בין החיים לבלוג

שמונה שנים חלפו מאז הפוסט הראשון בבלוג הזה. לרגל המאורע, כמה מחשבות לא מסודרות על הפעולה המשונה של כתיבת בלוג. אין צורך להיבהל מפסקת הפתיחה, זו עדיין אני פה.

תיאודור אדורנו, איש אסכולת פרנקפורט, אמר על המסה הספרותית שהיא חותרת כנגד הדוקטרינה המושרשת עמוק בפילוסופיה המערבית מאז אפלטון, לפיה החולף והרגעי אינו ראוי להפשטה ולהכללה. הסוגה הזו, אמר אדורנו, מבקשת לתת לחומק ולאינדיבידואלי כבוד אונטולוגי. (ותסלחו לי על ההיתלות באילנות מספירה אחרת לגמרי).

להערכתי אדורנו היה מוצא בבלוגוספירה הרבה עניין, ומקור גדול גם לתסכול. חלק עצום מהכתיבה הפוליטית, החברתית, התרבותית והאישית בבלוגים נובעת מהחולף, הרגעי, הפרטי עד כדי מבוכה. אי אפשר להכליל בנושא "בלוגים". הם שונים, מגוונים, גרועים, מעולים, מרתקים, משעממים עד מאוד. יש מכל הסוגים. מה שיש בהם יותר מכל הוא אנשים שמרשים לעצמם לכתוב בלי להסתמך על שום אסטנציה חיצונית שתאשר את איכותם או תאשרר את זכותם לכתוב. רבים מאוד מהפוסטים הטובים ביותר מוכיחים שהחולף והרגעי והפרטי מאוד דווקא עוברים הפשטה והכללה בקלות.

אבל מה זה בכלל בלוג? 

אולי בלוג הוא אופן שבו אנשים מתמללים את חייהם כדי לצקת בהם משמעות. לזהות תבניות. להכחיש רשעויות. לחזק שמחות. אולי הוא אופן שבו הם מתנאים בתכונותיהם ומעשיהם הטובים, או באים חשבון עם עצמם על כשלונותיהם.

אולי בלוג הוא נסיון להפוך את החיים עצמם ליצירה. לאחוז בנקודות זעירות ולעצב מהן משמעות וצורה. מה הם החיים שלנו בעידן הזה? מה חשוב בעינינו? מה אנחנו רוצים? כשעלו הבלוגים הראשונים לרשת היה בהם משהו מזעזע. דורות של כותבי יומנים הסתירו את כתביהם באדיקות. מי רוצה להעלות את היומן שלו לרשת, כך שאחרים יקראו בו? רוב הבלוגים אכן אינם יומנים. הם נסיונות חיצוניים יותר, מעובדים יותר, לבחון ולהציג את החיים, הפוליטיקה, התרבות, היצירה, המקצוע שבו בחרנו.

עוד ציטוט, הפעם מאורי ברנשטיין: "לא כל מה שחשוב בחיים מתברר שחשוב בשיר. אבל כל מה שחשוב בשיר מתברר שהיה חשוב בחיים. יש רגעים שרוכשים להם משמעות מחוץ לעובדת קיומם. הבחירה בין הרגעים האלה, החשובים לפרט, לבין הרגעים החשובים לשיר, היא הבחירה הקשה ביותר שעל משורר לעשות."

לעתים בלוגרים שחייהם נסחפים בסערות כותבים פוסטים מאופקים בנושא שנדמה שולי לחלוטין לדברים הרי הגורל שמעסיקים אותם. אולי זו דרכם להסיט לשם את מרכז הכובד. אולי מתוך הכתיבה עולה נחמה מסוימת.  מה שברור זה שהבלוג אינו שיקוף של החיים. הוא אינו יומן. הוא סוגה חדשה ורבת עוצמה.

עבורי הוא היה סדנת כתיבה עם עשרות מורים. המבקרים והמגיבים שחלפו פה עם השנים הציגו בפני מראה מדויקת ורבת עוצמה. כשהחמיאו, כששתקו, כשעלבו בי באכזריות עצומה. לא תמיד הייתי מרוצה מהרשימות שזכו לתגובות נפלאות, ולפעמים אהבתי את אלה שחלפו בדממה דקה. ובכל זאת לתגובות היתה משמעות. "כתיבה היא מונולוג המבקש להפוך לדיאלוג" אמר אהרן מגד.

בלוג הוא גם זכרון.

מה שנכתב מקבל לעתים תכופות משנה תוקף ומשמעות. פעמים רבות בתהליך הכתיבה דברים מתבהרים, מתפרקים ונפתרים. פצעים נרפאים במעבדת הכתיבה. הכתיבה היא מקום שבו מתרחש כשף, והבלוג הוא דרך להביא את הכשף הזה אל היום-יום. אבל גם לאחר שמסיימים  קורה עוד דבר מה – הכתובים הופכים לחלק מהזכרון.

על פשעי הזכרון נכתב רבות – קל להתייחס אליו כאל עובדה, תעתוק מציאות, אבל הזכרון האנושי חמקמק ושקרן. הוא זוכר גרסאות משונות ומוטות של המציאות. הבלוג מייצר שכבה דקיקה דמוית מציאות שמתרבדת אל הזכרון ונחה בו כעובדה. לכותבים שמרשים לעצמם חירות יצירתית בכתיבת הבלוג (דהיינו, כותבים פרוזה מבוססת זכרונות) הבלוג עשוי לייצר זכרון שקרי מרתק.

כן, הפסקה האחרונה עוסקת בבלוג הזה, שאין לסמוך אפילו על מילה אחת שנכתבת בו שתהיה אמת. עוד כמה מילים על מה שקורה כאן:

הכללים היו ברורים לי מהרגע הראשון, למרות שהבנתי את זה רק לאחרונה: כתיבה מהירה, פשוטה, ישירה. לא לעבוד שלושה ימים על פוסטים. לנסות להגיד משהו ברור. לקוות שהוא יעניין מישהו. לא להתאבל יותר מדי על הפוסטים שלא זכו לתהודה בגלל חוסר עניין ציבורי או מפני שהם סתם משעממים.

מותר להתחרט על פוסטים, למחוק אותם, לסגור את הבלוג, לפתוח חזרה. הכל מותר. מדובר בצעצוע למבוגרים וגם במעבדת כתיבה אינטואיטיבית. כל השאר עורבא פרח.

לפני כמה ימים קיבלתי מכתב מקוראת שלא הכרתי. בין כל המילים הנדיבות במידה שלא תיאמן היה המשפט הזה:

הבלוג שלך, יותר מכל בלוג שקראתי אי פעם (והרבה פעמים אני הולכת שנה ושנתיים אחורה עם בלוג שרק גיליתי) הוא כמו סיפור בהמשכים של ספר שנכתב שלם. לא כמו ספר סיפורים קצרים – כי יש דמות מרכזית שקל להתאהב בה. ובלי הקושי הזה להיפרד מהדמות שבה התאהבתי.

המכתב שלה התחיל את הפוסט הזה, שהיא גם מעניקה לו את השורה הלפני האחרונה. בלוג הוא סיפור שאינו חייב להסתיים עדיין. ספר שאנחנו גיבוריו – וכמו גיבורי כל ספר אנחנו מנסים לשלוט בעתידנו, במה שהעולם יחשוב עלינו, במוניטין שלנו, בפחדים. וכמו תמיד, בין התפרים של כל בלוג – לשוני או פוליטי, מקצועי או אישי, ספרותי או אמנותי – מציץ המילוי, מתפרץ החוצה ומגלה אותנו לאחרים.

ולרגע נדמה שאולי הכתיבה ברשת מייתרת את הספרים, ובכל זאת: הטלוויזיה והקולנוע והספרים והרדיו לא ייתרו או הכחידו זה את זה. גם הבלוגים יחיו לצדם. טוב לכתוב בלוג, ולא במקום ספר. זה פשוט משהו אחר, נפלא בדרכו, מוגבל בסוגו, ובכל זאת אהוב מאוד.

כך הספרים מחדלונם קודחים שנית על שולחננו,

חיים מראש ומחדש , מבלי דלג על דף,

מבלי דלג על הולם לב ועל הרהור.

(נתן אלתרמן, "הספרים")

ובלי לעלוב בקוראים מעט אי אפשר, אבל זה מעודד לפרקים, כשמישהו ממש מוציא עליך את כל מררתו בתגובות:

לא אתם. אתם נהדרים!

(וזו חגיגת הבלוגולדת הראשונה כאן, אגב.)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יותם שווימר  On 8 במאי 2011 at 00:42

    מזל טוב רוני. אני קורא מעט בלוגים ושלך תפס אותי מהרגע הראשון. לעוד שמונה שנים נוספות ואפילו יותר!

  • אילן  On 8 במאי 2011 at 07:10

    חלפו מהר שמונת השנים הללו, הזמן עובר מהר כשנהנים.
    אנחנו כאן אתך צמאים לראות "אם תרצי" בנושא, יודעים שיש אל תוך מה לצלול (לפעמים נראה שהבריכה רדודה וכמעט ריקה ממילים, אבל תמיד היא עמוקה משנראית במבט ראשון או מספירת המילים)ולא משנה איזה יום היום ומה השעה.

    תודה לך.
    אילן

  • רוני  On 8 במאי 2011 at 08:31

    תודה יותם, תודה אילן.
    והנה הפוסט הזה מוכיח שגם כשאני קצת משעממת את קוראי הבלוג, חלק מהם יעצרו בכל זאת ויחייכו אלי לרגע. יפה מצדכם 🙂

  • רועי רוטמן  On 8 במאי 2011 at 08:31

    מזל טוב, רוני. ומכיוון שאני, כרגיל, מתמקד בשולי ובטפל, אומר שאני מוצא סוג מסויים של נחמה בעובדה שעוד בלוגולדתים נחגגים בצילם של טרולים.
    תמיד זו הנאה גדולה לקרוא פה. שוב, מזל טוב.

    • רוני  On 8 במאי 2011 at 09:03

      תודה, מותק. ועדיין אני חושבת שהטרולולדת שלך היה מצוין, ושהמילה הזאת שהמצאתי היתה כוכבת על. ההנאה הדדית.

  • שלומית  On 8 במאי 2011 at 08:40

    בלוגולדת שמח רוני!

    בלוג נהדר, מילים מדויקות, משפטים חדים שמאחוריהם לא מסתתרת, אלא עומדת, במלוא תפארתה כותבת מצוינת.

    הבלוגספירה היא מקום טוב יותר בזכותך – והטרולים? שיקנאו.

    • רוני  On 8 במאי 2011 at 09:04

      תודה, שלומית. כשזה מגיע ממך, זה רב עוצמה.

  • עודד  On 8 במאי 2011 at 08:52

    רוני,
    כשאני קורא את כתיבתך, כולל הספר סיפור קטן ומלוכלך, אני רואה אותך חושבת. זאת תחושה מיוחדת. תודה.

    • רוני  On 8 במאי 2011 at 09:05

      איזה כיף שהזכרת את סיפורקה, עודד. אני התאפקתי דווקא, אבל נעים שהוא פה. סביר שלא היה נכתב בכלל לולא הבלוג, וזו עוד תודה גדולה.

  • chellig חלי גולדנברג  On 8 במאי 2011 at 09:00

    שמונה.רק מי שיש לו יכול להבין את מה שבלוג, כמעט כמו הריון.

    יומולדת שמונה שמח יקירתי. אני לא אנסה לנחש כמה פעמים מחקת אותו על כל התכנים שלו והתחלת מחדש משום מה – פעם אולי תסבירי בפוסט מורחב את הצורך הזה – אבל אני שמחה שאת כאן ושמחה שכשגיא – איפה הוא בכלל – שלח אותי לרשימות, הספקתי לקרוא את הארכיון שלך לפני שנעלם…..

    • רוני  On 8 במאי 2011 at 09:05

      איזה נצח נצחים. ואיך גיא חסר לי! תודה, נשמה. את אחת הזכיות הגדולות כאן.

  • אלירז  On 8 במאי 2011 at 09:09

    מזל טוב יקירה.
    איזו רשימה יפה, מרגשת ומעוררת מחשבה.
    במיוחד בעניין ייצור זכרון שקרי מרתק.
    מחכה כבר לפוסט הבא (מפריז?).
    נסיעה טובה! (:

    • רוני  On 8 במאי 2011 at 09:12

      אה, לפריז לוקחים לפטופ? השתגעת?
      אבל אחר כך, אולי, בזכות כנרת שסללה לי את הדרך לנקודה אחת לפחות שבה אפשר לבהות תוך לעיסת זנב עיפרון.
      תודה, אלירז. על הכל.

  • ענת  On 8 במאי 2011 at 09:10

    ברכות ולעוד הרבה שנים פוריות 🙂

    אהבתי מאוד את ההגדרה ש"בלוג הוא סיפור שאינו חייב להסתיים עדיין". רוצה להמשיך לקרוא את הסיפור שאת טווה לנו כאן.

    • רוני  On 8 במאי 2011 at 09:13

      תודה, ענת. אני חייבת את ההגדרה לזו שכתבה את המייל. לי המשפט הזה גרם לחשוב על מוות פתאומי, אבל אני פולניה ידועה. מקווה להמשיך לכתוב, בלי שום מוות פתאומי 🙂

  • ענבל  On 8 במאי 2011 at 09:42

    התאהבתי במילים שלך לפני שהתאהבתי בך. אני רואה בכך ברכה. (ואולי בעצם אי אפשר להפריד…) בלוגולדת שמח לך פיית מילים! אני שרה לכבודך (קצת מזייפת…) across the universe

    cheers! 🙂

    • רוני  On 8 במאי 2011 at 09:47

      מצחיק. הקראתי אותך לפני שהכרתי אותך, זוכרת?
      תודה, ענבלי. את משמחת אותי כל הזמן. ואיזה שיר משגע שרת לי לבלוגולדת 🙂

  • avivamishmari  On 8 במאי 2011 at 10:00

    מזל טוב יקירתי! נדמה לי שאת כותבת את חייך האישיים בבלוג באופן ייחודי – חגיגה של מה שטוב בהווה, בלי להימלט מעיסוק בפצעי העבר.

    חוץ מזה, כתבת הרבה דברים שמנחים אותי גם כן בכתיבה (אם כי למחוק בלוג שלם עדיין לא העזתי). בפרט מעסיקים אותי הזיכרונות המשוכתבים מחדש. וגם שאלת המניע לכתוב בבלוג בכלל. ההגדרה "צעצוע" מצוינת כי היא נותנת אלמנט משחקי, קצת פחות גורלי ויומרני ממה שהיינו רוצים לחשוב לגבי יומן אישי ואוסף הרהורים שלנו.

    • רוני  On 8 במאי 2011 at 13:53

      תודה 🙂 ולמשפט הראשון אני חייבת להוסיף: ותוך שמירה על מחויבות רופפת ביותר לאמת כלשהי.
      בעניין הצעצוע, זה גם משחרר קצת מאימת המה יחשבו ומה יגידו. אני משחקת פה, מי שלא מבין את זה הוא לפיכך פוץ חסר הומור, ובזאת הסתיים העניין.
      אל תראי אותי ככה, אני מסודרת לגמרי.
      ואגב, בעניין המחיקה המיתולוגית של הבלוג הזה (ולווט כתבה על זה!) יובהר שמעולם לא מחקתי כלום. אני נטולת יכולת מחיקה. הכל נמצא בתיקיית הטיוטות ומחכה ל"אחרי מותי".

  • אורה  On 8 במאי 2011 at 10:13

    אהבתי.יופי של פוסט שיש בו שילוב של חשיבה 'רציונלית'וליריות.

    • רוני  On 8 במאי 2011 at 13:54

      תודה. זה מה שניסיתי, וקוראים ותיקים יודעים שכתיבה רציונלית לא באה לי בקלות.

  • tsoof  On 8 במאי 2011 at 10:43

    מזל טוב יקירתי. איך אמרה לי פעם אחת מאחיותי: תכתוב, זה טוב. ולפיכך, תכתבי, זה טבי.

    • רוני  On 8 במאי 2011 at 13:54

      זה טבי מאודי!
      תביא את הילדים היום, זה עוד יותר טבי.

  • אינגה מיכאלי  On 8 במאי 2011 at 11:23

    מזל טוב, יקירתי! אני לומדת ממך הרבה (גם משיחות העידוד וגם מהכתיבה שלך)… אולי בעתיד עוד אעיז כמוך.

    • רוני  On 8 במאי 2011 at 13:55

      את נהדרת כמו שאת. אין לי ספק שתגיעי למקומות שיפתיעו אותך, ממרומי שמונה שנים אני אומרת לך שהכל משתנה עם הזמן, ויותר מהכל האומץ לנסות.

  • אסתי  On 8 במאי 2011 at 12:47

    "אולי בלוג הוא אופן שבו אנשים מתמללים את חייהם כדי לצקת בהם משמעות. לזהות תבניות. להכחיש רשעויות. לחזק שמחות. אולי הוא אופן שבו הם מתנאים בתכונותיהם ומעשיהם הטובים, או באים חשבון עם עצמם על כשלונותיהם."

    שאלות מאוד משמעותיות העלית כאן ותובנות נהדרות.
    ופתאום למקרא הפוסט הזה נפלה עלי ההכרה עד כמה היצירה הזאת הקרויה בלוג משמעותית וחשובה לעידן הנוכחי.

    ועכשיו אני הולכת לשאול את עצמי למה אני כותבת בלוג ומה המשמעות של עולם הבלוגים בשבילי.
    אני רק יכולה להגיד כאן כבר במחשבה ראשונה שבשנה שנתיים האחרונות קריאת הבלוגים החליפה אצלי כמעט במידה מלאה ומושלמת את קריאת העיתונים. את המלצות התרבות שלי, את סדר היום החברתי והפוליטי, את המידע – את כל אלו אני שואבת שם.
    והבלוג שלך הוא אחד מהם.

    • רוני  On 8 במאי 2011 at 13:57

      אני אשמח לקרוא את המסקנות שלך. בשבילי עולם הבלוגים הוא ארגז החול בגן הילדים, והכי כיף שהבריונית הקטנה לא יכולה להכנס לארגז שלי, כי אני אמחוק אותה.
      וכן, גם אני חושבת שבלוג הוא פורמט חדש ומהפכני. מה שכתוב כאן הוא קצה קצהו של נסיון להבין מה זה יעשה בטווח הארוך, אבל ברור לי שאת רוב הדברים קשה לראות מהמקום שבו אנחנו נמצאים היום.
      תכתבי את שלך. אני אשמח לקרוא.

  • מירי  On 8 במאי 2011 at 13:57

    מזל טוב מותק שלי. הרבה אהבה.

  • מעין  On 8 במאי 2011 at 15:39

    בלוגולדת שמח, אף פעם לא מאוחר להתחיל עם זה
    כתבת מדוייק ומעורר השראה, ובעיקר על בלוגים אישיים
    אבל הרוב נכון גם לבלוגים מקצועיים וארגוניים.
    לוקחת את הציטוט של אורי ברנשטיין לשיחות והדרכות בעבודה ואת האלמונימי לצד הפנימי של הדלת. אדורנו קצת גדול עלי…
    תיהני בפריז

    • רוני  On 8 במאי 2011 at 18:31

      כן, מעין, תוך כדי הכתיבה שאלתי את עצמי מה ישים לבלוגים מקצועיים – הגלוב וחורימבה, וגם כמה בלוגים של ניהול שהצצתי בהם ונהניתי. אני חושבת שהמשפט הכי רלוונטי שהכי הרבה אנשים ייבהלו ממנו הוא:

      "וכמו תמיד, בין התפרים של כל בלוג – לשוני או פוליטי, מקצועי או אישי, ספרותי או אמנותי – מציץ המילוי, מתפרץ החוצה ומגלה אותנו לאחרים."

      אני קוראת אנשים שכותבים על ספרים, על אמנות, על בלשנות, על תרגום, על אינטרנט ועל פסיכיאטריה – ותמיד אחרי זמן מה אני מזהה את האדם שמאחורי הטקסט, ויודעת עליו משהו. זה מרתק כמה הכתיבה בכל נושא שהוא מגלה עלינו.

  • מיכל  On 8 במאי 2011 at 18:26

    אני לא יודעת כמה זמן אני קוראת אותך כבר. שנה וקצת, אולי מעט יותר. מדי פעם אני מוצאת את עצמי מדפדפת קדימה ואחורה, מבקשת עוד. ותמיד ברור לי שאי שם יש עוד אוצרות שלא הגעתי אליהם, ותמיד זה מחדש משמח.

    את מקור השראה מתמשך, רוני. מזל טוב, ותודה.

    • רוני  On 8 במאי 2011 at 18:29

      כל מילה הדדית, מיכל. אוהבת את הכתיבה שלך ונהנית ממנה מאוד. תמשיכי. ותודה רבה.

  • מיקי גוריון  On 8 במאי 2011 at 18:55

    מאז שהתוודעתי גם התוודיתי ואני אוהבת.
    תודה
    ומחכה

    • רוני  On 8 במאי 2011 at 20:18

      מדמואזל, אני טסה לפריז מחרתיים. מיד אחר כך, בלי דחיות נוספות.

  • עדנה  On 8 במאי 2011 at 20:07

    מזל טוב רוני, ומזל טוב לנו על הקריאה בך, ואיתך.
    אמנם פספסתי כמה מהשנים הראשונות, אבל בכל אלה האחרונות – אין דילוגים.

    • רוני  On 8 במאי 2011 at 20:24

      זה כל כך משונה. לא חושבת שעשיתי משהו לאורך זמן רב כל כך כמו הבלוג הזה. שום עבודה. שום מקום מגורים. רק הנישואים וההורות שלי האריכו ימים יותר ממנו.
      ואת יודעת שההתמכרות הדדית, עוד מהמקום הקודם שלך. תודה רבה, עדנה.

  • mooncatom  On 8 במאי 2011 at 21:27

    מזל טוב רוני, בלוגאית צמרת!
    המקום שלך נהדר כי הוא כתוב טוב,
    וגם כי הוא מייצר סוג של קהילה סביבך,
    וזה מקסים.
    אז מה מאחלים?
    עוד הרבה ממה שטוב,
    ועוד שִמחה לעשות!

    • רוני  On 10 במאי 2011 at 02:20

      תודה רבה. עוד ועוד, מי צריך יותר מזה.

  • זאת שכתבה את המייל  On 9 במאי 2011 at 18:33

    מזל טוב! כיבדת אותי בציטוט, אז אני אצטט אותך:
    "לא ייאמן, אבל אנחנו חיים בדור שבו נולד ז'אנר ספרותי חדש".
    אז בלוגים הם סוגה אהובה עלי מאוד, ושלך תופס מקום במדף הוירטואלי של יצירות אהובות. תמשיכי כמו שבא לך, התוצאה נפלאה. ושוב תודה!

  • נועם לסטר  On 11 במאי 2011 at 12:02

    אחרי המעבר של "רשימות" לפורמט החדש הופיעו כמה רשימות שביכו את העלמותה של הקהילה שנוצרה בפורמט הישן. הפוסט הזה והתגובות לו הם הוכחה שקהילות וירטואליות עדיין נמשכות וקיימות.
    .
    בדיונים ההם הערתי שגם אם הבלוגים הם לעתים זירה לוויכוחים חברתיים ופוליטיים, בעיני המעניינים ביותר הם אלה שמספרים סיפור אישי, כפי שכתבת כאן. בלוגים שמאפשרים הצצה אל נפש הכותב, שמעלה את הרהוריו על מגוון רחב של נושאים שחולפים בראשו, בלי לכוון את דבריו לקהל מסוים, לאג'נדה פוליטית או חברתית, לעשיית רושם כזה או אחר. דווקא כתיבה אישית כמו-יומנית, שמאירה זוויות רבות של חיי הכותב לאורך זמן, היא המרתקת ביותר. במובן הזה, כפי שכתבת, הבלוג הוא יצירה ייחודית של הזמן הזה. הוא אינו מחליף כתיבה אחרת, לא עיתונים, לא ספרים, הוא ז'נר חדש ומרתק בפני עצמו.
    .
    יום הולדת שמח.

  • ניר הופמן  On 12 במאי 2011 at 13:05

    מזל טוב (לבלוג, לא לך! טוב גם לך). הבלוג שלך נהדר, אין ממש צורך לומר, גם זה נאמר בהמשכים.
    הכל מותר. זה מה שאני הכי אוהב בכל העסק הזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: