אמת, שקר, סוד

לכבוד הספר החדש של מסמרים, "שקרים"

 אולי מבלי הסוד ההוא, הריגוש העצום והחד פעמי שציפה בסופו של היום, לא הייתי זוכרת דבר מכל זה. אולי אם לא הייתי יודעת מראש שלא אספר את סודי לאף אדם מלבד האחד שנלווה אלי בחלקו האחרון של המסע, לא הייתי מבחינה בדבר.

אבל היתה תכנית, וכבר אז היה ברור שהיא תִשמר בסוד, ביני לבינו, לתמיד. וכך אירע שכל חושיי היו דרוכים מאוד והבחנתי בכל פרט ביום ההוא, וכך אירע שזכרוני הפגום והעלוב הצליח לאחוז בכל אותם פרטים בחיות רבה.

 * * *

משבר אי-הכתיבה שאפף אותי במשך חודשים הותיר אותי מפוחדת. האם לא אצליח עוד לשוב ולכתוב? המורה היקר שלי הציע שאכתוב לפי נושא שנקבע על ידי אחר. בלשונית האחורית, הצנועה, של מסמרים נכתב: "הספר הבא, מספר 17, ייקרא 'שקרים'."

שקרים. עד גיל מסוים הייתי שקרנית כרונית. החברים הטובים שלי יודעים שגם היום אני מסוגלת לשקר בלי להניד עפעף, גם אם אין שום סיבה של ממש לשקר. שקרים היה נושא מושלם, ומושלם עוד יותר היה לבחור לספר סיפור שכולו אמת.

את היום ההוא בחרתי מבין כל סיפורי האמת שלי על שום הרושם העז שהותיר בי. ברוב הימים מופנה עיקר הקשב לעשרות הקולות המפטפטים ללא הרף בראשי, לשיחות המדומיינות שאני מקיימת עם אהובי, ילדיי, אחיי, חבריי, אויביי, מכונית המשטרה מאחוריי, הילד שיושב על קצה המדרכה ממול, הבחורה השמנה מאוד בשמלת קיץ קצרצרה וכפכפים.

באותו יום חם נורא דיברתי רק איתו, הגבר האהוב והמתוק שיפגוש אותי בפינת הרחוב וייקח אותי להרפתקאה הקטנה שלנו. לבשתי את השמלה השחורה, קניתי שרשרת עלה מוכספת וזולה בדוכן ליד כיכר דיזינגוף. היו לי משקפי שמש חדשים, ענקיים, של כוכבת קולנוע.

בשיחה שניהלתי איתו בראשי סיפרתי לו איך נזכור את היום הזה בשעשוע ובשמחה, איך יהיה רגע קטן שלנו, איך נחזור אליו מדי פעם ונחייך את החיוך המסוים של אלה שיודעים.

בדרך עצרתי לקנות מיץ תפוזים בקיוסק. המוכר אמר לי משהו מתוק ויפה.

יצאתי מהקיוסק (לא פיצוציה. לא המקום הזה) מסוחררת ונכנסתי לחנות הכובעים הסמוכה. יצאתי משם עם כובע קש ענק, רחב שוליים, הדוק מדי. את המיץ שכחתי על הדלפק בחנות.

כשפגשתי את הגבר היפה בפינת הרחוב הייתי כבר מחופשת היטב למישהי שמצאה חן בעיני. יצאנו להרפתקה שלנו. היא היתה מצחיקה ונהדרת אפילו יותר מכפי שהעזתי לחשוב. אני הייתי נבוכה וביישנית, הוא היה נועז מכפי שהוא תמיד, משועשע כפי שהוא תמיד.

 * * *

כתבתי. ועכשיו הסיפור הקטן ההוא התפרסם בספר "שקרים" של מסמרים. סיפור קטן שכולו אמת צרופה.

ומי שתקרא אותו ואז תלך אל הקיוסק ההוא ברחוב דיזינגוף 159, המקום שבו מוכר כסוף שיער מציע מיץ רימונים חריף ומיץ תפוזים תשוש, תוכל לקבל שם את המתנה שקיבלתי אני.

ואם תוסיף ותבקר את מוכרת הכובעים בחנות הסמוכה אולי תמצא שם את אותו הכובע.

ומשום שנושא הגליון היה שקרים, הקפדתי לשקר פעם אחת: הכובע שקניתי לא היה מעוטר בסרט חום מנוקד בלבן. את הסרט ההוא גנבתי מאשה אחרת.

מסמרים: שקרים

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירי שחם  On 5 במאי 2011 at 11:19

    מזל טוב, מעורר סקרנות. ייאמר לזכות 'מסמרים' – כלומר מעבר לכל הזכויות האחרות – הם היחידים(*) שממש משלמים! סנסציוני, לא?

    (*)היחידים שאני מכירה. בטח יש עוד כתבי עת ספרותיים שמשלמים ואני פשוט לא מכירה.

    • רוני  On 5 במאי 2011 at 11:44

      וואלה, מירי? לא ידעתי.
      אם ירשו לי אני אפרסם את הסיפור כולו, ואז יהיו פה כל השכבות.

  • עופר  On 5 במאי 2011 at 11:45

    מזל טוב!

  • ימימה  On 5 במאי 2011 at 12:31

    ברכות!

  • מירי  On 5 במאי 2011 at 14:31

    מותר להיות בחבורה שלך?
    (חסמב"ה, חסמב"ה, חסמב"ה!)
    אני אהיה התימני.

  • דודו פלמה  On 6 במאי 2011 at 09:09

    רוני, הרצון להיות מישהו אחר, לפעמים, מאוד חזק אצל הרבה אנשים. אך האמת היא שרובנו שוכחים שכל העת אנחנו מתחזים, ובעצם אנחנו תמיד מישהו אחר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: