אמונה, ספק

יש לי חברה חכמה. היא רופאה פסיכיאטרית, חוקרת מוח, סופרת, עורכת, מבקרת ספרות. היא מאוד מוצלחת ומאוד מקסימה.

אין לי בעיה להכיר בכל התכונות היפהפיות שלה, אבל בכל פעם שחמי אומר עליה – "היא גאון" – אני מתכווצת קצת. המילה הזאת נראית כל כך לא אפשרית היום. כמו "גיבור". יש בהן משהו טהור, והעולם הרי מורכב כל כך. אין גאונים ואין גיבורים, רק גוונים של אפור.

ולפעמים עולה בי הספק לגבי כל התפישה הזאת, של עולם מפורד ומפורק לפירורים, ואני מתבוננת שוב על הערכים שפעם הקסימו אותי: גבורה, גאונות, ציונות, יהדות. גיבורי ילדותי היו כל אלה: אמיצים ושמחים ורבי תעוזה ואמונה.

כשהייתי בת 11 התאהבתי ביהדות. למעשה, התאהבתי במשפחה השכנה, בשלוות השבת שלהם, בבגדים היפים. הייתי לובשת את השמלה הסגולה עם השרוכים שחרוזים מעטרים את קצותיהם והולכת לבית הכנסת, וההורים האתאיסטים שלי הביטו בהשתאות. לזכותם ייאמר שהם לא התערבו.

היה קצת יותר קשה כשבגיל 25 התאהבתי בבחור דתי, וכשהבאתי לעולם ילד והנחתי על ראשו כיפה. בכל פעם שהייתי הולכת לבקר את דונה אווה, סבתי האהובה, בברור חיל, היא היתה מחכה שהילד יחלוף לידה ומסירה מראשו את הכיפה. לפעמים הוא לא שם לב.

"כמה הוא יפה ככה!" התפעלה.

אבל בעיני הוא יפה גם בכיפה, בציציות, באמונה הפשוטה והנקייה שלו.

אני לא חושבת שחבריי הצינים, המפוכחים, הם תינוקות שנשבו. בזמן שמבטי נודד אל עולמות שבהם הערכים פשוטים וקשיחים יותר, רגליי עומדות עדיין בקהלם. רוב הזמן אני מאמינה שהצדק מצוי אי שם באמצע, אולי הוא קרוב יותר אליהם. אולי ב"גיבור" וב"ציוני" וב"יהודי" מסתתר פשיסטי, שונא אדם, אבל לא בהכרח. לא תמיד. אולי ב"גאון" מסתתרת תמימות אינסופית, אבל זה בסדר גמור מצדי.

הספקות תמיד יהיו שם. הם באים איתי לבית הכנסת בביקוריי הנדירים בו, הם מרחפים סביבי בעת הדלקת הנרות, הם מתגלגלים מצחוק כשאני מעיזה להגיד שאני ציונית. ובכל זאת אני מתמסרת. כי החיים בעולם הספקות הנצחיים התישו אותי עד מוות.

אני שומעת את "ים השיבולים" ויודעת שכל שייאמר על התנועה הקיבוצית לא ייקח ממני את אהבת הטבע המקסימה והאמונה ברוח האדם שלימדו אותי שם.

אני שומעת את "והיא שעמדה" בביצוע היפהפה של יונתן רזאל ויעקב שוויקי, ובדיוק משם יכולה לומר "הגומל" עם שני ילדיי, באמונה שלמה.

חג שמח.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גרשון גירון  On 18 באפריל 2011 at 10:08

    היי רוני. לא הזכרת שחברתך שומרת מצוות, ואולי משום כך בחרת דווקא בה לפתיחת הטקסט על טשטוש המסגרות?
    חג שמח

    • רוני  On 18 באפריל 2011 at 10:48

      אתה מאמין לי שזה אפילו לא חצה את מחשבותי? משונה.
      חג שמח גם לך, גרשון.

  • יוסי דר  On 18 באפריל 2011 at 12:04

    אני מכיר היטב כמה אנשים מהסוג של דונה אווה.
    כיוון שהם לא היו הסבתות שלי לא נאלצתי לאהוב אותם.
    חג שמח

  • galithatan  On 19 באפריל 2011 at 18:08

    אני מתחברת יותר לים השיבולים, אבל בהחלט מכירה את החיים המגוונים האלה, ככה אני מעדיפה לקרוא להם. זכינו לקחת את הטוב מכל העולמות, ולא רק להסתגר בעולמנו הצר.

  • אהרן פוירשטיין  On 19 באפריל 2011 at 21:15

    אני שותף למשחק שלך בין העולמות, ומה שמדהים אותי תמיד הוא שחוויות ועולמות נראים שונים כל כך מבחוץ ומבפנים. מה שנראה מבחוץ כקהל פאשיטסטים, יכול מבפנים להחוות לגמרי אחרת. וכנל לגבי תל אביב, וכך לגבי כל אחד ואחד.
    והנה השניים- לכאורה דומים אבל כאילו אין קשר בין העולמות. שוואקי ורזאל. אותו שיר, אבל איזה ביצועים שונים, אם גישה שונה אמונה שונה, ולדעתי גם לרוב אלוהים אחר. ובסוף יש אלוהים אחד לכולם. מור אור לס.

  • a girl with chestnut hair  On 20 באפריל 2011 at 17:32

    מאוד התרגשתי מהפוסט הזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: