על מות המונוגמיה

1995, כמה ימים לפני פסח. מישהו הודיע  שב-א' חול המועד יתקיים מפגש של צ'אנל israel ב-irc. מיד החלטתי לא ללכת.

היינו חבורה גדולה ורועשת, מכורים כבדים שהשקיעו את כל זמנם בפטפוט חסר גבולות, די דומה לפייסבוק של היום. לחלק מאיתנו היו עבודות שאיפשרו את זה (כמוני, תמיכה בספק אינטרנט) וחלק היו סטודנטים ועכברי מעבדה. היה כיף להעביר איתם את כל היום, אבל הרעיון של פגישה פנים אל פנים די החריד אותי. מעט הפגישות שהיו לי לפני כן, אחד על אחד, היו כישלון מוחלט.

אבל החבר'ה ניסו לשכנע אותי לבוא. יום לפני המפגש מישהי סיפרה לי פרטים על חלק מהאנשים בנסיון להרגיע אותי. ymad, למשל, הוא בחור דתי וחרש, אמרה. מותק אמיתי. כבר ידעתי שהוא חמוד ומנומס, ואחר כך שאלתי אותו אם זה נכון, והוא צחק ואמר שכן. שאלתי אותו גם מה המשמעות של כתובת המייל המשונה מאוד שלו, והוא הסביר שזה שם המשפחה שלו. נתקפתי הלם.

למחרת, שעות לפני המפגש, הוא ביקש שאבוא בכל זאת. "אני רוצה לפגוש אותך סוף סוף," כתב לי. "וגם יהיו ממש מעט בנות."

הוא היה כל כך חמוד, שבסוף עליתי על האופנוע ונסעתי לשם.

(וגם בגלל שאלאן, החבר הרוסי הקטן והקשוח שלי, שעשה לי הרבה בעיות, התכוון להגיע).

לפעמים אומרים שזה היה המפגש הראשון של עכברי אינטרנט בישראל, אבל לך תוכיח. היינו ארבעים אנשים, בערך, על המדשאה בכניסה לאוניברסיטת תל אביב. אחרי שעתיים-שלוש משונות ודי מרגשות הצעתי שנלך למסעדה. אלאן אמר שהוא צריך פיתה דחוף.

למרות ש-westley ו-ymad היו כל כך נחמדים, ניסיתי להרשים אותו ואמרתי ברשעות, "מעולה, ככה ניפטר גם מהדוסים."

הלכנו לאכול פיתות ברמת אביב. הם הלכו הביתה.

אחרי שבועות ספורים כבר הייתי צמודה ל-ymad. יואב אכן היה דתי, כבר שמיעה, וגם צעיר ממני. החבר'ה מצאו שהזיווג שלנו משעשע להפליא והימרו כמה זמן נישאר ביחד. אמרו ש-moonchild היה האופטימי מכולם. הוא נתן לנו שלושה שבועות. רוב ההימורים התכנסו על כ-3-5 ימים.

מאז עברו 16 שנים. moonchild ניצח. וגם אנחנו.

ובל נשכח: שם המשפחה הבלתי נתפס ההוא הוא היום שם המשפחה שלי ושל ילדיי.

זה הפסח ה-15 שבו אני לא אוכלת חמץ. אבל קראתי המון עיתונים בחגים. באחד מהם נתקלתי בראיון עם שחקן ממש טוב. נישואיו הארוכים מאוד הסתיימו לאחרונה. וכמו שמקובל בז'אנר, הוא יצא בהכרזה מסודרת: המונוגמיה מתה. הזוגיות היא למעשה ייאוש חמצמץ, כבוש, אכזרי.

זה הזכיר לי את הכתבות של בעלת הטור ההיא בשנה שעברה (אני לא מזכירה את שמו ואת שמה כדי לא להביא את המגגלים לפה), וכאז גם הפעם נותרתי קצת תוהה מול הדברים. האם הם באמת מאמינים שהעובדה שזה לא עבד להם משמעה שזה לא עובד לכולם? ואולי אני התמימה? אולי כולם, בכל הבתים האחרים, סובלים נורא? ותהייה מלאה חשש – מה, זה חייב להגמר בסוף?

אני לא יודעת אם זה ייגמר אי פעם, אהובי ואני, אבל בינתיים, 16 שנים, זה חי מאוד, וגם כיף גדול. בינתיים עדיין קשה לי לדמיין את החיים בלעדיו, ולא רק כי אני רגילה. כי החיוך שלו עדיין משרה עלי שלווה. כי הוא עדיין מרגיז אותי. כי אני עוד מחזרת, ולפעמים אפילו מחוזרת. כי הוא הבית, האהבה, החבר הכי טוב, הגבר הכי יפה בעולם. כי גם כשהוא מעצבן אותי, אין אף גבר אחר שהייתי רוצה שיעצבן אותי במקומו. יש משהו מאוד לא אקסטרווגנטי ומרשים באהבה שלנו. הדרמות המעטות מתחוללות סביב עניינים פעוטים ונפתרות בדרך כלל במבט מהיר, פרצוף מצחיק שאחד מאיתנו עושה לשני.

אני מרגישה חום, ביטחון, כבוד הדדי ושקט. הוא מצחיק אותי, מפתיע לעיתים. הוא בעל מקסים ואבא מופלא. הכל פשוט בינינו, ופשוט טוב.

אני עדיין אוהבת אותו. רוב הזמן הוא נראה כאילו גם הוא עדיין אוהב אותי.

ברור לי לגמרי שמונוגמיה לא מתאימה לכל אחד, ובעיקר שלא כל זיווג עובד. ברור שיש אנשים שלא נהנים מההסדר החוקי-כלכלי-רגשי הזה. מה שלא ברור לי זה למה הם לא מאמינים שיש אנשים אחרים, שאוהבים את הזוגיות שלהם. אנשים שכל יום שבו הם חיים עם האדם האחר הוא אוצר בשבילם, אפילו אם הוא במקרה יום חמצמץ ולא נעים.

ובכל פעם שמישהו מודיע לי שהמונוגמיה נגמרה, פשטה את הרגל סופית, תיכף היא עניין היסטורי והדור הבא כבר לא יכירנה, אני מודה קצת לאל שזכיתי להיוולד בדור הזה ולהינות ממנה.

מה זאת אהבה? צילום שלו.

*

ועוד מונוגמיה מתוקה: קרן שלחה את הסרטון המדעי המרתק הזה שיצר בעלה, יואב לנדסמן (קרן ואני מסכימות שיואב הוא השם המושלם לבעל). היא גם טרחה והסבירה למה כולם חייבים לראות את הסרט שלו: "כי יואב סקסי, וקם בלילה לילדים, ומוריד את הזבל, ולא צוחק עלי שאני מפחדת בחושך מזומבים." (שזה, לדעתי, סוג של מכתב אהבה מתוק במיוחד.)

וגם הסרטון חמוד לאללה:

(וכשמישהו מתחתן, אני עדיין אומרת מזל טוב, ושמחה בשבילו באמת. לפעמים אני אפילו מגלה להם שלמרות כל מה שאומרים, לפעמים זה מצליח. וכשזה טוב, זה הדבר הכי טוב בעולם כולו.)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רחל  On 26 באפריל 2011 at 02:45

    יפהפה. נוגע ללב. תודה.

  • אילן  On 26 באפריל 2011 at 07:14

    מקסים (כרגיל)
    א.

  • דודו פלמה  On 26 באפריל 2011 at 07:59

    נדמה לי שישנו משהו מתעתע בניסיון להכליל, לכל כיוון.
    בסופו של חשבון הפרקסיס האנושי הוא האופן בו אנו מגלים את הזולת ומוצאים את עצמנו, או שפשוט נלך לאיבוד. וגם חוויה חוץ-גופית מתרחשת למעשה בפנים (-:

    • רוני  On 27 באפריל 2011 at 06:15

      "גם חוויה חוץ-גופית מתרחשת למעשה בפנים" הוא משפט פשוט נהדר. ואני מסכימה עם כל מילה.

  • chellig חלי גולדנברג  On 26 באפריל 2011 at 08:27

    תבורך נפשך. ואת צודקת כמובן.

  • מירי  On 26 באפריל 2011 at 09:12

    נורא נלחצתי בהתחלה מהכותרת שלך ומההקדמה. ממש דפק לי הלב.
    טפו חמסה על ההמשך.
    וכמוני כמוך. ביחד עם אותו אדם מ-1990. נשואה מ-1993, ודי בול מה שאת כתבת, עם ואריציות שלנו.
    ויש לי עוד המון מה להגיד, אבל לא פה. חשוף מידי. נשיקות. תודה על הפוסט.

  • קרן  On 26 באפריל 2011 at 09:30

    קראתי פעם שאנשים חווים גירושים כאובדן קשה יותר ממוות. מכאן, שאולי זה מקל על הכאב הנורא להאמין ולטעון שהמונוגמיה מתה אצל כולם
    יפה כתבת 🙂 מאחלת עוד שנים רבות ומאושרות

  • ג'וליאנה  On 26 באפריל 2011 at 09:49

    אני איתך לגמרי!
    התפיסה שלי לגבי נישואים הייתה די צינית ולפני נישואי לא האמנתי בכלל במוסד הזה והנה אנחנו 12 שנים יחד ומתוכן חמש שנות נישואים ואני שמחה מאד על הבחירה שלי.
    כנראה שבחיים צריך לנסות. לפעמים מצליח ולפעמים לא אבל אם לא מנסים לא יודעים 🙂
    והדרך בה את מביעה א אהבה שלך ליואב מרגשת כל פעם מחדש

  • הופ  On 26 באפריל 2011 at 10:24

    מרגש ויפה. הפוסט הזה בעצמו הוא סוג של מכתב אהבה מתוק במיוחד. לא רק ל ymad, לכל האוהבים.

  • דודי  On 26 באפריל 2011 at 10:39

    נו, כשאותו מספיד של המונוגמיה יחזור בתשובה הוא יכריז שהחילוניות מתה, ולכשייצא שוב בשאלה יכריז שהדת מתה. כשיחדל לעשן יודיע שהסיגריות עברו מן העולם, וכשיבטל את המנוי לפילהרמונית יהיה זה סופה של המוזיקה הקלאסית.

    העיקר שהנרקסיזם, האגוצנטריות ואי-קבלת האחר לא ימותו לעולם.

  • הלה, סידני, אוסטרליה  On 26 באפריל 2011 at 10:52

    מצאת את אהבת חייך באינטרנט ב 1995
    את לא קולטת שזה לכשעצמו יוצא דופן והשג מרשים?

  • אורית עריף  On 26 באפריל 2011 at 11:09

    ענייני הכשרות ובעיקר זו של פסח תמיד מכעיסים אותי והופכים אותי לקפוצה: "שלא יגידו לי מה ואיפה ומתי לאכול. אני גם לא אומרת לכם" וכו' וכו'.
    אני מסתכלת עלייך, חברתי החילונית, בהשתאות – איך את יכולה?
    ועכשיו אני קולטת שכשאוהבים המניפסטים הגדולים זזים קצת הצידה לטובת התחשבות פשוטה, יומיומית ומתגמלת מאוד.
    באמת רוני, יכולת ההשתנות שלך וראיית האחר (גם כשהוא בעלך) נדירות.

  • מיקי גוריון  On 26 באפריל 2011 at 11:31

    מה אומר ומה אגיד על הכללות?
    אני נשואה עוד מעט ארבעים שנה, אני ותיקת המגיבים כאן, ואין לי שום דבר לומר על נישואין חוץ מזה שהסוד וזה לא סוד-מרווח נשימה.
    בהתחלה זה לא היה ברור לי (מעצם עיסוקו וחבורת הצעירות שסבבו אותו בהצגות) אבל בהמשך נודע לי שזה הכלל ללא יוצא מן הכלל פלוס כמה הטבות בשטח שלא אוכל לפרט כאן.
    כשהכרנו אלה היו נישואין השניים והסכמנו לעשר שנות נסיון…כמובן שכחנו מזה לגמרי.
    טוב לנו יחד ורע לנו יחד והכל לתפארת.
    את כותבת נהדר והגיע הזמן…

  • מיקי גוריון  On 26 באפריל 2011 at 11:33

    ושכחתי להוסיף…שיר שלו בסרט סטודנטים חמוד

  • רועי רוטמן  On 26 באפריל 2011 at 11:40

    "המונוגמיה מתה" זה "הטוויטר מת" החדש.
    אולי אני אצייץ את זה.

    ואם כבר העלית את הנקודה: שם המשפחה הוא באמת בלתי אפשרי.

    (ויופי של פוסט, כמובן. אחרת לא הייתי מרגיש צורך להתחכם).

  • מעוז  On 26 באפריל 2011 at 11:46

    בטח לא פיספסת שהכתבה אודות אותו "שחקן ממש טוב" (גם אני חושב כך, ומעבר לכך אני גם מעריך אותו כאדם) יצאה לרגל צאת ההצגה שבה הוא משחק ואותה אף מביים, וששמה, כמה מפתיע, הוא "מונוגמיה". שיווק הלא הוא שם המשחק, כך שלא אתפלא אם יגיע היום בו יהיה מי שייבחר לעשות צעד כזה (גירושים) רק כדי לקדם את הפרוייקט שלו.
    מכתב האהבה שכתבת לבן-זוגך כחלק מהפוסט הוא באמת נפלא ומרגש, אבל אני מניח שגם הזוגיות שלכם היא "נורמלית", וככזו מגיעים בה גם רגעים קשים במיוחד, ושאלות לגבי העתיד. וגם שאלות האם באמת זו האלטרנטיבה הטובה היותר, והרי מונוגמיה, בהגדרה, שוללת אפשרות לקבל תשובות על שאלות אלו.
    אישית הגעתי מזמן להבנה שהתשובה לשאלה "זה חייב להגמר בסוף?" היא עניין של בחירה. ברוב המקרים ההבדל בין מי שבחר בפרידה ומי שבחר בנשיכת שפתיים שלאחריה מגיעה חזרה לשיגרה, הוא עניין של החלטה, של בחירה, ולא בהכרח מבשר שיש כאלה שאצלם "זה עובד" ויש אחרים שאצלם זה לא.

  • לבדו  On 26 באפריל 2011 at 12:55

    אם היתה לגיטימציה לאלטרנטיבות, ואם היתה הכרה של המיינסטרים בכמה שמונוגמיה עובדת זה נדיר, אז אולי היה פחות צורך בפרובוקציה והכללות. אבל כדי להשמיע קול בעניין זה – אין ברירה.

    יש נרטיב הגמוני (ובישראל, אפילו זאת שהיא לכאורה ליברלית, הוא חי חיי עריצות טובים במיוחד) שבגללו יותר ממחצית האוכלוסיה (אם לשפוט לפי אחוז גירושין ואחוזי אנשים שחיים כרווקים וכו') חיה באומללות, פחדנות או שקרנות או שילוב של אלה (אם הם בקשר). או בושה/תחושה שהם פגומים אם הם לא בקשר. אז אם דיבורים על מות המונוגמיה זה מה שיגרום לאנשים להבין שהם לא חייבים להישאר תקועים במצב הזה, טוב שכך.

    זה הרי בכל מקרה לא יערער את אלה שזה עובד עבורם.

    ואגב, אחוז מאוד גבוה של האוכלוסיה בעצם חי חיים לא מונוגמיים. רק שהם לא מוכרים ככאלה. בעיני גם מונוגמיה סדרתית (למשל אלו שמתחתנים שלוש פעמים (למה?! הפנטזיה הרומנטית העבירה אותכם על דעתכם?!) או אלה שעוברים עשר מערכות יחסים רציניות תוך עשרים-שלושים שנה) היא לעתים קרובות פשוט סובלימציה של הנטייה הלא מונוגמית.

    בינתיים, כשאני מתסכל על הזוגות שאני מכיר וכמה מהם באמת באמת מאושרים ומסופקים ולא אומללים/פחדנים/שקרנים אני לא אתכנן את חיי בהנחה שיום יבוא ותהיה לי מונוגמיה עובדת באותה מידה שאני לא אתכנן את עתידי הכלכלי בהנחה שיום יבוא ואזכה בפיס.

  • אילנה פלג  On 26 באפריל 2011 at 20:01

    יפה כתבת רוני, משובב נפש… גם אם סיפור חיי אינו מעיד על כך, אני לגמרי איתך.

  • mooncatom  On 26 באפריל 2011 at 20:32

    התרגשתי,
    נפעמתי,
    צחקתי,
    ואף זלגתי,
    האהבה קיימת,
    קיימת.

    ת ו ד ה.

  • טלי  On 26 באפריל 2011 at 21:29

    זה נס, מה שיש לך. לכם.

    שלא יהיה ספק, אני לגמרי מאמינה בניסים, אבל גם רואה כמה זה נדיר (לא מונוגמיה, זה דוקא ממש לא נדיר, אבל זוגיות מוצלחת וחיבור אמיתי, זה נס).

    אשרייך שזכית, שימשיך הרבה הרבה הרבה שנים!

    (וההיא שאת נמנעת מלנקוב בשמה מטעמי גוגל – הרבה פעמים אני אוהבת את הכתיבה שלה, פעמים אחרות אני נרתעת, אבל למרות שהיא כותתב מאוד אישי, הכי אישי, נראה לי שהיא נוטה לפעמים למה שקורה ליאיר לפיד בכתיבתו – המחשבה שכל מה שקורה להם קורה לכולם, גם כשזה ממש ממש לא נכון או מייצג).

  • מירי  On 26 באפריל 2011 at 21:56

    ויש כאלה שלא מחזיקים מעמד יותר משנה. אז? מות האירוסין?
    🙂
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4060761,00.html

  • יואב  On 26 באפריל 2011 at 23:39

    🙂
    תודה

  • רוני  On 27 באפריל 2011 at 06:17

    אני קצת רוצה להגיב בנפרד לכל אחד, וקצת חושבת שזה רק יפחית מעוצמת הדברים שאתם עצמכם אמרתם. אז תודה על התגובות מעוררות המחשבה והמשמחות.
    מעוז, אכן, הבחירה היא העיקר.
    ומיסטר לבדו – אתה הרי יודע שאני מסכימה עם כל מילה שלך. הקבלה של האחר היא דרישת יסוד כשאתה בא לבקש קבלה עבור עצמך. אני משתדלת לעמוד בתנאי הזה.

  • שלומית  On 27 באפריל 2011 at 20:11

    תודה 🙂
    ובאת לשמוח איתנו בסוף?
    את כותבת כל כך עדין על האושר שלכם.

    אשריכם

    • רוני  On 28 באפריל 2011 at 20:53

      לא, בסוף לא, ואני אוכלת את עצמי מאז. איך היה?
      אמן גם אצלכם.

  • תמר  On 28 באפריל 2011 at 20:02

    רוני, איזה פוסט יפה…הייתי חייבת לקרוא אותו אחרי השיחה לפני יומיים 🙂 מאחלת לך ולכם הרבה הרבה ימים של אהבה

    • רוני  On 28 באפריל 2011 at 20:54

      איזה כיף לראות אותך כאן 🙂 תודה רבה, והברכות הדדיות, יקרה.

  • chestnut  On 1 במאי 2011 at 01:09

    אשריכם, ושיהיה רק טוב.

  • תומר  On 7 במאי 2011 at 18:13

    נחשפתי לפוסט הזה בעקבות הטראקבק מהפוסט החדש יותר. רוצה לומר – אני חדש פה.

    הטקסט הזה הכאיב לי, שלא ברצונו. אני מסיים מערכת יחסים זוגית שהתחילה ואפילו נמשכה באופן דומה לזה שאת מתארת: הבדלי התנהגות ואידיאולוגיה בינה לביני שבנו לעצמם גשר יציב עם השנים, המון מקום זה לזה, אמון, דיאלוג – כל הדשנים הטובים של אהבה מונוגמית.

    אבל לאט לאט, מבלי ששמתי לב, היא הפסיקה להימשך אלי. לא לאהוב – זה עוד נשאר, פשוט להימשך. ובוקר אחד אתה קם ומבין שזה שאתה רואה כבר חצי שנה גב בצד השני של המיטה, זה לא בגלל כעס חולף או כאב ראש, אליהם כבר התרגלת וידעת לחכות שסערתם תשכח. אלה בעצם שאריות גשרים שכבר לא ייבנו שוב.

    הציטוט הכי כואב שאני יכול להביא הוא מתוך "אהבה בת עשרים" של ז'ורז' ברסאנס – בתרוגמה של נעמי שמר – "אין מלכודת מסוכנת משלוותם של אוהבים". אתה רוצה להאמין שזהו, מרגע שהלוויין שוגר למסלול הקבוע שלו, דבר לא יסיטו: ריבים וקשיים, והנה – שום דבר לא הכין אותך לרגע בו זה פשוט קרה, אולי לא לפתע פתאום, אבל כן – הכח שאמור להחזיק את הלוויין במסלול אבד ונעלם, והוא מאבד את מסלולו המקורי ומתקרב אט אט במסלול התנגשות לאטמוספירה ולקרקע.

    ולכן – גם מי שנהנה מאהבה מונוגמית על הכיף הגדול והבטחון שבה ועל קשיי היומיום שלה, ידע מי שאוהב שהוא עלול גם להתאכזב, הכל, באמת הכל זמני.

    • רוני  On 7 במאי 2011 at 20:14

      תומר, ברוך הבא.
      כמה עצוב מה שכתבת כאן. כמה נוגע ללב – ונכון ללא ספק.
      קראנו, אני והוא יחד, והנהנו. אנחנו יודעים, זה יכול לקרות גם לנו, בכל רגע נתון. הכי גרוע, כמו שאמרת, זה קורה לאט, אתה כמעט לא יודע שמשהו קורה, אבל יום אחד זה שם ואתה יודע שזה שם כבר זמן מה.
      נותר לנו רק לקוות, ולהתענג על זה כל זמן שזה כאן.
      אני מקווה בשבילך שתצליח למצוא שוב את המקום הזה, נשמע שיש לך כשרון לאהבה.
      (הציטוט שבחרת הוא מתוך אחד השירים האהובים עלי, ובכל זאת פסחתי על להקשיב לו ממש. נראה שלא במקרה.

Trackbacks

  • By גבר שולט « אם תרצי on 2 במאי 2011 at 22:42

    […] מחייכת. תלוי את מי שואלים. אצלי דבש עם קורט חרדל. אושר. אבל לא כולם […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: