כשג'וני הציל את חיי ילדיי (באמת)

הבוקר הלכנו לפארק הירקון, בחום הזה, לתרגל רכיבה על אופניים.

(רק השנה לימדתי אותם, הם כבר גדולים והיו צריכים ללמוד מזמן, אבל מודיעין ההררית הרחיקה את כולנו מהאופניים למשך שנים.)

בדרך הם תהו למה אני מכריחה אותם ללכת ולא לרכוב לשם. אמרתי להם: "ככה. זה מסוכן."

"אבל המון ילדים רוכבים! בקרוב תתני לנו לרכוב לבית הספר?"

"לא," אמרתי. "וגם כשתרכבו, בכל פעם תצטרכו לרדת מהאופניים לפני שתחצו את הכביש."

"אוף, אמא!"

אבל אני קוראת עכשיו את הספר של ג'וני. הוא ממש גרוע, "הלילה האחרון בנהר המפותל". אבל זה מה שקראתי בשבוע שעבר:

"את כל תשומת ליבה השקיעה בטבח ובג'ו הצעיר, אף שהיתה הראשונה לפנות לדני כשג'ו התחיל לרכוב על אופניו לבית-הספר. בזמן ההוא כולם כבר עברו לבית השני ברחוב קורט; הוא היה קרוב יותר לציר התנועה העמוס בשדרות מוסקטיין, אבל בין רחוב קורט לבית-הספר היסודי לונגפלו הפרידו רק כמה חצרות אחוריות קטנות. ובכל זאת יי-יינג אמרה לדני שעליו להכריח את ג'ו לרכוב על אופניו על המדרכה – וכשהילד צריך לחצות כביש, עליו לרדת מהאופניים וללכת ברגל, אמרה.

"ילדים על אופניים כל הזמן נפגעים בעיר הזאת," אמרה יי-יינג לדני. הוא ניסה שלא לשים לב לפיג'מה שלבשה באותו רגע; הוא ידע שהוא צריך להתמקד בניסיון שלה כאחות חדר מיון. "אני רואה אותם כל הזמן – אתמול בלילה הגיע אחד לחדר מיון," אמרה.

"ילד שרכב על אופניים בלילה?" שאל אותה דני.

"מכונית פגעה בו ברחוב דודג' כשעדיין היה אור יום, אבל הוא היה בחדר המיון כל הלילה," אמרה יי-יינג.

"הוא יהיה בסדר?" שאל דני.

יי-יינג הנידה ראשה לשלילה.

"תכריח את ג'ו לרכוב על המדרכה," אמרה יי-יינג. "ואם הוא רוצה להגיע למרכז העיר – או לבריכה, או לגן החיות שבפארק העירוני – תישבע שתשלח אותו ברגל או באוטובוס."

"בסדר," אמר דני.

הבוקר הלכנו לפארק עם האופניים. בפינת ברנדייס\יהודה המכבי עמדנו וחיכינו שיתחלף הרמזור. ינאי אמר משהו על האיטיות שלו. "כל הזמן יש ירוק למכוניות!" התרגז.

כשהרמזור התחלף הם התחילו לחצות, אוחזים את הכידונים בידיהם. אני הבטתי לשמאל וראיתי אותה מתקרבת. מכונית קטנה, אפורה, טסה במהירות הישר אל הילדים שלי. כבר ראיתי את המכה. כבר ידעתי מה הולך לקרות.

ואז פנתה מכונית קטנה אחרת, כחולה, מברנדייס ימינה ליהודה המכבי, וחצצה בינינו לבין האפורה. התאונה היתה קשה. האפורה, שחצתה באדום, היא טוטאל לוס. הכחולה נדפקה קשות אף היא. שתי הנהגות, שתיהן בשנות השישים לחייהן, לא נפגעו. ראיתי אותן מתירות את חגורות הבטיחות ויוצאת מהמכוניות, רועדות.

העברתי את הילדים והשארתי אותם עם האופניים, מבוהלים עד עמקי נשמתם, מעברו השני של הכביש. "האשה הזאת הצילה את שניכם, הצילה את חייכם," אמרתי. "אני הולכת לעזור לה."

בזמן שנתתי לה את הטלפון שלי, כדי שתוכל לבקש ממני להעיד שהנהגת השנייה נסעה באדום בוהק, הבטתי בנהגת המכונית האפורה.

היא לא ראתה את הרמזור האדום. היא לא עשתה עבירת תנועה חמורה בכוונה, אלא בהיסח הדעת. היא כמעט הרגה את הילדים שלי.

"הלילה האחרון בנהר המפותל" הוא באמת ספר לא מספיק טוב. קראתי אותו כי ג'וני הוא אחי הגדול, האהוב. כי ג'וני הוא הבית.

ומעתה ועד עולם הוא יהיה הספר האהוב עלי, כי הוא הזכיר לי. בדיוק ברגע הנכון.

Thanks, J

(ודווקא אצלו מכונית כחולה היא מכונית המוות, ואצלי היא היתה הנס של ערב חג הפסח.)

(הלילה האחרון בנהר המפותל, הוצאת מודן. תרגום: רוני בק.)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירי  On 17 באפריל 2011 at 12:42

    פחד אלוהים. אני כל הזמן מזהירה את הילדים…. יתכן שצריך גם השגחה עליונה. נס פסח אמיתי. נשיקות!

  • אילן  On 17 באפריל 2011 at 12:42

    אוי רוני, ממש נס של פסח!!!
    שמרי על הגוזלים כמה שאפשר.
    אילן

  • רועי רוטמן  On 17 באפריל 2011 at 12:43

    איזה פחד.

  • רוני אשכול  On 17 באפריל 2011 at 13:53

    מה שבטוח, מעכשיו הם לא ישאלו שאלות. תמיד ירדו מהאופניים לפני חציית הכביש, גם כשיהיו בני שמונים, וצאצאיהם אחריהם. יוצא שג'וני והנהגת הלא מאופסת עשו כאן עבודה לדורות. שיהיה חג שמח ובטוח לכולכם!

  • שלומית לוי  On 17 באפריל 2011 at 13:58

    לא נשמתי. באמת. אם אומרים ברכת הגומל זה הרגע.

    הנהגת השנייה עשתה בכוונה כדי למנוע את התאונה או שלא שמה לב מה קורה?

  • רוני  On 17 באפריל 2011 at 14:06

    תודה, מירי. תשמרי עליהם שם.
    אילן, בדיוק. נס של פסח.
    רועי, אני חושבת שצריך להגביל את הזחילה של שירה באזור המטבח, ואין בימבות בבית.
    רונצ', הם אמרו את זה בעצמם. פסח שמח. צפי ביקור.
    שלומית, התיישבנו על ספסל בפארק ואמרנו הגומל. השניה נכנסה בלי שום התכוונות, לאט, בזהירות, העיניים שלה היו עלינו. אם היא היתה מסתכלת לצד השני היא היתה עוצרת וכל הסיפור הזה היה נגמר אחרת לגמרי.

  • רוני  On 17 באפריל 2011 at 14:19

    ועוד משהו:
    קוראים מצטיינים של ג'וני יזהו גם את מוטיב הנהג המסוכן ששזור בכל הספרים, וזכור במיוחד נהג הטנדר מגארפ. באופן כללי, מכוניות הן מכונות מוות (וקטיעת אברים, במיוחד אברי מין) אצל הסופר החביב עלי.

  • ali  On 17 באפריל 2011 at 14:26

    עוד נישוקים וחיבוקים לכולכם.

  • מרגוליס  On 17 באפריל 2011 at 14:40

    איזה פחד, ואיזה מזל!

    זה כל כך מפחיד להסתובב עם הצאצא ברחובות העיר בידיעה שכמה שלא נזהר, זה פשוט לא בשליטתנו.

    • רוני  On 17 באפריל 2011 at 14:42

      אני שוב שוקלת לעבור לגור בראש הר נישא בקצה העולם. זאת נראית אופציה שפויה לגמרי כרגע.

      • שחרור יונים  On 17 באפריל 2011 at 23:09

        יצאנו מהעיר עם בואו של הילד הראשון. מכוניות (רעש, סכנה, פיח) היו הסיבה העיקרית. השפיות היתה במקום שני. אם לא היו מכוניות הייתי מוכן לגור אפילו בתל אביב.

        ולגבי חינוך דרכים- השקעתי בזה המון, ואני עדיין לא רגוע. לא מבין הורים שמשחררים ילדים על אופניים במקום שיש מכוניות.

        חמסה חמסה חמסה
        פסח שמח ושקט

  • אסתי  On 17 באפריל 2011 at 15:09

    וואו
    קראתי בנשימה עצורה ובחרדה גוברת והולכת
    איזה פחד. ודווקא באזור הרגוע שלנו

    איזה מזל, איזה מזל. באמת צריך להגיד ברכת הגומל.

    • רוני  On 17 באפריל 2011 at 16:59

      אין אזורים רגועים, עושה רושם. ובטח, אמרנו כולנו בהודיה גדולה.

  • הופ  On 17 באפריל 2011 at 15:36

    וואו, ממש לא ראיתי את זה בא. איזה מזל (וחכמה) שאפשר עכשיו להוציא אנחת רווחה (ולומר שאירווינג נהדר).

  • מירי שחם  On 17 באפריל 2011 at 16:24

    מגיבה עם דמעות בעיניים. איזה מזל, רוני. בטח הייתי צורחת על הנהגת באפור. בלתי נתפס.

    • רוני  On 17 באפריל 2011 at 17:00

      בדיוק גיסתי אמרה לי – איך לא צרחת עליה?
      היא נראתה כל כך המומה. לא ניחמתי אותה, כמו את ההיא בכחול, אבל איכשהו לא יצא ממני זעם.
      מצד שני אני מתפרקת פה, קליפות נושרות. הבהלה הגיעה שעות אחרי הארוע עצמו.

  • אינגה מ.  On 17 באפריל 2011 at 17:52

    באמת נס של פסח! שמחה שכולכן שלמות ובריאות. איך היא לא ראתה אתכן? שיהיה לכולנו פסח שקט ובטוח!

    • רוני  On 17 באפריל 2011 at 19:58

      עד עכשיו אני תוהה איך, ואמן! פסח שמח יקירתי.

      • אינגה מ.  On 17 באפריל 2011 at 22:25

        רק עכשיו שמתי לב שהפכתי למרב מיכאלי והתחלתי לדבר בלשון נקבה 🙂

  • chellig חלי גולדנברג  On 17 באפריל 2011 at 19:22

    אללהיסתור, טפוטפוטפו, חמסה חמסה.

    שיעברו לגור בנ——-י. שתעברו זאת אומרת.

    הלב.

    • רוני  On 17 באפריל 2011 at 19:58

      איזו תגובה של אמא. כן, הם בעד האפשרות הזאת!

  • ג'וליאנה  On 18 באפריל 2011 at 23:24

    קוראת את זה רק עכשיו והלב שלי כמעט עצר מלכת.
    כל כך משמח שזה נגמר כך ולא אחרת.

  • zaphodit  On 19 באפריל 2011 at 20:36

    רק היה חסר פיל קרקס שיגיע לסצינה.
    נשיקות חג שמח, יקירה. שמחה שהכול נגמר בשלום.

  • טלי  On 20 באפריל 2011 at 14:43

    אלוהים ישמור! שמר. מזל גדול וטוב שכולכם בריאים ושלמים!

  • מיקי גוריון  On 22 באפריל 2011 at 13:28

    אמאל'ה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: