ילד עצוב

חזרנו משנה בניו יורק. הילד היה בן שנה ותשעה חודשים. קיבלתי כמה הצעות עבודה נפלאות, הגיע זמנו ללכת אל הגן.

נזהרנו מאוד בבחירת הגן הראשון לבכורנו האהוב ועדין הנפש. התייעצנו, קיבלנו המלצות. רשמנו אותו למעון ויצ"ו ותיק.

בימים הראשונים התעקשתי להישאר איתו. ספגתי את המבטים חסרי הסבלנות שהפנו חברות הצוות אל האמא שישבה בפינת הגן ופקחה עין. הן הסבירו לי, בהתפרצויות חטופות, עצורות, שאני מפריעה לילד להשתלב. בקושי רב ניתקתי ממנו והלכתי לדרכי.

העבודה החדשה היתה מלאה אתגרים. האנשים היו מקסימים. בשלוש בצהריים הרפיתי מהכל, זינקתי לתוך האוטו ונסעתי אליו בלב חפץ, מקווה שהוא מסתדר, שהכל בסדר.

הוא היה שקט. הוא פסע לצדי ברחוב, אטי ומהורהר. החיוך המתוק והחם שלו הופיע מעט מדי. מדי יום הוסרו ממנו עוד כמה מילים. הוא שתק רוב הזמן.

זה בסדר, ככה זה. הוא יתרגל, אמרו כולם. ככה זה תמיד.

דאגתי. כל יום דאגתי יותר, אבל חיכיתי בסבלנות. יום ועוד יום. כבר שבועיים וחצי, אבל אומרים שזה משתפר. אומרים שזה משתפר. כולם אומרים.

הגננת הראשית היתה קופצנית, חיוך על שפתיה, אבל לא בעיניה. אמרה מילים מעודדות, אבל לא התבוננה בי או בו. משהו זמזם ברקע.

ובכל זאת, הייתי משאירה אותו שם. לא הבנתי.

בגן היתה סייעת. היא היתה שמנה מאוד, מוזנחת. האיפור היה מרוח על פניה בגסות, ופניה היו סגורות תמיד. הן נדמו לי ריקות. אשה אומללה למראה. מוחלשת, קוראים לזה היום.

אחרי שבועיים וחצי בדיוק זה קרה. היא עמדה בדלת בעת שיצאנו, אני משדלת אותו לבדל חיוך, אוחזת בידו הקטנה, והוא משתרך מאחורי בהבעה העגמומית ששרתה שם כבר דרך קבע.

היא לא דיברה. היא לחשה. היא אמרה, "תוציאי אותו מכאן, מהר." ואז היא הלכה.

יצאנו מהגן ומשהו בי התחשל. התקשרתי ליואב ולעבודה. הודעתי שאני יוצאת לחופש. הילד לא יחזור לגן הזה. אני יוצאת לחפש משפחתון.

יומיים אחר כך מצאנו את אורלי. בסוף היום הראשון, כשבאתי לקחת אותו, הוא חייך אלי. כל כולו חייך. הוא זינק אל בין זרועותי וחיבק אותי בידיו הקטנות. בכיתי. ידעתי משהו, לא ידעתי מה אני יודעת.

אחרי שנה התפרסמה ידיעה בעיתונות המקומית. חשד להתעללות בגן של ויצ"ו. רפרפתי. הפרטים היו טריוויאליים לכאורה: דחיפת ראשי הילדים לתוך המזרנים, משיכה בכח בזרוע. לא המשכתי לעקוב אחרי הפרשה, גם כשנפרשה בעמודי השער של המקומון.

אחרי תשע שנים פגשתי את הסייעת ההיא ברחוב. היא לא זכרה אותי, אבל אמרתי לה. את הצלת את חיי הילד שלי, ואני חייבת לך לעולמים. שמינית חיוך בקושי עלתה על שפתיה, היא היתה נבוכה ומפוחדת. היא הנהנה ומיהרה לדרכה, כאילו התודה שלי מעיקה עליה.

שנים חלפו מאז. אף פעם אני לא מעיזה לחשוב על מה שקרה שם.

בעיניו

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • tsoof  On 24 במאי 2011 at 09:49

    אמאלה. ואיך נחמד הילד שלך.

  • chellig חלי גולדנברג  On 24 במאי 2011 at 09:58

    אמאלה. סודות נעולים בלב אמהות. מה שהכי מפחיד.

  • אהרן פוירשטיין  On 24 במאי 2011 at 10:08

    קראתי.
    כאבי הלב האלה של ההורים נשארים לנצח.

  • תמי ברקאי  On 24 במאי 2011 at 10:20

    לגמרי מה שחלי אמרה. איזה פחד. כמה מקסים ובריא, שכל כך מהר הוא התרגל שוב לטוב, שאמור להיות הרגיל והמובן מאליו.

  • אילן  On 24 במאי 2011 at 10:20

    אלוהים שומרת עליך ועל ילדייך.
    שתמשיך ככה, מגיעה לכם שמירה טובה.
    א. (חילוני וכופר גמור)

  • דקלה  On 24 במאי 2011 at 10:25

    בררררר.

  • ali  On 24 במאי 2011 at 10:41

    הכי מפחיד, והכי לא מובן, איך אפשר לפגוע בילדים.

  • רוני אשכול  On 24 במאי 2011 at 10:45

    אבאל'ה! לא סתם קוראים לה סייעת. חתיכת סיוע…

  • רועי רוטמן  On 24 במאי 2011 at 10:55

    איזה פחד. ועכשיו אני הרבה יותר שמח על החיוך שיש לשירה שכאני מגיע איתה בבוקר למשפחתון, ועל זה שברגע שהיא רואה את בעלת המשפחתון היא שוכחת כמעט לגמרי מקיומי.

    • רוני  On 24 במאי 2011 at 10:56

      בדיוק זה מה שרציתי להגיד. שימו לב. הם מגלים הכל עוד לפני המילים.

  • שלומית לוי  On 24 במאי 2011 at 11:30

    היה לי משהו דומה, רק בלי ההתעללות.(אני מקווה!)
    גן מהולל,גננת ששמה נישא לפניה. והילד שלי , בקושי בן שנתיים , פורץ בבכי תמרורים ולא רוצה להיפרד ממני בבקרים. נאחז בי בכוח. היינו טרודים אז בהורה מאד חולה ומאושפז ולא ממש הייתי מחוברת . לא לילד ולא למה שהוא מנסה להגיד לי. לקח אולי שבועיים וירד לי האסימון שמשהו לא בסדר. והחלפתי לו גן. כמוך, למשפחתון קטן, לא מוכר.ובדיוק באותו יום חזר אלי הילד השמח שהיה מקודם.

    • רוני  On 24 במאי 2011 at 11:37

      התכווץ לי הלב, כאילו לא כתבתי את אותו דבר למעלה. להקשיב לילדים, להקשיב טוב טוב.

  • אוגניה, בלוגילוגי  On 24 במאי 2011 at 11:34

    היא היצילה את הילד שלך !

    • רוני  On 24 במאי 2011 at 11:36

      נכון. לעולם אני לא אשכח לה את זה, ואני אפילו לא יודעת איך קראו לה.

  • ימימה  On 24 במאי 2011 at 11:57

    ככה באמצע בית קפה, הפוגה מעבודה לרגע, וזה מה שאת עושה לי? דמעות לפני כולם?
    נורא. נורא הסיפור הזה. זוכרת שכבר סיפרת וגם אז העברת בי צמרמורת בכל הגוף.

  • shlomiyosef  On 24 במאי 2011 at 12:34

    הפכת לי את הבטן
    גמרת לי על ארוחת הצהריים
    😦

  • yc_73  On 24 במאי 2011 at 12:48

    תודה על ששיתפת. נוגע ללב

  • אפרת זיו  On 24 במאי 2011 at 13:53

    מפחיד לתפארת. הבן השני שלי בויצו זו השנה השניה.

    • רוני  On 24 במאי 2011 at 14:02

      יש לויצ"ו מעונות נפלאים. זו רק אישה אחת מופרעת.

  • רוני  On 24 במאי 2011 at 14:01

    סליחה מקרב לב לאלה שציערתי. אם זה עוזר, הוא ילד שמח ומתוק להפליא.
    ותודה לכל מי שהשאיר מילה טובה.

  • דודו פלמה  On 24 במאי 2011 at 15:13

    רוני, תודה ששיתפת.
    יש לראות בדברים שכתבת גם סוג של התראה ולימוד לחסרי הניסיון.
    מעבר לכך, האוויר עדיין לא חזר לזרום לראותיי.

  • avivamishmari  On 24 במאי 2011 at 22:34

    בום. בבטן. איזה פחד. איזה מזל.

  • צליל א  On 25 במאי 2011 at 01:43

    המזל של הילד החמוד הזה הוא שיש לו אמא נפלאה, וקשובה, שרואה מה קורה סביבה גם בריצה מהעבודה לגן לבית.

  • רקפת  On 25 במאי 2011 at 09:36

    נגעת אצלי בפצעים שכנראה לנצח יהיו כואבים. את בני הצעיר כבר השארתי בבית עם מטפלת שלש שנים ועד היום אני חושבת שהיצלתי אותו.

  • נלה אמא של רוני ואדם  On 26 במאי 2011 at 18:39

    הדחיפות ראש למזרון קורות בהרבה גנים,גם פרטיים לצערנו זה פשוט מפחיד .
    אני לא העזתי לשלוך את בני לויצו אף פעם למרות שמאוד קשה לשלם לגן פרטי ואחרי תקריות בויצו של אזור מגורי אני שמחה שהחלטתי כך .

  • מרמיט  On 14 ביולי 2011 at 23:58

    רציתי לכתוב את זה בזמנו, ואני רואה שוויתרתי בסוף: את יכולה לזקוף חלק מהקרדיט על הצלת הילד לזכות עצמך.
    כנראה העוזרת זיהתה בך משהו שגרם לה ללחוש דווקא לך. אולי היית נחמדה אליה במיוחד, אולי היא סמכה עלייך שתביני (ולא תגרמי לפיטוריה), אולי היא ראתה משהו בקשר שלך עם הילד שנגע ללבה – בכל אופן, זה לא (רק) מקרי שהיא פנתה אלייך והזהירה אותך.

  • משפחתון תל אביב  On 31 באוגוסט 2011 at 18:48

    חשוב באמת לבדוק טוב איפה כדי לחנך את ילדינו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: