נגד השואה

אני נגד "השואה".

נגד כל שימוש בשואה בשיח החברתי והפוליטי בישראל. אני נגד, כי איבדנו את זכותנו להיאחז בה. בגדנו בשואה ובזכר הקורבנות, סבינו, סבתותינו, ללא תקנה.

השנה נפטרה סבתי, מרים בשן היקרה והטובה. היא מתה בזקנה רעה מסרטן שאכל את גופה באכזריות. בחודשים האחרונים לחייה ישבה מול החלון וצפתה בציפורים החולפות על פניה. "כמה זה יפה," אמרה בהבעה חולמנית, כמו ילדה שגילתה את קסם העולם. כמו ילדה שלא איבדה אותו מעולם.

אלא שהיא איבדה אותו מזמן. כשהיתה בת 16 הגיעו הנאצים וגדעו את ילדותה. הוריה היו עניים ועלובים. היא היתה תלמידה מצטיינת, חביבת הרב, ילדה טובה בודפשט. היא ושני אחיה, יצחק ראובני ז"ל ומורדי ראובני יבדל"א סבלו מתת תזונה, ונותרו נמוכים ורכי עצמות למשך כל חייהם. בגיל 17 הקטנטונת החכמה הזו פסעה מעל גופותיהן האנוסות של חברותיה לגימנסיה בדרכה לצעדת המוות. שבע פעמים ברחה מהצעדה, ושש פעמים נתפסה והוחזרה. בפעם השביעית מצא אותה סבא יעקב, שליח עליה ב', והביא אותה למחנה הפליטים באיטליה, שם נישאו ושם נולד בנה בכורה, אבי יצחק גבריאל ז"ל. משם עלו באנייה "לא תפחידונו" לארץ ישראל. כשהגיעו לארץ, נשלחה האנייה על יושביה לקפריסין, ואילו סבי, סבתי ואבי נותרו בארץ בחסדו של רופא מקומי שקבע שאבי, תינוק בן תשעה חודשים, עומד למות.

הילד היה בריא כשור, והוריו החלו לעבוד. היא עבדה בניקיון, הוא במפעל גרביונים. לאט לאט התקדמו, הוא לצבא הקבע, היא לרפא"ל. הם בנו להם בית – אומלל לפרקים, אכזרי לעתים, אבל בית. שני בנים, חלקת דשא, משכנתא, פנסיה.

הפעם היחידה שבה השתמשה בשואה כתירוץ למשהו היתה כשחשבתי לעזוב את הארץ. זה הכאיב לה. "ברחנו מהנאצים, סבלנו בשבילי אירופה הבוערים, במחנות, באנייה, כדי שאתם תלכו למקום אחר כי 'יותר נוח' שם?" רשפה.

בנערותי התמכרתי לשואה. משהו בסיפורי הזוועות משך את לבי מאוד. מצאתי שם הצדקה לקיומנו כעם בארץ הזאת, וחיים בעלי משמעות.

וזה בסדר. זה מתאים לילדה. זה התאים גם למדינה הקטנה שקמה כאן באחרית המלחמה.

אבל היום השואה נוכחת בשיח הישראלי כקרדום שמצדיק כל מעשה רע של המדינה, בדם ואש חושלה זכותינו להיות אכזריים לחלשים, לעניים, לאחר באשר הוא. היום זכר השואה מחולל במדינת ישראל משום שאין לומדים ממנו דבר, רק אומרים שלמדנו. אין לנו עניין כחברה באסונם של אחרים, ברציחות בין ההוטו לטוטסי, בקוסובו, במקרי האונס ההמוניים בקונגו. אין לנו עניין באסונם של שכנינו הפלסטינים (שידיהם אינן נקיות, ואל תתחילו איתי עכשיו), או של אחינו החלשים מאיתנו. אין לנו עניין אפילו בניצולי השואה העניים והאומללים החיים בינינו, עד כדי כך קהה לב החברה הישראלית.

וחברה כזו שהקמנו כאן, חברה שעסוקה רק בעצמי, בקידום אישי, בכסף, אין לה זכות לנפנף בשואה. לא הקמנו מדינה מוסרית, הקמנו מדינה. יש לנו זכות קיום כי לכל עמי העולם יש כזו, יש לנו זכות לנחלה כמו לכל עמי העולם, אבל אין לנו זכות לראות בעצמינו טובים מאחרים.

השיעור הכי נורא מהשואה הוא שכל כך מעט משורדיה הפכו לאנשים טובים יותר, והמדינה שהקימו בניה אינה טובה בדבר ממדינות אחרות. איבדנו במו מצפונינו המלוכלך כל זכות מלבד זכותנו לזכור את מי שהיה שם.

משפחת הייליג, בודפשט. שלושת הילדים משמאל הם סבתי ושני אחיה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • kuksta  On 1 במאי 2011 at 20:37

    תראי איזו עזות רוח, לנסות 7 פעמים לברוח, פעם אחר פעם, זה מדהים בעיניי.

  • מירי  On 1 במאי 2011 at 20:43

    כן, וכן. לכל תו שכתבת. אני איתך.

  • תמי ברקאי  On 1 במאי 2011 at 20:54

    מדוייק. והסיפור מפעים על סבתך.

  • נעה זני  On 1 במאי 2011 at 21:02

    אכן.
    בליל הסדר,בחלק בו מסופר על העם שירד מצריימה לשבור את רעבונו ולחפש עבודה , שאלתי את עצמי ואת יושבי השולחן האין אנו מחוייבים מוסרית יותר מכל עם אחר?
    התכוונתי אל העובדים הזרים שחוצים ברגליים יחפות את המדבר בדרך לארץ ישראל ,לנקות אחרינו ולטפל בזקנינו ובחולים .
    ואת מוסיפה משנה תוקף לשאלת התם שלי.

  • תמר  On 1 במאי 2011 at 22:31

    רוני, אני חשה כמוך. הסבל לא ממרק את האדם, ולעתים אפילו להיפך, מעוות את הנפש. ולנו, שלא סבלנו בעצמנו אלא רק למדנו על הסבל ועל הפשעים שחוללו אותו, לא ניתן השיעור הנכון. בחרו לתת לנו שיעור בצדקת דרכנו, במקום שיעור בסכנות הגדולות של הלאומנות, של ההדרה, של הגזענות. פספוס עצום.

  • רוני  On 1 במאי 2011 at 22:39

    תודה לכן. והנה גם שחר שילוח:
    http://wp.me/pSCXn-hnk

  • chellig חלי גולדנברג  On 1 במאי 2011 at 22:51

    צלולה וברורה ומדוייקת לגמרי.

  • shaultweig  On 1 במאי 2011 at 23:57

    לפני שבוע בדיוק היה יום הזכרון לשואה הארמנית. התעמולה הממסדית שהכריחה את ה BBC להשתמש במילה GENOCIDE ולא HOLOCOAST היא מבחילה

    יש גם אמת במה שמופיע בקישור

    http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&act=show&ID=107345_memri&dbid=articles&dataid=1567

  • avigailg  On 2 במאי 2011 at 00:20

    תודה תודה. ולא לשכוח את הפחד העצום והעמוק שזה משאיר את כולנו בתוכו. תמיד זה הקלף האחרון שנשלף בכל עימות, אבל מה יקרה ו… כאילו שבשואה יש איזו אמת נסתרת, מין ג'וקר כזה, מלך הפחד מעלינו בתוכנו ומצדדנו. גם אני בעד להוציא את הג'וקר הזה מהחבילה.

  • ה.ב  On 2 במאי 2011 at 01:00

    לפני שעה חזרתי הביתה והדלקתי את המחשב. בחלון המבזקים שבדף הבית שלי רצו מבזקי החדשות. מיד צדו את עיני שתי ידיעות עוקבות- אחוזות אחת בשניה- רוחפות מעלה כמו שני תאומי שרת סיאמיים. הצירוף היה כל כך פואטי שמייד לחצתי על צילום מסך. משם אני מעתיק עכשיו.

    'נענע': פרס בטקס יום השואה-
    "יש לנו צבא מעולה שהעולם למד לכבדו. זו תשובתנו לצורר"
    'הארץ': כתב אישום נגד שוטרי מג"ב-
    היכו צעיר פלסטיני והצמידו אקדח לראשו.

    כתבת יפה, רק חבל שהקריאה נעשית קשה בחושך הזה שמצטופף עלינו.

  • נעמה  On 2 במאי 2011 at 05:57

    רק 10 תגובות?
    אני עומדת פה ומוחאת כפיים, מנסה לעשות רעש של הרבה.

  • השושנה והאבן  On 2 במאי 2011 at 06:25

    יפה כתבת. יפה מאד.

  • שרית פרקול  On 2 במאי 2011 at 09:18

    רוני, הסיפור של סבתך מרגש מאוד, ותודה ששיתפת.

    רק נדמה לי שלא "בגדנו בשואה ובזכר הקורבנות".

    המדינה שהקמנו – זו בדיוק המדינה שיכולנו להקים. כי כאלה אנחנו, חזקים ונחושים וחכמים, מעטים מול רבים וכל זה. ואשר לכל מה שמקולקל – אולי זה מה שקורה כשאנחנו יחד באותו מקום יותר מדי זמן.

    ככה זה. עם סגולה.

    ואולי לא. אולי לא עם סגולה ולא "אתה בחרתנו" ולא בטיח. אולי זה בכלל לא אנחנו, ואנחנו לא שונים מאף עם אחר, למרות מה שטענו הנאצים ולמרות מה שטוען התנ"ך. אולי אי אפשר להיות כל הזמן מוסרי, כשאתה מוקף בעולם בלתי מוסרי. מתישהו, איכשהו, דווקא הרוע מנצח.

  • עודד  On 2 במאי 2011 at 09:39

    רוני תודה,
    את הסיפא של מאמרך אשא בלבי תמיד!

  • שלומית  On 2 במאי 2011 at 09:43

    תודה רוני.
    גוזרת ושומרת

  • igalsarna  On 2 במאי 2011 at 10:29

    בגידה מלאה.
    הרבה יותר ממה שאת כותבת או יודעת. גם כלפי זרים ושכנים וגם כלפי החלש בקרבנו. התמלאינו קאפוים בתוכנו. בגידה מלאה. נטולת מוסר. הקמנו מחנה חדש מוקף גדרות ובתוכו עושק.

  • שחר שילוח  On 2 במאי 2011 at 10:59

    לגמרי, רוני

  • איתי  On 2 במאי 2011 at 12:32

    בלוג מעורר!
    לצערי, בסוף היום המציאות אכזרית ועולם כמנהגו נוהג.
    במציאות בני האדם אינם שונים האחד מהשני. העם הגרמני לא "מיוחד" בכך שאיבד צלם אנוש. זה קורה אצל רוב בני האדם, בהתאם לנסיבות. השואה היא סדין אדום בהסטוריה האנושית, אבל "שואות" קטנות קרו לפני וגם אחרי, ולא חסרים אירועים שבהם נרצחו חפים מפשע על רקע שיוכם לקבוצה אתנית או אחרת. יש מי שיגדיל (וירגיז) ויזכיר שהתנ"ך הקדוש קרא אף הוא לרצח עם (עמלק).
    דווקא בגלל זה חשוב מאוד להזכיר את השואה בכל שנה. פחות, אולי, מהמקום המקובל של "לעולם לא עוד" העצמי, ויותר מהמקום של "לעולם לא עוד" האוניברסלי. העם היהודי ללא ספק מוביל על העולם בגודל הטראומה, אבל אנחנו כאנשים צריכים לנסות להפנים את העובדה ששנאה לא מובילה לשום מקום טוב, אף פעם.

  • תמר, שוויץ  On 2 במאי 2011 at 13:48

    תודה. מדוייק ומייאש כל כך.

  • טלי  On 2 במאי 2011 at 14:23

    רוני יקירה,

    אני מאוד מסכימה איתך, כל כך מסכימה ולגמרי מסכימה, ואפילו מעיזה להרחיק לכת ולומר שהרבה פעמים אני מרגישה שהיטלר ניצח (ואברום בורג כתב את זה לפניי)- כשגזענות, פחד ואלימות הם הכוחות השולטים והמובילים, אז הוא ניצח.

    אבל אני גם לא מסכימה איתך, כי אני לא חושבת שאפשר באמת להימנע מלהשתמש בשואה בשיח הציבורי. גם את לא מצליחה להימנע מהשימוש הזה (ואני מסכימה עם כל מילה אשת אומרת בהקשר הזה!), הטראומה הקולקטיבית הזאת חרוטה בתוכנו כל כך עמוק שנראה לי שאין ישראלי, משום מגזר/צד פוליטי שמסוגל באמת להשאיר את השואה מחוץ לטיעונים שלו.

  • רוני  On 2 במאי 2011 at 15:27

    תודה שוב, ועוד קישור. הפעם, דנה רוטשילד נותנת בראש:
    http://haemori.wordpress.com/2011/05/01/1-may/

  • גולדבלט משה  On 2 במאי 2011 at 18:04

    כל אחד ולקח השואה שלו. הלקח שלי אינו כלל שהשואה מחייבת אותנו להיות מוסריים יותר אלא שבני אדם מוכנים לעולל אחד לשני הכול ואם מדובר ביהודים אזי יש לכך גם אינספור סיבות מקלות ולכן הלק היחידי שלי הוא עצמאות, כוח, קיום, ומוכנות להתעמת עם כל מי שמאיים עלי או רק רומז לכך. הלקח שלי שהעולם הזה אינו מתנהל לפי תבנית מוסרית ומכל מקום כל האידיאולוגיות שעמן התעמתנו,נצרות,אסלאם, נאציזם ,קומוניזם ומה לא – יצדיקו ללא מצמוץ את השמדתנו או יתעלמו מהם. אשר על כן אני בז לכל הדיון על השאלה אם יש לנו זכות להזכיר את השואה-אין לנו זכות יש לנו חובה לזכןור וחובה להבהיר לעולם שאם איום כזה יופנה כלפינו בעתיד-נגבה עבור כל אחד מאיתנו מחירים מטורפים

    • רוני  On 2 במאי 2011 at 20:40

      משה, אני מעריכה את האומץ שלך להגיב כאן בשמך עם הדיעה הזאת, שהיא אולי פופולרית במקומות אחרים אבל לא כאן. קיבלתי עוד כמה תגובות דומות במייל.
      אומר לך מה שכתבתי גם לאחרים – אני מכירה את הגישה הזאת, והיא מצערת אותי. ייתכן שאתה צודק. ייתכן שזו דרכו של עולם. ובכל זאת אני חושבת שזו דרכו של חלק מהעולם, ויש חלקים אחרים, שוחרי שלום ורצון טוב וכוונות טהורות.
      עצמאות היא חלק מזכותנו כעם ממשפחת העמים, והזכות להגן על גבולותינו היא חלק מהעניין הזה.
      ובאשר לשימוש האינסטרומנטלי שלנו בזכרון השואה – אני עומדת מאחורי טענתי. מי שרוצה להכתיב לעולם נורמות מוסריות, חייב לעמוד בהן בעצמו.

  • רקפת  On 2 במאי 2011 at 20:56

    איך את מצליחה, רוני, פוסט אחרי פוסט. מדהימה. ביטאת כאן טוב ממני את רגשותיי ותחושותיי וכאבי.

  • טל  On 3 במאי 2011 at 00:20

    תודה.

  • קורינה  On 3 במאי 2011 at 02:27

    גם אני נגד השואה, אלא שהיטלר לא הספיק לשמוע את דעתי.

  • עדה ק.  On 3 במאי 2011 at 10:24

    שתי הערות:
    אני חושבת שהציפיה שכתוצאה מהשואה נהפוך לעם טוב מעמים אחרים איננה פרקטית. סבל איננו הופך את בני האדם לטובים יותר – לא במישור האישי ולא בלאומי. אני יודעת שיש יוצאים מן הכלל, והם ראויים להערצה – אבל הם לא הרוב. הרוב נוטים להסתגר ולהתמקד בסבלם, אינם מתעניינים בסבל הזולת ואינם רגישים לו. זו תגובה די טבעית (לא רק בהקשר של השואה), אם כי איננה מצודדת במיוחד.

    והדבר השני: גם העובדה שהשואה היא עדיין חלק בלתי נפרד מהשיח הישראלי איננה מפתיעה כל כך. אירועים מסדר גודל כזה נוטים להמשיך ולחלחל זמן רב מאד, ולהביא עמם זעזועי משנה, חלקם קשים למדי. זה לא מאד משמח, וחינוך טוב צריך להתמקד בניסיון לנטרל חלק מזעזועי המשנה – אבל נראה לי שצריך להכיר בכך, וצריך גם לגלות סבלנות.

  • לי עברון-ועקנין  On 3 במאי 2011 at 11:57

    ביד אחת הפוסט, וביד השנייה התגובה של עדה.
    המון המון תודה.

  • דודו פלמה  On 4 במאי 2011 at 11:08

    פרפרזה:
    ואלס הזיכרון ומארש העצמאות, ככה,
    מעט אחרי יום השואה עושה לי לא טוב.
    שריר הזיכרון סובל מעודף של פולסים עד מוות.
    הוא מזכיר לי יותר מדי חלב שחור של שחר אנחנו שותים אותך לילה,
    הוא מצמרר לי אך מה ימתק המוות בשדה הקרב,
    ואין, אין נחמה בשיפעת המוות,
    לא בטעויות,
    לא בטיפשות
    ולא בברוטליות.

  • עופרי  On 9 בנובמבר 2013 at 08:50

    זאת סבתה שלי גם!!!!!!!!!
    אני הבת של אמיר. אמיר הוא הבן של מרים

  • נכדים  On 9 בנובמבר 2013 at 21:22

    שלום לך. חשנו צורך לכתוב לך שהשנה נפטרה גם סבתנו, מרים בשן, אף היא לאחר סבל רב ממחלה מתישה ומכרסמת. היא נולדה בהונגריה, ושרדה את השואה בתור ילדה. היתה לה אחות אחת. היא עלתה לארץ ופגשה פה את סבא יצחק, הם גרו במושב, וילדו בן ושתי בנות.
    כתבת דברים חשובים.

  • shunum  On 28 באפריל 2014 at 09:29

    אני מסכימה עם מה שאת אומרת, זה צד אחד של העניין.
    הצד השני הוא שעם כל הבעיות (ואו-הו, כמה בעיות יש), מדינת ישראל היא פלא בעצם קיומה הלא טבעי והלא סביר.

    אז לטעמי לפוסט שלך יש המשך. לא רק קינה על מה שנהיה מאיתנו, אלא לקיחת אחריות הלאה, על רצון לשפר מתוך ראיה מציאותית שמשלבת גם את ההודאה ברע וגם את ההודיה על הטוב.

    ברוח יוזמת "עשרת ימי תודה" של מדרשת עין פרת https://www.facebook.com/10thankyoudays
    "השבוע אנחנו מזמינים אתכם להודות בכל הטוב, ולהכיל בתוכו גם את הרע. להעמיק במחשבה על מה יצרנו כאן, ולהרהר במה איבדנו על הדרך. וכל זאת מזווית של הכרת הטוב."

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: