איך להיות זנב נקניק מאושר

בפעם הראשונה שהלכתי לשוק הכרמל השנה הייתי תיירת. התהלכתי בין הדוכנים בעיניים פעורות לרווחה, קולטת כל פרט: הקבועים הענייניים והתיירים המצלמים. המוכרים המבודחים, ואלה הרעבים לפרנסה, הצבעים, הריחות, נחל עכור מצופה קשקשים שהתפתל בין רגלינו.

היתה לנו גם רשימת קניות. לקנות עגבניות בדוכן הראשון, או לחפש את היפות מכולן? מוכרים פה פיצוחים? מה זה התבלין הזה, שריחו מסחרר בין עשרות אחרים? מוכר התבלינים נראה לי מוכר.

אחרי זמן מה נזכרתי למה. הוא דמה במעט לציור שציירה חברה שלי, מוכשרת כשד. באותו בוקר דיברנו על העבודה שלה. לבה יצא באותם ימים להציג את יצירותיה בגלריה. היא אמרה לי שאני כבר זכיתי בהכרה, משום שפרסמתי סיפורים באנתולוגיות וספר בהוצאה "אמיתית". אני כבר לא מבינה ודאי על מה היא מדברת. דווקא הבנתי. באותם ימים ממש התקשרו מההוצאה וביקשו שאגיש מועמדות לכמה תחרויות ספרותיות. זה נראה לי סר טעם, מיותר. אני לא מאלה שזוכים בפרסים. מההוצאה נזפו בי, החברים נזפו בי, אבל אני לא שלחתי.

חשבתי עליה שם, על הדיוקנאות המדויקים שלה, ועל הצער שממלא אותי כשהיא מדברת על היצירה שלה כמשהו חסר ערך משום שהאנשים בגלריות לא מכירים בו. בעיני הם יפהפיים ורבי עוצמה, אבל דעתי לא נחשבת. אני הרי חברה שלה, וחברים מאבדים את שיקול הדעת למולך, מרוב אהבה. ככה היא אומרת לי תמיד.

בהמשך השוק קנינו פיצוחים. בשולי הדוכן היתה מן תעלה שבתוכה התקבצו שאריות שנשרו מריבועי המתכת. תערובת של גרעינים שחורים ולבנים, שקדים, בוטנים, אגוז מקדמיה בודד. בעת שהמוכר הצעיר מילא את השקיות שלנו, חברו הושיט מדי פעם יד בהיסח הדעת וגרף משם ערימה קטנה מהתערובת והתעסק איתה בהנאה.

"איפה הנקניקים?" שאלתי אותו כשסיים.

הוא הצביע על חנות במעלה השוק. "יש לו אחלה זנבות," אמר.

"זנבות?" תהיתי.

הוא צחק. "תשאלי, הוא יראה לך כבר."

עלינו אל מוכר הנקניקים. התצוגה היתה מפתה. בימין הדלפק הקפיץ אחד המוכרים תערובת בשרים ניחוחית על מחבת לוהטת. התבוננו בסקרנות בכיסוי הזכוכית, מתלבטים מה לקנות. בחרנו מזה ומזה, קצת פסטרמה וקצת חזה אווז מעושן, מורטדלה והונגרי. כשהגענו לסלמי הוא אמר, "עזבו, קחו זנבות, עדיף לכם."

"אה, הזנבות!" הרמתי ראש. "ההוא מהפיצוחים אמר לי לבקש אותם. מה זה בכלל?"

הוא הצביע על מגש מתכת מרובע שנח על הדלפק לצדו. בתוכו התגלגלו שרידי נקניקים, קשרים של קצות סלמי וגושי קצה של חזה הודו. המגש היה עמוס שאריות. המחיר לא היה נמוך.

"הכי טוב," אמר. "זו פלטת נקניקים מעולה. טעימים אחד אחד."

"הייתי בטוחה שזה מיועד לפח," אמרתי לו.

"פעם זרקתי אותם," אמר. "הרבה שנים זרקתי. אבל יום שישי אחד נגמרה לי כל הסחורה, והחלטתי לקחת את המגש של השאריות הביתה, יותר טוב מכלום. ככה גיליתי שאלה הכי טעימים."

התבוננתי שוב במגש. מה שנראה לפני רגע כשאריות, נראה פתאום כמו הבטחה. כמו אחד מהציורים שלה.

"יאללה, תביא." אמרתי.

"לא תצטערי!" הבטיח.

דיברתי איתה באותו ערב. סיפרתי לה על הנקניקים.

"את אומרת שהעבודה שלי מזכירה לך שאריות?" התגרתה בי.

התרגזתי. "זה שלא קנו אותך עדיין, לא אומר שאת לא טובה. זה רק אומר שלא היה לך עדיין מזל."

"אני צריכה שתגמר הסחורה, אני מבינה," היא אמרה.

כמה ימים אחר כך יואב הגיש לי דף לחתימה. זה היה הטופס של פרס רמת-גן לספרות. הוא מילא את כל הפרטים. חשבתי שזה סר טעם, אבל חתמתי. הוא צירף כמה עותקים מהספר ושלח לוועדה, כנדרש.

כמה חודשים אחר כך, כשכבר שכחתי מכל העניין, הגיע הטלפון מצבי בר. "את רואה? היא אמרה לי, "את כן זוכה בהכרה."

את הדברים שאמרתי לה אני מבקשת מאז לשכוח. בקצרה נסכם שהוכחתי לה מעבר לכל ספק שלא הגיע לי לקבל את הפרס. היא כעסה עלי.

"מה עוד את צריכה כדי להבין שאת טובה?" שאלה אותי.

לא היתה לי תשובה. שום הכרה לא השביעה את הרעב הזה, בבטן שלי.

בימים שמאז היו לי עוד כמה שיחות עם חברות. זו לא קיבלה את משרת ההוראה שביקשה לעצמה, זו קיבלה תשובה שלילית מהוצאה על הספר השלישי שלה, למרות שהשניים הראשונים יצאו. התסכול עצום, וכמה שלבי יוצא אליהן – ואלי, לפעמים – אני לא מצליחה לעזור לעצמי או להן.

והיום חשבתי שאולי מחר אסע לשוק, ונזכרתי בשיעור ההוא. הזנבות שקנינו בשוק היו מעולים, והם היו טובים תמיד. בכל השנים שבהן הושלכו לפח, הם היו מעולים. לא תג המחיר הפך אותם לטובים, אלא תשומת לב מקרית לגמרי.

ההכרה לא תביא שום הקלה. לא לי, ולא לחברותי המוכשרות בהרבה ממני (אני לא מצטנעת, הן באמת כאלה). לא תערוכה ולא ספר, לא משרת הוראה ולא כתבה מפרגנת. צריך להמשיך ליצור, ליהנות כמה שניתן מהתהליך, מהדבר עצמו. אולי יום אחד מישהו ירים את אחד הזנבות ויהנה מאיתנו קצת. הדבר היחיד שאנחנו יכולות לעשות זה להיות הנקניקים הכי טובים שאנחנו. גם אם עכשיו אנחנו זנבות, אנחנו בסדר גמור.

(אני יודעת, הדימוי דפוק למדי, אבל התאהבתי בו.)