עדות: אדמה ומבט

מסובך לכתוב על הסרט "עדות". מסובך לתאר אותו, לבקר אותו.

מפתה להתחיל מהמהומה שהתחוללה סביב הקרנתו הלילה בשדרות, אבל יש להתגבר על הפיתוי הזה, ולא לרדד את הסרט לכדי אייטם פוליטי רגעי. כי עדות מבקש להתרומם מעל הרגעי ולראות את הנצחי: את בני האדם המאכלסים את המרחב שאנחנו מבקשים לסכם במילים פוליטיות, כאלה שנבחרות תמיד בקפידה, משני צידי המפה: יהודה ושומרון. הגדה המערבית. השטחים. השטחים הכבושים.

עדות הוא סרט תיעודי יוצא דופן במהלך שהוא מבצע, קולנועית ואנושית כאחד. הוא מורכב בעצם מאוסף של עדויות: פלסטינים מספרים על חייהם תחת הכיבוש, וחיילים מספרים על עלילותיהם כגלגלי השיניים המהווים את גופו של אותו כיבוש ממש. איש אינו מדבר כאן על פוליטיקה. את זה מותירים לנהמה העצומה של הפוליטיקאים, הנותרת לחלוטין מחוץ לסרט. כאן יש אנשים פשוטים, עוד אדם ועוד אדם, והם מספרים את סיפוריהם.

שלומי אלקבץ ועופר עין גל בחרו את העדויות מתוך מאגר עצום. שבע שנים קראו, מיינו ואט אט בחרו. הם אספו קבוצת שחקנים, חלקם מוכרים וחלקם אלמונים לגמרי עד כה, וביקשו מהם לשחק את העדויות הללו.

הפורמט קבוע: פריים מהודק, סטטי לגמרי, יפהפה, ממסגר את הנוף. לעיתים אלה הגבעות התנ"כיות של יו"ש, לעיתים מה שנראה כמחצבה או נחל אכזב במדבר, פעם אחת חוף ים. באלה מציב אלקבץ הבמאי את האדמה כגיבורה דוממת, סובלת כל, צופה נצחית ואדישה.

ובכל המקומות האלה עומד אדם, או שניים, או ארבעה, והם מדברים. דמות אחת, רבת עוצמה, מסתפקת רק במבט. כל האחרים מספרים סיפור קטן. פרטי. כל אחד מהם מתבונן אלינו בתום עדותו במבט ארוך, דומם ורב הבעה.

העדויות הללו מתפרסמות מזה שנים. קל להימנע מלקרוא אותן. זה לא נעים, זה מתיש, מדכא. נדמה לי שאלקבץ הבמאי ועין גל התסריטאי ידעו את זה כשיצאו לדרך. את העובדה שהם בוחרים לעסוק בחומרים שאף אחד לא רוצה לראות או לשמוע אותם.

אז הם עשו את מה שעושים לעיתים אמנים כדי לפתות אותנו אל האפלה: הם יצרו יופי מצמית שימשוך את הצופה פנימה. בתחילת הסרט זה נראה כמעט טריוויאלי. לאט לאט נוצר נרטיב סלילי, מתעתע. כל אחד מהשחקנים מצליח לפתות אותנו אל עולמו. כל אחד מהם גורם לנו להיות מעורבים רגשית. כל אחד מהם מסיים באותו אופן: הוא נועץ מבט ארוך בעינינו, ושותק. לעיתים נדמה שהמצלמה כבר אינה יכולה לשאת את הכאב, והיא נסתרת מאחורי גבו של אחד הדוברים, והוא פונה אליה מעל כתפו. לעיתים היא בורחת אל הנוף.

אבל רוב הזמן הסרט אינו מניח לנו שלא לראות אותם. את בני האדם. המחמאה הגדולה ביותר שאני יכולה לחלוק לשחקנים היא שברוב המקרים שכחתי שהם כאלה. נדמה היה לי שאני שומעת את העדויות ממקור ראשון.

מדי פעם מגיעות העדויות לשיא נורא. בכל אחד מהרגעים האלה משכיל הסרט לעצור רגע לפני. אין פה אפילו שבריר של מלודרמה או סחיטה רגשית. הסיפורים כל כך נקיים ומדויקים, עד כי ניתן היה להאשים אותם בסטריליות, אילולא היו העדויות מכאיבות כל כך. החריפות שלהן אינה דורשת כל העצמה, ואלקבץ אכן אינו מתפתה לרגע ללחוץ בכח על בלוטת הדמעות.

כשנגמר הסרט הבטתי לימין וראיתי את השחקן הזה, עופר חיון, יושב עם חברתו לצדי. התגובה הראשונה שלי היתה בהלה. כל הזעם שאצרה דמותו נכח פתאום באולם, קרוב מדי. כמו גבול עזה.

לקראת סוף הסרט הרגשתי שהנשימה קשה עלי. פיזית. חשתי את הסוף מתקרב, והזמרת דקלה אכן סימנה איזו נקודה שבה ברור שהכל בלתי נסבל. זה הרגע היחיד שנדמה שהסרט מרים עליך קול. זועק זעקה איומה.

בנאומו על הבמה – זו היתה הקרנת הבכורה של הסרט – אמר אלקבץ: כשאמי לימדה אותי לדבר, היא לימדה אותי גם לצעוק. הסרט הזה הוא הצעקה שלי.

שעה ארוכה עוד חשתי את הקשר בגרון. בנסיעה הארוכה משדרות הביתה הוא השתחרר לבסוף ולבדי, על הכביש החשוך והארוך, שמעתי את הקריין מספר על "המהומה בבכורת הסרט עדות בקולנוע דרום".  שמחתי שלימור לבנת היתה שם ואמרה את דבריה, כי היא אדם. שמחתי על דבריו הנכוחים של ראש עיריית שדרות דוד בוסקילה, כי גם הוא אדם. הצטערתי על הנסיון לסתימת פיות. הצטערתי אפילו יותר שלבנת ובוסקילה לא נשארו לראות את הסרט. ורק כשחווה אלברשטיין שרה "מכורה שלי", יכולתי סוף סוף לבכות.

אל תטעו בכותרות. זה לא סרט לשמאלנים. זה סרט חשוב מפני שהוא מתעד את מה שקורה כאן באופן ברור ומדויק וחסר פחד.

צריך לצפות בעדויות הללו, על אף הקושי והכאב, משום שהסרט הזה חשוב יותר מכל בפן האנושי שלו: מפני שהוא מנסה להזכיר לנו, אחיי בני האדם, אמת ישנה מאוד שאנחנו מבקשים בכל מאודנו לשכוח, משום שזה כל כך קשה.

"ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש."

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירי  On 30 במאי 2011 at 04:43

    נשמע חזק ומעניין. נזכרתי בסרט הדוקמנטרי של אידו סלע מלפני כמה שנים, לא זוכרת איך קראו לו, עדיויות מצולמות של חיילים משם, רק פנים והדיבור וזהו. גם הוא טלטל אותי מאוד.
    ואת שלומי אלקבץ אני מעריצה מן הצפייה בסרט המדהים שלו ושל אחותו "שבעה", סרט כמעט מושלם בעיני.
    נשיקות וגעגועים מניו יורק.

    • רוני  On 30 במאי 2011 at 09:58

      הי דודה, ראיתי תמונה שלך מחבקת תינוקת והתרגשתי.
      והערב אני רואה את שבעה. איך דחיתי את זה עד היום, לא ברור לי. מדובר בקולנוען מחונן.

  • דודו פלמה  On 30 במאי 2011 at 05:47

    רוני, פוסט נהדר. מאופק כמו הסרט ומטלטל כמוהו. תודה לך על הטילטול הענוג. הוכחת שאפשר לטלטל גם אחרת.
    הסרט של אידו סלע נקרא 'עדויות'.

    • רוני  On 30 במאי 2011 at 09:59

      איפוק הוא הגביע הקדוש שלי. תודה.

  • מעוז  On 30 במאי 2011 at 10:34

    לא ראיתי את הסרט, כך שהתגובה שלי, שאני מניח שלא תהיה מן הפופולריות פה, היא סובייקטיבית לחלוטין.
    קשה לי עם הצירוף של "… וחיילים מספרים על עלילותיהם כגלגלי השיניים המהווים את גופו של אותו כיבוש ממש" ו"זה סרט חשוב מפני שהוא מתעד את מה שקורה כאן באופן ברור ומדויק…". שוב, אינני יודע מהן אותן עלילות, אבל אם להסתמך על הכתבה על המהומה, מדובר בעדויות של "חיילים ישראלים על עוולות השהות הישראלית ביהודה ושומרון". ומחיבור בין שני המשפטים הקודמים ניתן להבין כאילו "באופן ברור ומדויק" היו שם רק עוולות. וזו עוולה בפני עצמה. אולי על זה יצא קצפה של לימור לבנת, אינני יודע, ובודאי אהיה האחרון להגן על השרה שלנו.
    אינני תומך בכיבוש. פעם היתה לי פנטזיה שמי שיצביע למפלגות שמתנגדות לתהליך השלום, יחוייב לחתום על התחייבות להתייצב וללחום במלחמה שתפרוץ על חשבון אותו שלום. באותה מידה הייתי רוצה שרק למי שחווה את השירות ביו"ש ועזה תהיה הזכות "להתלהב" מהצגת אותן עלילות באופן חד-צדדי ולהגן על זכות היוצרים לעשות זאת.
    הזדמן לי בשעתו (לצערי, אבל בהקשר הזה זה דווקא לשמחתי), להיות שם, בשטחים, ולהיות גלגל שיניים במנגנון. אין לי שום "עלילות" לספר, אולי בגלל שהשתדלנו להיות שם אנשים. בודאי לא נהנו מכל המשימות, אבל הרגשנו מחוייבים למשימה באותה מידה בה הרגשנו מחוייבים להיות בני-אדם. באותה מידה בה אני מרגיש כעת מחוייב לאמת.

    • רוני  On 30 במאי 2011 at 10:39

      מעוז, רוב החיילים מתארים בדיוק את זה: את המחויבות שלהם למשימה, ההתעקשות להיות בני אדם, הקושי העצום לדעת מי אתה בכלל בתוך הסיטואציה. האם החיילים אינם גלגלי השיניים שמתפעלים את המכונה? האם יש להם שליטה של ממש בגורלם ובבחירותיהם?
      על פי העדויות בסרט הזה הם פגועים לא פחות מהתושבים.
      ובעניין הפנטזיה שלך, אין לי אלא להתמסר לרעיון בכל מאודי.

  • chellig חלי גולדנברג  On 30 במאי 2011 at 11:43

    קשה להגיב מבלי לראות את הסרט – וקצת להאשים את עצמי על עצלות אתמול – אבל הפוסט שלך רב עוצמה ומאתגר לראות את הסרט.

    אני רק מקוו שיראו אותו לא רק המשוכנעים מראש, אלה דווקא אלה שכדאי שיראו כדי לנסות ב א מ ת להבין את מה שקורה.

    • רוני  On 30 במאי 2011 at 15:05

      בצדק להאשים 🙂 תודה. מקווה שיראו אותו הרבה אנשים. זה עבודה קשה להישאר בנאדם בתוך המורכבות הזו. למי יש כח, יש כוכב נולד מתישהו, לא?

  • מוטי סגרון  On 30 במאי 2011 at 18:14

    מרבית הסרטים הפוליטיים שהופקו בארץ במימון אירופי הציגו מציאות ישראלית קשה וכעורה של כיבוש, מיליטריזם והתלהמות לאומנית ופאשיסטית. בעולם שתיארו, הגיבור הוא בדרך כלל דמות רגישה, אמנותית, בבואה של יוצר הסרט, המתקשה לשאת את המתרחש סביבה

    "ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש"
    דובר ועושה(סרט) על "האמת"

    • רוני  On 30 במאי 2011 at 18:18

      זו אמת, גם זו אמת. אני רוצה לשמוע גם כשמדברים על הסבל של נפגעי הטרור בארץ. אכפת לי גם שם. לא מקבלת את הדיכוטומיה הזו של או-או.

  • מוטי סגרון  On 30 במאי 2011 at 18:17

    עדות הוא סרט "מטעם" מילים או תיאורים מרגשים אינם "אמת"

    • רוני  On 30 במאי 2011 at 18:21

      אני מכבדת את זכותך לומר את דעתך ולחלוטין לא מסכימה איתך.
      עדות אינו סרט מטעם. הוא בחירה אמיצה של יוצרים שסופגים אש על בחירתם. הרבה יותר נוח לכולנו לא להקשיב להם. בכל זאת, לפני שאתה שופט, אולי כדאי לצפות ולחשוב על כך. אולי אפילו תגלה שהאמת אינה בלעדית של הישראלים או הפלסטינים, ושאזרחי שתי המדינות נאנקים תחת ההחלטות של השלטון.

      • איתן  On 2 ביוני 2011 at 07:10

        היוצרים לא סופגים אש על בחירתם, אלא דווקא קיבלו מימון נאה ויקבלו שבחים מאנשים כמוך

        • רוני  On 2 ביוני 2011 at 09:14

          מצטערת, אתה טועה. המימון שקיבלו קטן מאוד יחסית, ועל כל אחד כמוני יש אלף טוקבקיסטים שכותבים שצריך להגלות אותם.

  • אורה ג.  On 30 במאי 2011 at 19:50

    עוד לא ראיתי את הסרט ואני חשה מחנק בגרון.
    הנושא הזה מרגיז ומדכא אותי, למרות שזה ברור לכולנו
    שהוא טעון טיפול רציני, טיפול דחוף.
    ליבי על כל אלה שסובלים באופן ישיר, וזה לא משנה אם
    הם בני דודנו מעבר לקו, או אזרחים ישראלים פגועי הטרור
    או החיילים המסכנים שלנו.
    כולם כולם כולם סובלים, וצועקים די !

  • רוני גם  On 31 במאי 2011 at 00:52

    דה-הומניזציה זה דבר נורא ואין לנו תרופה טובה יותר מהאנשה חוזרת.
    נדמה לי שזה מה שהסרט הזה עושה.
    אני גאה בך על האקטיביות והחריצות והכתיבה ובכלל.

    • רוני  On 31 במאי 2011 at 08:37

      תודה, אבל זה רק פוסט. הפרחים לאלקבץ, עין גל ואלה שהקדישו את עצמם לפרויקט הגדול הזה.

  • חן  On 3 ביוני 2011 at 15:25

    גם אני עוד לא ראיתי את הסרט. אבל קצת מעצבן לדעת מראש שבסרט נאמרים דברים מפי חיילים ישראלים ומפי אזרחים פלסטינים. היה יותר פייר אם היו משמיעים גם את דבריהם של האזרחים הישראלים שסובלים ואת המשפחות השכולות.
    הסרט הזה לא משקף את המציאות- אין בו עדויות של חיילים פלסטינים- אלה, שבשונה מחיילים ישראלים שמשתדלים להתנהג כבני אדם, מתנהגים ההפך. אין להם טיפת הערכה לחיי אדם, ואף לא לחייהם שלהם. ידוע כי הם חיים בשביל להרוג יהודים. הם אוהבים לפוצץ אוטובוסים, הם חיים בשביל להרוג, הם חונכו להיות שהידים. אני חושבת שמן הצדק היה צריך להשמיע גם עדות שלהם. כדי שכל העולם ידע עם מי יש לנו עסק..

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: