גבר שולט

בדרך לערבות ראשון לציון הלכתי לאיבוד.

עולים מאיילון היישר אל מקום שאינו מקום. זו לא ראשון (רישון) שאני מכירה מילדותי בפאתי שיכון המזרח, אלא עיר חדשה וסינתטית שהוקמה במערב, למול החולות. בנייני ענק מסתופפים זה לצד זה, ביניהם נפרשים שבילי אבן בהירה, צמחיה מעטה אך ירוקה מאוד, והכל מאובך קלות. ברחוב אין שום אדם. ואין לי מושג קלוש איך מגיעים למכללה למנהל. איפה זה בכלל. ובכל זאת הכל מוכר נורא. מאיפה זה מוכר לי.

צעירה הגיחה מעבר לפינה. האטתי, שאלתי. "אני בדרך לשם, אפשר לבוא איתך?" שאלה.

ברור. הפכתי את הברדק על המושב הסמוך אלי והיא התיישבה. צעירה, רזה, נוקשה. פטפוט של כלום על המקום הזה, שכל בנייניו ורחובותיו זהים ומבלבלים, והיא שואלת מאיפה אני. התשובה הרגילה: "עכשיו-בתל-אביב-אבל-היינו-עשר-שנים-במודיעין-ותיכף-עוזבים-לצפון." דהיינו: תל אביב, אבל לא באמת.

"מודיעין נורא משעממת, לא?" היא אומרת. "אין מועדונים, אין כלום."

"בת כמה את?" אני שואלת.

"עשרים ושש."

צחקתי. "אני בת ארבעים ושתיים, נשואה עם שלושה ילדים. אין לי מושג אם יש מועדונים במודיעין."

היא שותקת ומבטה בכביש.

"איך זה להיות נשואה?" קולה מצטרד במילה האחרונה. היא מכחכחת.

אני מחייכת. "תלוי את מי שואלים. אצלי דבש עם קורט חרדל. אושר. אבל לא כולם ככה."

"איך הבעל שלך?" היא שואלת. "הוא כזה גבר שולט?"

"מה?"

"גבר שולט, כזה? שאומר מה לעשות וזה?"

כמעט התחלתי לצחוק, אבל התאפקתי.

"לא," אמרתי.

"אה," אמרה. אחר כך הוסיפה, "אז הוא נותן לך חופש? לצאת כזה? ולפגוש אנשים?"

אני יודעת שהקול שלי היה נוקשה, כי החזקתי ממש חזק.

"הוא לא נותן לי, אני נותנת לעצמי. אני אשה חופשית, והוא גבר חופשי."

"אה," אמרה.

שתקנו רגע.

"ת'אמת אני אגיד לך, אני מפחדת להתחתן," אמרה. "חברה שלי פה התחתנה וזהו, הלך עליה. כל היום בבית. בעלה לא נותן לה לזוז, תגידי מתי את באה מתי הולכת מה את עושה. תהיי בבית, אין לך מה לעשות בחוץ."

לא ידעתי מה להגיד. מה אומרים?

"אז את אומרת כדאי להתחתן?"

"לא," אמרתי. "לא עם אחד כזה. לכי תחפשי לך את הבחור הכי חנון, זה שהחברות שלך זורקות כי הוא לא מספיק גבר. שלא יפתח לך את הדלת, אבל שיקשיב כשאת מדברת. שישאל שאלות. שיכבד אותך. אחרת עדיף לך להיות רווקה. אל תתני לאף גבר לקחת את החופש שלך."

(בינתיים נפל לי האסימון. ראשון מערב מוכרת לי כי זו מודיעין. ממש כפי שכרכור המזרחית היא מודיעין, וכרמי בנימינה היא מודיעין. ונתניה צפון היא מודיעין. כל הארץ מודיעין מודיעין. אפילו גינדי הייטס וכוכב הצפון בתל אביב הן מודיעין).

היא הביטה מבעד לחלון. "והילדים?" שאלה.

"אה, הם כן יקחו לך את החופש," אמרתי. "כולו. עד תום. אבל אם יהיה לך גבר טוב, הם יעשו את זה לשניכם. לא תהיי לבד."

tell me sweet little lies

אחר כך חשבתי על פמיניזם. החברה שבה אנחנו משוחחים סיימה כל כך הרבה עניינים. פוסט פמיניזם, פמיניזם רדיקלי, פרו-סקס פמיניזם, פמיניזם מרקסיסטי, פמיניזם מזרחי, פמיניזם דתי. בערבות מערב ראשון חיה בחורה בת 26 שגבר שולט שייקח ממנה את החופש שלה ויאסור עליה לצאת מהבית הוא עבורה איום ממשי ומיידי.

(87 מיילים עדיין ללא מענה. סליחה, בקרוב, מבטיחה. זה "תיכף-עוברים-לצפון" שמתעלל בי פה).


Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אינגה מיכאלי  On 2 במאי 2011 at 22:48

    רק שתדעי לך, יקירתי, ושיידעו קוראייך, שאנחנו חיים במין בועה כזאת שהתמזל מזלנו לחיות בה… אבל מחוצה לה יש רוב גדול לבחורות כמו זו שפגשת, וגם לבחורים שלהן. אני נולדתי בעולם כזה, אבל מזמן למדתי להתעלם מקיומו.

    • רוני  On 2 במאי 2011 at 22:50

      גם אני גדלתי שם, אבל הדחקתי. אני מדחיקה קצת כל יום. פתאום נראה דחוף, העיניים המבוהלות האלה שלה.

  • אינגה מיכאלי  On 2 במאי 2011 at 22:51

    אה, וגם כל מה שכתבת על ראשון מערב כ"כ נכון. זו הסיבה שלא קניתי שם דירה.
    ותודה ששאלת אותי לפני 🙂

  • שלומית לוי  On 2 במאי 2011 at 22:54

    אולי היית הטריגר בשבילה לחיים אחרים, לעולם אחר. באיזה שהוא מקום היא אחת שרק צריכה טריגר.
    אולי יש לה מזל שפגשה אותך.
    אני מקווה כל כך.

    • רוני  On 2 במאי 2011 at 23:06

      חשבתי על זה שנסעתי, שאולי. איכשהו אני לא אופטימית. הנוכחות שלה היתה כל כך פסיבית.

      • מרמיט  On 5 במאי 2011 at 13:00

        לאליס מילר יש תיאוריה שנקראת The Enlightened Witness.
        בקצרה, היא אומרת (על סמך ממצאים טיפוליים, כמדומני) שהתערבות מזדמנת של זר נאור בתזמון נכון יכולה להציל את חיי הנפש של ילד, לשקף לו את מצבו ולפתוח בפניו אלטרנטיבה.

        אז יכול להיות שגם היא אופטימית, ויכול להיות שזה תופס רק לילדים, אבל נשמע לי שעוררת איזו אדווה בנפש של הטרמפיסטית הזאת. או, אם לנקוט מטפורה זכרית בנושא כ"כ נשי: טמנת אצלה זרע. לכי תדעי מה יצמח ממנו.

  • מירי שחם  On 2 במאי 2011 at 22:54

    המועדונים פה משהו משהו. בעיקר מועדוני הפנסיונרים. יש לנו מיחם כמעט חדש, ותה כמה שרק תרצי, אם תרצי.
    איך אפשר להעצים בחורות צעירות כמו הטרמפיסטית שלך? אולי באמת להקים תנועת נשים ממונעת – להתנדב פעם בשבוע להסיע טרמפיסטיות מהפריפריה, ובדרך לספר להן דברים שאין צ'אנס שישמעו במקום אחר. גם אותי גידלו ככה – שהכי חשוב זה בית נקי, שאישה צריכה להגיש אוכל לבעלה ועוד. כשסיפרתי לאמא שלי שאני מתחתנת, היא אמרה לבעלי לעתיד – "היא יודעת הכל, חוץ מלגהץ." והתכוונה למלאכות הבית השונות, שלא תטעי. מי שלא חוותה את זה על עצמה לא תבין לעולם את עצמת התסכול. אבל דבר גורר דבר. אם הפמיניזם הפרקטי יאפשר לבחורה הזו מקום עבודה עם שכר הוגן, היא כבר תלמד לבד שהיא עצמאית, דרך הכיס, גם בלי ימי עיון אודות תודעה פמיניסטית בעידן הפוסט.

    • רוני  On 2 במאי 2011 at 23:07

      טי, מיליידי, איז א נובל האביט.
      תנועת נשים ממונעות לשחרור האשה נשמע לי כמו אחלה רעיון. קצת מרי פופינס, אבל למה לא.
      ואת באמת יודעת הכל. הרבה יותר ממה שאמא שלך העלתה על דעתה.

      • מירי שחם  On 2 במאי 2011 at 23:38

        מרי פופינס? (:
        האסוציאציה שלי הייתה תלמה ולואיז………

    • אורית עריף  On 2 במאי 2011 at 23:16

      אחיו של בנזוגי אמר לי פעם שאני רבע אשה: גם לא יודעת לבשל וגם בלי ציצי.
      אני מודה שרב הפרטים נכונים… 🙂
      זה הפך לבדיחה משפחתית כזו, בעיקר עליו.
      והפוסט שלך, שבאמת קצת רחוק מהמציאות שלי, יפה ולא מבדח בכלל.

      • רוני  On 3 במאי 2011 at 08:16

        נראה את בנזוגך מתמודד עם עוד רבע ממך (:
        בצדק עליו, הבדיחה.

    • יעל סלע-שפירו  On 3 במאי 2011 at 21:08

      לגמרי לא קשור לכסף. כלומר, הכנסה נאה היא אפילו לא תנאי הכרחי, ובוודאי לא תנאי מספיק, כדי שהאישה לא תהיה נשלטת. יש נשים שלא הרוויחו מימיהן אגורה ומחזיקות את הבעל שלהן קצר בכל מובן, ויש נשים שמרוויחות יותר מהבעלים שלהן, והן אסקופה נדרסת ומוכה. זה עניין של גישה, חינוך, ובעיקר דוגמה מהבית.
      יש תיאור יפה של ההבדלים ב"ויקטוריה" של סמי מיכאל. שתי בנות דודות מתחתנות (תקנו אותי אם אני טועה, קראתי את זה לפני עשרים שנה אולי). לאחת יש אבא גברתן ואלים, ואמא כנועה, וראו זה פלא – מערכת היחסים שלה עם בעלה היא שיבוט של מערכת היחסים של הוריה. לבת דודה השניה יש אבא חלש וחולני. ברגע שבעלה הטרי מנסה להחטיף לה, היא מעמידה אותו על מקומו בלי היסוס.

      • רוני  On 3 במאי 2011 at 22:39

        יש בזה משהו. כשילדים רואים יחס של כבוד בין בני זוג הם לומדים לצפות לקבל כבוד בעצמם. זה לא 1:1, אבל זה בטוח משפיע.
        מצד שני, אדם שעובד ומרוויח את לחמו – גבר או אשה – בונה על הדרך גם דימוי עצמי חיובי יותר מאשר זה שתלוי באחרים. מן הסתם מדובר בהרבה מאוד מרכיבים.
        עשית לי חשק לחזור לוויקטוריה. לא זכרתי את הסיפור הזה, אבל אני זוכרת שהספר היה מצוין.

  • מירי  On 2 במאי 2011 at 23:27

    מדכדך. ואני מפחדת לנסוע לרישון, מפחדת ללכת לאיבוד, היא ענקית!

    • רוני  On 3 במאי 2011 at 08:17

      מילא הגודל, הכל נראה אותו דבר. כל הארץ מודיעין-מודיעין.

  • אילן  On 3 במאי 2011 at 07:53

    אכן, אנחנו שחושבים שאנחנו נורמלים ודרך החיים שלנו היא הנכונה והצודקת (מי לא חושב כך על דרכו שלו), אנחנו כנראה המיעוט, ואפילו בעולם המערבי.

    אשה שיכולה לכתוב ספרים (ועוד סקסיים), לשוטט ברכבה באיזור רישון ולקחת טרמפיסיטיות (שלא לדבר על טרמפיסטים חרמנא ליצלן) היא נדירה במקומותינו.
    כלומר, לנו זה נראה טבעי… אבל אנחנו לא הרוב כאן, זה רק נדמה לנו.

    אילן

    • רוני  On 3 במאי 2011 at 08:18

      כמה נעים להסתופף עם מי שכמונו, אבל כמה משעמם. כל פעם שאני נתקלת במישהו מחוץ למעגל החיים נהיים שוב פעולה.

  • שרון רז  On 3 במאי 2011 at 08:29

    לא רק הפרימיטיביות הנפוצה מאוד הזו מבאסת אלא גם התובנה המדוייקת שלך על כל השכונות החדשות ברחבי הארץ שנראות אותו הדבר והן מודיעין, מודיעין במובן של מוות אורבני, כלום, ואקום סתמי, ערים ושכונות מזוייפות. הגבר השולט שולט ברוב חלקי הארץ לדעתי, הרבה יותר נפוץ מהגישה הבריאה שלך רוני. האדריכל השולט, היזם השולט, העסקן השולט והקבלן השולט מביאים לנו את כל השכונות החדשות ה"יפהפיות" הללו. מקום בעייתי.

  • רועי רוטמן  On 3 במאי 2011 at 08:41

    המודיעין-מודיעין הזו מטריפה לי את השכל. זה כל כך משעמם. זה כמו להיכנס לחנות שמוכרת רק ספר אחד, לא ממש רע אבל לא ממש טוב, ומחזיקה אלפי עותקים רק ממנו. מנוון.

    • רוני  On 3 במאי 2011 at 08:48

      זה נהיה הפרמטר שלנו בחיפוש בצפון. מגיעים למקום, מסתכלים סביב ובודקים לאיזו שכונה במודיעין זה דומה. המודיעינים יבינו – כאן מליבו, זו בוכמן, הנה קייזר!
      פרמטר ראשון לחיפוש בית: מקום שלא נראה כמו מודיעין.
      וחשוב לציין, רועי וגם שרון, שהבנייה הזאת לא מקרית. היא תוצאה של יד מכוונת שכוונתה טובה דווקא: דיור בהישג יד לגובה ועל הקרקע תוך ניצול מינימלי של משאבי קרקע. זו בנייה אקולוגית יותר, מתחשבת בסביבה.
      אבל הנסיון לא לזלול קרקעות מחד ולנצל מקסימום אחוזי בנייה מאידך יוצר משום מה תוצאה שמאיינת את האדם ומוחקת את פניו.

      • avivamishmari  On 3 במאי 2011 at 09:30

        לאן עוברים בצפון, רוני? יש עיירות ותיקות ושכוחות שלפחות הבנייה בהן לא חדשה.

        ולעניין הפוסט: מדכדך. נראה שהבעיה שלה היא לא בחירת הגבר (כי היא בהחלט יודעת מה היא לא רוצה) אלא אופקים צרים, בגלל חוסר מידע. גידלו וחינכו אותה שלא תדע יותר מזה, שלא תדע שיש אופציה אחרת. ובאמת קשה להאמין שזה ממש פה עכשיו וליד.

        • רוני  On 3 במאי 2011 at 17:04

          אין לי מושג לאן, אבל אני בעניין של ותיקות ושכוחות. זה הכיוון.
          ובעניין הנערה, היתה לי תחושה שהיא כמעט לא יודעת שיש לה אלטרנטיבה. מילא שהיא לא קוראת את אורלי לובין או מירב מיכאלי, אבל לפחות ליהיא לפיד, שדווקא כותבת על זה במקומון נגיש טור פופולרי!
          מצד שני, הכרתי אנשים שלא פותחים עיתון לעולם ומעבירים חיים שלמים בלי לקרוא כלום. שום סוג של טקסט חוץ מההוראות על השמפו. זה בלתי נתפס כמעט.

      • רועי רוטמן  On 3 במאי 2011 at 16:28

        טוב, אני לא יודע אם סוגיות של תכנון עיר זה פה, אבל בכל זאת: יש מקומות שבהן גם שכונות של בתים דו-משפחתיים צמודי קרקע נראים כאילו הם יצאו מפס יצור. הבעיה שלי היא לא עם הגובה של הבניה, אלא עם העובדה שאת הולכת לאורכו של רחוב, וכל הבניינים נראים בדיוק, אבל בדיוק, אותו הדבר.

        • רוני  On 3 במאי 2011 at 17:07

          כן, הייתי צריכה לנחש שתל אביבי כמוך לא ידע – כשכתבתי בוכמן וכרכור וכרמי בנימינה התכוונתי לבניינים השוכבים האלה: 250 מ' מגרש, צפופים זה לזה, בנויים על 190 מ', לפעמים שתי קומות. כל הגינות צמודות זו לזו. כל הבתים לזהים. התוצאה היא סלאמס לבורגנים שרצו פיסת קרקע.

          • אינגה מיכאלי  On 5 במאי 2011 at 14:33

            להזכירכם שגם בערים הגדולות בעולם יש שורות על גבי שורות של בתים זהים וצמודים (brownstones בניו-יורק ועוד כהנה)… זו לא הבנייה הזהה, זה מה שעושים עם המרחב הציבורי. כשיש חיים ברחוב, כשיש כתבי צבע ייחודיים גם באחידות, זה נראה אחרת לגמרי.
            בראשון מערב (בניגוד למזרח שבו אני גרה) אין חיים ברחובות, יש רק מונוליתים וכבישים ומרכזי קניות.
            כמו שסיפרתי לרוני בטלפון, אותה תחושה מדכאת ליוותה אותי גם כשנסעתי מקלגארי לבאנף (בקנדה) ובמשך שעתיים ראיתי סביבי רק פרברים שכולם בנויים אותו דבר (וילות נאות וכולן אפורות), עם כבישים רחבים ומרכזי קניות שפזורים פה ושם, בלי נפש חיה ברחובות ובלי כתם אחד של צבע בתוך כל האפור הזה. לא הייתי רוצה לגור במקום כזה.

            • אינגה מיכאלי  On 5 במאי 2011 at 14:34

              לא סתם קוראים לזה פרברי שינה… כולם ישנים שם, גם כשהם ערים.

  • שלומית  On 3 במאי 2011 at 10:14

    אנחנו לעיתים שוכחות שמערכות היחסים שאנו מנהלות כרוכות בהרבה חכמה ומזל.
    מזל שמצאנו בני זוג כאלה, וחכמה על כך שבנינו בית איתם.

    בקשר לבניה הזהה: http://spellingmistakes.blogspot.com/2009/03/blog-post_7164.html

    • רוני  On 3 במאי 2011 at 22:46

      הגבתי אצלך וזה לא נקלט: יפה ששתינו ראינו את זה. חבל שאלה שבונים לנו כך לא שמים לב לעובדה שזה מעליב אותנו.

  • ג'וליאנה  On 3 במאי 2011 at 11:06

    עצוב שגם בימינו יש נשים כמו החרה של הטרמפיסטית שלך. אולי באמת המפגש ביניכן היה מפגש משנה חיים. קשה מאד לשנות חינוך של שנים (ואולי דוגמא זוגית של ההורים)
    אני בדעת מיעוט אבל אני ממש שמחה במודיעין (שונאת את הדימרים היומרניים), אוהבת את המרחב, הירוק והפריחות. אולי מה שבתוך הבית הוא מה שקובע לנפש.המרפסות למשל שונות זו מזו (אני בכלל אוהבת להסתכל על מרפסות), הייתי שמחה ליותר אפשרויות תרבותיות.

    כל הכבוד על היכולת שלך לנסות מקומות ולחשוב מחוץ לקופסא. יכול להיות מעניין לגור בצפון. איכשהו נראה לי שכל בית שתגורי בו יהפוך
    למקום שלך.

    • שלומית לוי  On 3 במאי 2011 at 12:51

      חרה של טרמפיסטית???? נהפוך הוא.
      סה"כ היא נולדה למקום אחר, לערכים אחרים. היא נהדרת. היא בחורה בת 26 שלמרות כל מה שחונכה אליו מעיזה לחשוב אחרת. זה לא פשוט וממש לא מובן מאליו.

    • רוני  On 3 במאי 2011 at 22:48

      ג'ולז, אני מתה עלייך ועל רבים אחרים במודיעין. השטחים הירוקים של מודיעין מדהימים ונדירים בהיקפם, ובבית שלי היה נעים מאוד. בשבילי השכפול הוא גורם לאי נוחות. אם לך טוב ונוח, אני מאוד שמחה בשבילך. כאורחת במודיעין אני דווקא נזכרת בקסמיה בקלות יחסית. הכרתי שם חברים נהדרים.

  • חדוה  On 3 במאי 2011 at 14:02

    לצפון? אז לא נהיה שכנות?
    גם אני עדה להרבה בחורות כאלה בסביבתי, וגם בתל אביב, אגב. הפמיניזם חי רק אצל הפמניסטיות/ים. לצידם/ן, לא משנה איפה, חיים אחרים.

    • רוני  On 3 במאי 2011 at 22:40

      אני אמשיך להעריץ אותך מרחוב 🙂
      מאוד עצוב מה שאת כותבת, אבל פחות מפתיע בהתחשב במקום שאת גרה בו.

      • חדוה  On 3 במאי 2011 at 23:02

        כל חיי חשבתי שזה רק בגלל המקום שאני חיה בו. כשהתבגרתי (קמעה 😉 ) והתחלתי לעבוד ולהסתובב יותר בת"א, ראיתי שהאחוזים לא שונים כ"כ. כן, עצוב.

  • מעוז  On 3 במאי 2011 at 14:22

    אני לא מאמין שבעלך מרשה לך לכתוב פוסטים כאלה.

    ואני אוסיף את זה: ((-:, שלא מייד יתנפלו עלי

  • שלומית לוי  On 3 במאי 2011 at 17:04

    יש משהו מקסים בפוסט הזה שמעורר תגובות בשני נושאים שונים לחלוטין…לייק.

  • נתן  On 4 במאי 2011 at 10:50

    קראתי ונהנהתי ( מהבלוג, לא מהבחורה ).

    תודה.

  • כרמלה כ. שלומי  On 4 במאי 2011 at 21:10

    רוני, כזה כיף לפגוש את המילים שלך כאן. כמה מוכר מה שכתבת. זה העולם שבחוץ והוא אמיתי ובו צעירות רוצות גבר ש'ירשה' וישאלו אם הוא 'עוזר לך' ויש בזה משהו מכמיר כי זה אומר שאולי הפמיניזם זקן וותיק אבל יש נשים, צעירות ומבוגרות, שחיות לאור התפיסה הישנה הרווחת יותר משנדמה לנו. ואיך זה שעם כל הפמיניזם והשחרור כביכול, מאוד כביכול, עדיין אנחנו אלה שנרוץ הביתה מהעבודה לילד חולה ועוד כמה עניינים קטנים כגדולים ששמים אותנו, גם אם מרצון, במקום ההוא של הבחורה מהטרמפ כי ככה אנחנו. פמיניזם או לא

    • רוני  On 4 במאי 2011 at 23:17

      כרמלה, התגעגעתי. איך החיים שם בריבועים הכחולים? עדיין כזה כיף? תמסרי ד"ש.
      לצערי מה שאמרת נכון, אבל בכל זאת אצלנו זה כבר לא במאה אחוזים, וכשיש ילד חולה יש תור וחלוקה של הימים בינינו. לא שווה בשווה, אבל אולי הבנות שלי יזכו לזה. צריך להאמין במשהו, לא?

  • רקפת  On 4 במאי 2011 at 23:12

    גם אני ומשפחתי עשינו את המעבר לצפון לאחר 9 שנים במודיעין (בלי עצירת ביניים בתל-אביב). הרחקנו צפון צפונה (ראש הנקרה) ממליצה בחום, גם על חנונים…

    • רוני  On 4 במאי 2011 at 23:17

      ספרי לי על זה, רקפת – ברצינות! יש לי לא מעט חששות.

      • רקפת  On 5 במאי 2011 at 09:59

        בשמחה רבה אפשר לשוחח/להתכתב על המעבר בהרחבה . שורה תחתונה, קיבלנו החלטה ועשינו את המעבר לפני כמעט חמש שנים ואנחנו לא מצטערים לרגע. זה כמובן לא שחור לבן ויש גם ויתורים.

        • רוני  On 5 במאי 2011 at 10:10

          תשלחי לי אימייל? אין לי את שלך, ושלי מופיע שם למעלה למעלה, בקישור.

  • ניר הופמן  On 12 במאי 2011 at 12:37

    עצוב. ומה שעצוב לא פחות בעיני (טוב, קצת פחות) זה שאותם גברים "שולטים" גם הם אסירים של ההגמוניה גברית. כמה מפסיד גבר שהאשה בשבילו היא עוד פריט בבית שנועד לספק את רצונותיו ותשוקותיו. אילו חיים חסרים אלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: