הפנתיאון בירושלים

מיני-מניפסט. כן כן.

פריז 2011.

ביום שאחרי הביקור בדיסני פריז היינו כבר עייפים. חמישה ימים חרשנו את הרחובות והאתרים, סקרנים ואנרגטיים, אבל די, נגמר הכח. החלטנו ללכת ברגל מהדירה השכורה ברחוב סן מרסל לגני לוקסמבורג. בדרך קנינו שקית נייר מלאה דובדבנים ודשדשנו ברחובות הקטנים ורבי הקסם של הרובע הלטיני בואכה הפנתיאון.

הצצה במדריך גילתה שכאן נמצאת המטוטלת של פוקו, והחלטנו להכנס, רק כדי שהילדים יראו במו עיניהם את הניסוי החשוב הזה. הם חייכו את חיוכיהם העייפים בעת ששוטטנו בפנתיאון והבטנו בציורים היפהפיים על הקירות, הקשיבו בתשומת לב להסבר על המטוטלת, והצטמררו למחשבה על הקברים בקריפטה מתחתינו. ואז גילינו שמארי קירי ואמיל זולא קבורים שם, והחלטנו לאזור אומץ ולרדת.

בכניסה לקריפטה השתיקו אותנו מיד. שוטטנו בין החדרים האפלוליים, לוחשים זה לזה ומהסים שוב ושוב את הקטנטונת.

אמיל זולא, אלכסנדר דומא וויקטור הוגו חולקים חדר, קצת כמו במעונות. לא יכולתי שלא לדמיין את שלושתם יושבים על ארונות השיש ומתווכחים לעת ליל. היה די ברור שזולא לא מרוצה מהשכנים חובבי האקשן והדרמה. ז'אן ז'ק רוסו רוטן לא רחוק משם שהרעש מפריע לו לחשוב, ומארי ופייר קירי חולקים חדר, אבל לא ארון. הוא למטה, היא מעליו. על קברם מונחים זרי פרחים טריים ועשרות פתקים בשפות שונות. קראנו את אלה הכתובים באנגלית: "תודה לך מארי קירי, בזכותך ובזכות בעלך האמיץ והתומך היתה לי הבחירה לחיות את חיי בדרכי ולהיות מדענית." במסדרונות תלויים פוסטרים ענקיים שמספרים על דיירי הקריפטה, חייהם ועבודתם. (בצרפתית בלבד, כמובן.)

הבכור רוצה להיות חוקר טבע. השניה רוצה להיות מדענית. השלישית התענגה על הפרחים, הציצה בתמונה של מארי קירי ואמרה: "הנה אמא!" (אבוי!). שלושתם התעכבו דקות ארוכות ליד הקבר הזוגי ואז ביקשו להצטלם שם. בדרך החוצה הם שאלו אם יש מקום כזה בישראל.

אמרנו שלא. אבא הסביר להם את מורכבות הקבורה היהודית, ובכל זאת חשבנו על זה. אין. בצרפת הזהות הלאומית מתבססת על היסטוריה ארוכת שנים, עתירת מלחמות, מאבקים, מהפכה, תרבות, מדע, פילוסופיה ועוד עושר לא ייאמן של דמויות ופרטים שמרכיבים פסיפס מעמיק של אומה.

ובישראל אין שום דבר דומה לזה. בטח לא מקום שמיועד לשימור זכרונם של אנשי רוח. חלקת גדולי האומה מארחת בשביליה המטופחים את "גדולי המנהיגים של מדינת ישראל: נשיאי מדינת ישראל, ראשי הממשלה, יושבי ראש הכנסת ובעלי עיטור הגבורה" (מקור: ויקיפדיה), פה ושם יש מוזיאון לזכר מישהו, או בית שהוקדש לזכרו והפך למקום תצוגה. חלק גדול מהמקומות האלה מקבל רק תקציב זעיר מהמדינה. למעשה, עצם קיומם הוא מקרה גמור, על גבול הנסים ונפלאות.

הקריפטה. צילום: אתר הפנתיאון

ישראל 2011.

אף אחד כבר לא מעז להגיד שהעולם כולו נגדנו, אבל ההתנהלות של מדינת ישראל והנהגתה עדיין תואמת את המשפט הזה: חשדנית, מקופדת, מקופחת תמידית. מקוששת כסף בלי להכיר תודה, רודפת מחמאות אבל לא מאמינה למילה. הנרטיב הבסיסי שביסוד חיינו כאן לא השתנה מאז 1967, למרבה התדהמה: שואה ומלחמות היו יסוד קיומינו הנצחי, והם עדיין משמשים אותנו לאותה מטרה.

מאז הקמת המדינה – וגם לפני כן – קרו פה עוד כמה דברים, על אף המלחמות. מחקרים נכתבו, חוקרים ויוצרים זכו בפרסי נובל ופוליצר, בפרס השלום ובפרס היינה. האקדמיה הישראלית הרימה תרומה למחקר העולמי, אמנים ישראלים מציגים במוזיאונים ובגלריות הטובים בעולם (מיכל רובנר בלובר ממש עכשיו, בפומפידו ראינו עבודות של רון ארד – ושל אביגדור אריכא, כמובן), סופרים ישראלים זוכים להכרה על ידי קוראים בכל העולם. אני לא יודעת אם יש פילוסופים ישראלים חשובים, אבל שמעתי על חוקרי תרבות והיסטוריה ומדע המדינה וסוציולוגיה שנחשבים לחשובים בתחומיהם ומבוקשים באוניברסיטאות זרות –

משמע, יש פה עוד נרטיב, רק שהוא לא חשוב בעינינו. אולי הוא לא כל כך מועיל. ודאי פחות מועיל מהאפשרות להחזיק עם שלם במאניה דיפרסיה עם הבלחי אפאתיה על ידי טלטולו בין מלחמות לבידור חלול, תוך שאיבת כל משאבי המדינה לטובת בעלי אינטרסים חובבי שררה וממון.

ונדמה לי, זה אולי הכי עצוב, שכל זה קורה לנו לא בכוונה. אין יד מכוונת שרוצה להטפיש אותנו ולרוקן את הקופה הציבורית, להחזיק אותנו מבוהלים וחסרי אונים. לא, זה הרבה יותר אורגני מזה. פשוט התרגלנו לדבר על "המצב" כתחליף לכל השיחות האפשריות, ומילאנו את המרחב הציבורי ב"מצב" עד שהתרגלנו שזה הנושא היחיד, וכך נותרו פני הדברים. כך הם גם כעת.

הנרטיב המרוקן ממדע, מחשבה, אמנות ותרבות לא מציב לנו שום מודלים לחיקוי. גדולי האומה שלנו הם פוליטיקאים ולוחמים – שכבודם במקומו מונח, ושזוכים לכבוד עצום גם בצרפת ובשאר מדינות העולם – אבל אין עוד. אין אחרים. אין מודלים לחיקוי מתחומי הידע, ההגות והיצירה.

המודלים היחידים שאנו מציבים בפני דור העתיד שלנו מגיעים מתחומי הבידור, הצבא והממון, קטנים וחמדניים, אהוד ברקיים לעילא. לפעמים נדמה לי שאהוד ברק שנוא כל כך דווקא מפני שהוא מהווה שיקוף מדויק כל כך של המדינה. כל כך חכם, כל כך מוכשר, ודפוק עד העצם.

בדרך הביתה ניסיתי לזהות את המקורות המעטים לנרטיב אלטרנטיבי. נדמה שאת רובם יוצרים אנשים פרטיים וגופים מסחריים. למרבה המזל, הם מכוונים אותו ברובו היישר אל הילדים. כך הם מצליחים לעקוף את ההורים, אותנו, הדור שאינו יודע לחוש גאווה בעם ובמקום, זועם ומריר ומתוסכל. (מילא גאווה, אפילו אהבה למדינה נתקלת פה בבוז ובלעג. כמה תמים! או שכועסים על הכיבוש הדורסני, או שמתלוננים על הרפיסות של הממשלה במאבקה באויב. כמה קשה לאהוב את המדינה בפשטות.)

תמי שם טוב פרסמה לאחרונה את הספר המוצלח "הסיפור של אליעזר בן יהודה". דבורה עומר העניקה לנו לפני שנים את "הבכור לבית אב"י" על בנו איתמר. רות יצחקי תרמה את "רואים סיפור", מסע בעקבות נחום גוטמן. מוזיאון ישראל הוציא את "ספר המאיירים הגדול" שכתבה מיכל בוננו. קיימים עוד ספרים כאלה, והצגות המבוססות על חייהם של יוצרים – לא מדענים, לא חוקרים, לא פילוסופים – כולם פרי יוזמה פרטית של אנשים, גופי תרבות וגופים מסחריים שוחרי טוב. אבל אין כאן מרכזים תרבותיים שבהם אפשר ללמוד על חייהם של רבים מהאנשים האלה, שהשפיעו על חיינו ועל תודעתינו לא פחות מהמנהיגים והמצביאים. צריך ללקט אותם בשולי הערים, במחלקות הנוער במוזיאונים, לקוות שלאחר מותם יהיה לילדיהם הכח והכסף ליצור משהו לזכרם, שיצליחו לקושש כמה אגורות מאיזה נדבן.

ואולי הגיע הזמן שדווקא יקום פה מישהו רב אומץ ויקדם את הקמתם של מרכזים שימלאו תפקיד דומה לזה של הפנתיאון בפריז. מקומות שבהם נוכל ללמוד על האנשים שיצרו את המרחב התרבותי המקומי, על חייהם ועבודתם, ולחלוק להם כבוד. אפשר לעשות את כל זה גם בלי להניח את אפרם בסרקופגי שיש קרירים, אפשר להשיג לא מעט.

אבל את זה לא יכולים לעשות יחידים. את זה צריכה לעשות המדינה. לקחת על עצמה יצירה של נרטיב אלטרנטיבי, רחב ומעמיק יותר, כאקט חינוכי, תרבותי – ואולי גם בטחוני. משום שפעולה כזו עשויה להעניק לנו מספיק כח ובטחון עצמי כדי להרים את הראש, לוותר קצת על סמי הבידור המתוקים, ולמצוא דרך לפתור את הסכסוך באזור. כל זמן שהסכסוך הזה מגדיר אותנו ומצדיק את קיומנו כאן, לא נוכל להרפות ממנו בשום אופן. רק אם נציע נרטיב אחר, נוכל להרפות מהשואה, מהמלחמות ומהכיבוש כגורמים מרכזיים בהגדרה העצמית שלנו. ורק אם נציע נרטיב כזה, הילדים שלנו ימצאו מודלים ויקחו את המדינה הזאת למקומות שאליהם ראוי שתגיע. אולי זה אפילו אפשרי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • tsoof  On 20 במאי 2011 at 01:18

    אני לא בטוח שאין אינטרס לטפש אותנו. את מכירה אותי מספיק טוב כדי לדעת שאני לא מחובבי הקונספירציה, אבל עדיין, אני חושב שלחונטה נוח שאנחנו מתעסקים בשנאה ושעשועים. זו דרכו הסטנדרטית של השלטון. זה עולה גם ממדריכים שכתבו האקסלי ואורוול וסטניסלב לם בעניינים האלה.

    לילה טוב מותק. טוב שחזרתם. מחר יונתן ואני נבוא לחפש ספר על המיתולגיה הנורדית.

  • מירי שחם  On 20 במאי 2011 at 06:29

    צודקת לגמרי. משרד החינוך משקיע מאמצים במקום הלא נכון – למשל המשלחות לפולין. משרד התרבות הוא עלה תאנה קואליציוני. השלטון בישראל הוא שלטון צבאי – טוב, צריך למצוא עבודה לכל הגנרלים בדימוס – והם מקדשים את הדם והברזל. הנרטיב האלטרנטיבי שהוא אזרחי למופת חייב לקום מתוך יוזמות של יחידים, כפי שציינת, ואולי זו היא המחאה הכי אפקטיבית נגד תרבות השנאה שמתקיימת פה. לפחות ברשת אפשר (לנסות) להקים פנתיאון כזה, כמו בפרוייקט המבורך של בן-יהודה. מעט מדי, זה נכון, אבל לפחות משהו.

  • מירי  On 20 במאי 2011 at 06:38

    אני עם אח שלך שם למעלה. חושבת שיש אינטרס ,ויש הרבה כסף, אבל זה מסובך לי מידי לשעת בוקר מוקדמת זו.
    שמחה שנהניתם, ואגב, בתור ילדה בכיתה ד' אחד הספרים החביבים עלי היו על חיי מארי קירי, ואני חושבת שזו מחמאה אדירה של הקטנה שלך.
    (כתבתי לך מייל, לא נראה לי שנספיק עוד להתראות, אולי כשאחזור. נשיקות.)

  • אוגניה  On 20 במאי 2011 at 11:30

    רק אמש ראיתי תכנית של אייל פלד על פריז והתאהבתי ברובע הלטיני והבטחתי לעצמי בפעם הבאה בפריז – הרובע הלטיני

  • חנוך  On 20 במאי 2011 at 13:39

    צפריר צודק.
    אחרת איך נהפך הביטוי "איש רוח" לכינוי גנאי בישראל?

  • ניר הופמן  On 20 במאי 2011 at 20:11

    מלבד הנימוקים שהצגת, אני חושב שזו תהיה תשובה הולמת לטענת "העגלה החילונית הריקה".

  • galithatan  On 21 במאי 2011 at 23:47

    התחברתי יותר לחלק הראשון, של הפנתיאון. יש משהו חזק בביקור בקריפטה, במפגש עם גדולי האומה הצרפתית – גם אם זה מפגש שרובו מתרחש בראש ובדמיון.

  • מעוז  On 22 במאי 2011 at 08:34

    ברוך שובך. מעניין איך ביקור בחו"ל גורם לנו להסתכל קצת אחרת על עצמנו. תמיד בחזרה, כשיוצאים מנתב"ג ומשתלבים בכביש ירושלים-ת"א אני מנסה להסתכל על הכל מהעיניים של תייר שכעת נחת אצלנו.
    אני מסכים עם הרבה ממה שכתבת אבל גם חושב שנדרשת פרספקטיבה של זמן כדי להגיע למקומות האלו. אחת העוצמות בביקור באירופה היא ההיסטוריה וההמשכיות של המקומות בהם מבקרים, ולנו *כמדינה* אין את ההיסטוריה הזו. המדינה שלנו היא צוציקית במושגים של גילאי מדינות, ואנחנו (כך אני רוצה לקוות) עדיין בתוך התהליך. זה חשוב בעיניי שהשואה היא גורם מרכזי בהגדרה העצמית שלנו, ועם הזמן צריכים להתווסף מרכיבים נוספים שחשובים להתפתחות. אפשר להסתכל למשל על ההחלטה שהתקבלה לאחרונה להציב על שטרות כסף את רחל המשוררת, אלתרמן ועוד, ולא רק "מנהיגים" למיניהם, כצעד חיובי בכיוון הזה.
    ועוד נקודה למחשבה – את מי זה בסופו של דבר מעניין. קחי את מספר התגובות עד כה למיני-מניפסט שלך – בלי להתמצא יותר מדי בסטטיסטיקה של הבלוג, נראה לי שזה הרבה מתחת לממוצע. למי יש כוח להתעסק בכובד כזה, ועוד להגיב. כנראה שהמקסימום שאפשר לקוות לו הוא פרופיל "גדולי האומה" בפייסבוק, שם נספור מי קיבל יותר לייקים – לאה גולדברג או אריאל שרון.

  • חנוך  On 22 במאי 2011 at 08:40

    מעוז – לאה גולדברג או אריאל שרון?
    מה השאלה בכלל?
    ברור שלאה גולדברג!
    (אני יודע שהאמירה שלי היא אמירתו של מיעוט שבמיעוט).

  • גיאחה  On 22 במאי 2011 at 11:05

    נכון נכון ונכון. הכי נכון. קדימה, בואי נרים את הכפפה, נגיש הצעה למשרד החינוך והתרבות.

    בנוגע לפילוסופים ישראליים, ראוי לפחות להזכיר את ישעיהו לייבוביץ׳ הגדול. ואפרופו הערת הצד שלך על אהבת המדינה, יש לו דברים מעניינים מאוד לומר על זה (חפשי את הטקסט שלו ״עם ומדינה״ בספר ״אמונה היסטוריה וערכים״. קצר, קריא ומרתק).

  • תו זמיר  On 27 במאי 2011 at 01:09

    רוני, אהבתי את מה שכתבת, אני רק חושבת שדווקא יש ידיים מכוונות לדילדול הרוח או מה שאני קוראת לו : "פגעי מזג הרוח" השבוע התפרסמה תכניתו המופלאה של שר החינוך לצוות תלמיד במערכת החינוך לכל נופל או אנדרטה…דווקא יש הרבה מה לאמץ…ומה לעשות…
    הדברים שכתבת מאד נכונים, רק שצריך לעשות….

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: