בכשרון נדיר. הכתיבה ההומוריסטית שלו חדה, יציבה כסלע ומקורית להפליא. הגיבור של סרטו הוא אברם, חייל במחסום שמפסיק לראות ערבים. אבל באמת. הוא פשוט לא רואה אותם. לקראת ביקורת במחסום אברם נדרש להופיע במיטב השירים של סבו, זמר ערבי מפורסם, וחוסר היכולת שלו לראות את מי שאמורים לנגן איתו מסבך את העניינים כהוגן. מראש אמרתי לאייל שאני לא מבינה הומור, וחלק מהבדיחות כנראה עשו ווש מהיר מעל הראש שלי, ובכל זאת צחקתי המון וראיתי סרט מבריק ורב המצאה שמצליח להביא אמירה פוליטית חריפה בדלת האחורית. כל דבר שאייל יעשה אני אלך לראות, ואין לי ספק שהוא עתיד להיות קולנוען מקורי ומופלא.

ואיכשהו אני מניחה שדווקא מלח הארץ, הסרט השלישי, סימן את היוצרת שלו, רוני בארי, כהבטחה גדולה. סיפור קטן ומשויף היטב על ישראלים שעובדים בקניונים באמריקה. הסרט כובש, אבל יש בו משהו כל כך מיינסטרימי, עד שהצטערתי קצת שכל כך מהר אימצה הסטודנטית הזאת את הכללים. מצד שני, היא יכולה ללכת על פיצ'ר כבר עכשיו, ואין לי ספק שגם הוא יהיה מצוין. ואם בכל זאת הרווחנו משהו, הרי שזו התגלית שרודריגו גונזלס הוא שחקן נפלא, ערמומי ומתעתע. כל הקאסט הצטיין, אבל דווקא פליט הריאליטי הזה התגלה כיהלום ממש.

הרבה מחשבות היו לי על אנשים שמספרים סיפורים במקום ההוא. ובפעם הראשונה בחיי, בכל פעם שראיתי את אבנר פיינגלרנט, ראש המחלקה בספיר והאיש שמוביל בשנים האחרונות את הפסטיבל, הייתי נורא גאה להיות בת ברור חיל, ולזכור אותו מאז שהיה ילד, ולראות איך מי שצמח אף הוא במקונדו שלי גדל להיות אדם שמניע תהליכים חברתיים משמעותיים ומעניק השראה ליוצרים צעירים.

דרום מזרח פרוע ב' – פסטיבל אופקים לתרבות עצמאית

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On 3 ביוני 2011 at 08:30

    עדכון משמח:

    פרס דון קישוט לסרט המאתגר, הוענק לסרט "מחסום" של הבמאי אייל אלקוויטי. בנימוקיהם כתבו השופטים: "נדיר לראות קומדיה טובה בסרט קצר. הקומדיה של אלקויטי, מטפלת בנושא מרכזי יסודי ושנוי במחלוקת בחברה הישראלית. הסרט מעביר למישור הקומי משהו שהוא ברמת האובססיה – העלמת הערבי והֶעַלמוּת הערביוּת. הסרט חושף עקבות של מסורת של ידע וזהות שהושכחו ובכך משאיר אחריו עקבות. הוא עושה שימוש בקפיצות העריכה לא כגימיקים אלא כמבע שהוא מבט מחוספס שיוצר מורכבות, ומערער על ארגון ומיקום הדמויות והיחסים בלב הכוח והחוק אל מול המחסום".
    (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4077721,00.html)
    ברכות, אייל. מגיע לך.

  • רוני  On 3 ביוני 2011 at 16:18

    וואו תודה על הפירגון , כבוד הוא שנשארת לראות 😉 הנה לינק לטריילר עבור הבלוגרים 🙂

    • רוני  On 4 ביוני 2011 at 08:54

      תודה רוני. לא מצאתי את הטריילר קודם, אז הנה הוא, מאומבד בפוסט.
      בהצלחה. אין לי ספק שאת יכולה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: