הו, מארינוצ'קה

זו כבר הפעם השלישית שאני הולכת להופעה של מארינה מקסימיליאן בלומין. בכל פעם אני רוצה לכתוב, ובכל פעם לא נעים לכתוב כשככה הכל עולה על גדותיו מאושר והתפעמות.

אז הנה, כבר ההו שבכותרת מבטיח ואני אקיים – הו! גדול יהיה פה.

ערב יום העצמאות בזאפה. מארינה עולה לבמה בשמלת טלאים מפוארת, כתר ילדות של פורים, מלא פרנזים מתנדנדים, נעלי דראג קווין כסופות וגבוהות עקב. בניגוד להופעות האקסטרווגנטיות שראיתי בעבר, הפעם זו רק היא והפסנתר. אנחנו יושבים מאחורי גבה. היא מסתובבת ומציצה אלינו, מחייכת את החיוך ששבה את לבי בכל ההופעות הקודמות, בכל פעם מחדש.

והיא שרה. במשך קרוב לשעתיים היא תהיה שם כמעט לבדה. כבר בהתחלה היא מדברת איתנו, ומזמינה אותנו לדבר אליה, "תספרו לי בלב למה באתם להיות איתי בערב יום העצמאות," היא אומרת. "אני אקשיב."

תוך דקה היא עושה את אחד הקסמים הנדירים שלה, ליצור אינטימיות מיידית וקרובה עם קהל של עשרות או מאות אנשים. חיוך, מבט ישיר לעיניהם של כולם, איכשהו, ומילים תמימות ומתוקות.

תוך כדי שאני לכודה בענני הקסם אני גם מנסה לפענח אותו. תומר, לצדי, זורח. אני מביטה בקהל. העיניים של כולם בורקות. אנחנו מאוהבים בה, יחד. מקשיבים, צוחקים, מחבקים אותה במבטינו.

מארינה בינתיים עושה את הדבר היחידי שהיא יודעת: להיות עצמה. היא נשית ויפה, אבל היא לא לכודה בכבלים שנשיות כזאת נושאים לעתים. היא משחקת, מתיילדת. היא שרה את "לך איתה" הדרמטי. הפתיחה שוברת את הלב מיד. רגע אחר כך היא מתחילה לשחק. "לך איתה," אומרת ילדה. "לך איתה, מותק," אומרת פרֵחה, "לך איתה, היא תקנה לך במבה!" מבטיחה אם. היא כל הנשים שאומרות לו – לך איתה, ואז היא מהדהדת את כולן. לך לך לך לך לך לך לך היא ממשיכה והקהל במצוקה, צוחק במבוכה, מוחה דמעה.

את "עמוק בטל" אנחנו שרים איתה. היא מלמדת אותנו קאנון. הביצוע הזה הוא גאולה של שיר מופלא ונשכח לגמרי. חלומו של כל משורר. והמשוררים אכן חשובים לה. היא מקפידה לומר לנו מי כתב את המילים. לאה גולדברג. נתן זך. כשהיא שרה היא מבטאת את המילים בהגייה ברורה שגורמת לי לחשוב על חווה אלברשטיין, ועל איך שהיא לימדה אותי עברית בדרכה.

מארינה שרה שיר של צווטייבה. היא כתבה אותו כשהיתה בת 23. שיר תודה לאהוב שוויתר עליה והניח לה לוותר עליו. שיר שאין בו דבר מן המובן מאליו. היא מתרגמת את המילים לאט. בשום ערב שירה שהייתי לא הקשיבו באדיקות כזאת למילים כמו הערב. הקהל ברובו לא רוסי, אבל כל ההתנגדויות, המתחים, הקשיים בקשר בין הקהילה הרוסית-ישראלית לוותיקי הארץ נמחקים כולם באחת. אנחנו מתמסרים לה. אחר כך עולה אמא, אלה בלומין. היא היתה בכל ההופעות שראיתי. השיר שהן שרות יחד, קאנון רוסי משולב ב"מה אומרות עינייך", מותיר את הקהל נטול נשימה.

אלה מספרת על ביקור שלהן באוקראינה ועל שיר הברכות שהביאו משם. ברכה לאהבה, בית יפה, אשה טובה עם גבות שחורות. היא מזמינה את הקהל לברך את עצמו בלבו. אי אפשר לסרב להזמנה, מי רוצה. הן שרות באוקראינית שיר יפהפה.

ככל שזה מתמשך אני ממשיכה לנסות לפענח את קסמה. היא פרפורמרית, מופיעה כותרת אחת. זמרת מחוננת, עוד אחת. נערה מקסימה, מזכיר לי תומר. כל אלה מתגבשים באיזה אורח נדיר לנוכחות חד פעמית, לכשרון שנדמה שיש בו מעורבות על אנושית, אולי אלוהית. היא מותירה את כולנו מסוחררים.

היא מעניקה לשירים ישנים פרשנות חדשה, אחרת לגמרי. זה לא קאבר, זה עולם חדש, ובכל זאת אין בה ציניות או נפיחות. על הבמה מופיעה נערה שמחה, מוזיקאית מוכשרת, נעימה, מלאה הומור.

ואז השיר האחרון. בכל ההופעות הקודמות השיר האחרון הזה גרם לי לבכות. לא הפעם, אני מבטיחה לעצמי. לא הפעם. תוך רגע העיניים מתמלאות דמעות. אני רוצה שהיא תבוא לשיר לי אותו כשאני עצובה. כשאני שמחה. כל הזמן.

אחרי ההופעה תומר הולך להגיד שלום. הם מתחבקים בעליזות ואני עומדת בצד ומתבוננת בנערה הגבוהה והיפה הזאת. "תכירי, זו אחותי," הוא אומר. היא לוחצת את ידי ושתינו מחייכות. אני מחזיקה את המילים רק עוד רגע בבטן.

"אם יכולתי לתת לך הכל," אני אומרת, "הייתי נותנת לך את הזכות לשבת ככה ולראות אותך בהופעה." הייתי רוצה שגם היא תרגיש פעם את נביעת היופי והשפע הזאת מומטרת עליה בנדיבות כזאת.

בדרך תומר מזכיר לי שזו זכות עצומה גם להיות היא. כן, מארינוצ'קה. זו זכות עצומה. לכי תכבשי את העולם. את יכולה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  ביום 10 במאי 2011 בשעה 01:25

    אי אפשר לשלב את זה בפוסט על ההופעה בשום אופן, אבל כמה כשרון צריך כדי לצלול לביצת טלנובלה ולשחק בה בכשרון ולשיר את השיר הכי צ'יזי בעולם –
    ולצאת מכל זה ענקית?

  • תומר  ביום 10 במאי 2011 בשעה 02:01

    תודה אחות אהובה. איזה ערב מופלא!
    שתיים בלילה ואני עדיין נישא..

    • רוני  ביום 10 במאי 2011 בשעה 02:21

      תיכף אני אשיר – ארבע לפנות בוקר, אנלא נרדמת. נשיקות, תודה יקירי. נתת לי מתנה גדולה.

  • tsoof  ביום 10 במאי 2011 בשעה 02:09

    i feel so deprived.

    קסם של טקסט. נתראה מחר, אחימים.

    • רוני  ביום 10 במאי 2011 בשעה 02:22

      ועוד לא סיפרנו לך על השיחה שלנו עם יוני רכטר, שהיה גם הוא בקהל.
      מחר 🙂 נשיקות ואהבה.

  • תומר מ  ביום 10 במאי 2011 בשעה 03:48

    היי,

    שמחתי מאוד לקרוא את מה שכתבת. מאוד מרגש.

    אשמח אם תפרסמי את החוויה הזאת שלך גם בקומונה של מארינה:
    http://www.tapuz.co.il/communa/usercommuna.asp?CommunaId=26543

    תודה על השיתוף!

    אגב, מה היה השיר האחרון שגרם לך לדמוע? מאורין?

    • רוני  ביום 10 במאי 2011 בשעה 08:45

      תומר, תעלה לקומונה לינק אם אתה רוצה. אין אפילו שם משתמש באתר של תפוז.
      וכן, מורין:

  • דודו פלמה  ביום 10 במאי 2011 בשעה 04:29

    תודה על השיתוף. גם אני אוהב את מרינה. מאוד. אהבתי שהשארת את השיר האחרון עלום ואלום (יעיני אלמוני) כאילו את מבקשת לשמור על רמת האינטימיות שאת חשה איתה.

    • רוני  ביום 10 במאי 2011 בשעה 08:50

      דודו, פשוט לא ידעתי מה שמו, והנה מישהו כבר רצה.
      מאוד משונה, האינטימיות הזאת. לא קינאתי בכל האחרים, למרות שברור שגם הם חשו בה. בבחור שצעק, מארינה, תעשה לי ילד. שמחתי בשביל כולם.
      יש מספיק מארינה לכל!
      כמובן שבבוקר הטקסט הזה נקרא מתלהב מדי, נטול כל איפוק או קלאס, אבל יאללה, ככה זה כל פעם אחרי ההופעות. נשאיר את זה כך.

  • יוסי גלרון-גולדשלגר  ביום 10 במאי 2011 בשעה 07:02

    תודה רוני– היא באמת מדהימה

    • רוני  ביום 10 במאי 2011 בשעה 08:56

      יצא לך להיות בהופעה? מן הסתם היא לא הגיעה לאוהיו עדיין, נכון?

      • יוסי גלרון-גולדשלגר  ביום 11 במאי 2011 בשעה 00:09

        לא – לאוהיו לא הגיעה (עדיין) אבל יוטיוב – כן 🙂

  • הלה, סידני, אוסטרליה  ביום 10 במאי 2011 בשעה 10:39

    את ותומר אומרים כן? אז ככה משכנעים אותי, בקלות.

    • תומר  ביום 10 במאי 2011 בשעה 11:12

      הלה! אולי תצרי קשר כשאת מגיעה לארץ וניפגש..

  • עירא  ביום 10 במאי 2011 בשעה 12:28

    יש פה מחדל. על אמנים ואמניות ענקיים כאלו צריכים להודיע לי. איך פיספסתי אותה? אני מפטר מחר את כל צוות העוזרים הדמיוניים שאכזבו אותי והולך לחפש הופעה שלה.

  • תומר מ  ביום 10 במאי 2011 בשעה 13:38

    תודה רוני, אני אפרסם בקומונה.

    את מוזמנת להצטרף אליה, לא חייבים להירשם לתפוז. 🙂

  • שלומית  ביום 12 במאי 2011 בשעה 09:34

    וואלה.

    תודה לך על הרחבת האופקים המוזיקלית.

  • ניר הופמן  ביום 12 במאי 2011 בשעה 13:17

    נשמע נהדר, עשית לי חשק.

  • טלי  ביום 15 במאי 2011 בשעה 18:56

    היא נפלאה!

    לא הייתי מעולם בהופעה שלה אבל לפי כמה וכמה שנים הפכתי את הקאבר הזה שלה לשיר של חוה אלברשטיין לתרופה ממש. עלי זה עובד, קבלתי את זה במתנה מחבר אחד וכבר העברתי לאחר, זה פועל ממש כמו תרופת מרשם.

  • galithatan  ביום 15 במאי 2011 בשעה 23:23

    אני שמחה שכתבת את הפוסט הזה מייד אחרי ההופעה ולא חיכית לבוקר, כי אז היית עושה עריכות לעצמך ומנסה לצאת קצת יותר מאופקת ועוד כל מיני דברים שהם לא לגמרי מהלב. הביצוע ל"לך איתה" מהמם.

  • תו זמיר  ביום 27 במאי 2011 בשעה 01:19

    כשראיתי את מארינוצ'קה בפעם הראשונה בהופעה, בקפה הקאמרי לפני כמעט (או קצת יותר) חמש שנים הרגשתי שהיא כמו מינסרה.שמשברת את האור לקשת וזהרורים. קניתי לה ליום ההולדת..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: