ההכל שלה

מרגלית עומדת ברחוב הירקון ומחכה שהרמזור יתחלף. לידה עומד גבר צעיר למדי, אולי בן 30. שיערותיו כהות ומסודרות ועיניו ממוקדות ברמזור וגולשות לרגע אל האשה היפה שמעבר לכביש. היא רזה ולובשת שמלת קיץ מעל בגד הים שלה, וכפכפים עם אבנים צבעוניות מנצנצות. מרגלית רוצה שיביט בה אבל מפחדת, כי גברים שמביטים יכולים להיות מסוכנים.

היא משמיעה רחש, מלמול, כמה מילים משתרשרות זו אל זו ללא כוונה של ממש. היא מסתובבת להביט על הבית הצבוע כחול מאחוריה, כמו נשלף מתוך אי יווני והוצב באמצע הערפיח של תל אביב לטפח תקוות שווא. היא אף פעם לא היתה באי יווני, אבל בחנות המזכרות ראתה תמונות קטנות, צבועות כחול עז, של חלונות שאדניות ניצבות בהם, ופרחים שאינה מכירה נשפכים על הקיר וצובעים אותו בעוז. בפינה היה חתול לבן שזנבו מתגלגל מעט לעברה על הרצפה. היא יודעת מספיק כדי לזהות שכך נראים בתים ביוון.

האיש עדיין מביט ברמזור והיא פותחת את התיק השחור מפלסטיק זול ומחטטת בו ואומרת, "אני מקווה שיש לי מספיק כסף. צריך לשים לב לתקציב."

ואז הגבר הזה, בלי שום סיבה, הוא מרביץ בתיק השחור, מרביץ בו. ומרגלית מחזיקה את התיק השחור ומושכת אותו ממנו. "למה אתה מרביץ לתיק?" היא צועקת.

הרמזור מתחלף והוא הולך, ומרגלית נשארת מאחור שלא ירביץ שוב לתיק שלה.

ואז מגיעה האשה. היא שמנמונת. מרגלית רזה מאוד. כל הגברים רוצים אותה, היא אשה. גם בלי שיניים, גם בלי שמלת קיץ וכפכפים. זאת שמנמונת אבל מלובשת יפה, כמו הודית. בטח היא היתה בהודו. בטח היתה גם ביוון כבר.

"האיש הזה," אומרת לה מרגלית, "הרביץ לתיק השחור, ואני מחזיקה בתיק השחור!" האשה מחייכת בנימוס. מרגלית רוצה להיות איתה. היא הולכת איתה לים. האשה אומרת שהיא רוצה להיות לבד אבל מרגלית יודעת מה טוב בשבילה. טוב בשבילה לדבר עם מרגלית, שתראה איך אשה אמיתית צריכה להיות, והן גם יהיו חברות, היא בטוחה בכך.

האשה השמנמונת שותקת ומקשיבה. מרגלית מספרת לה הכל. ההכל שלה הוא הרבה יותר מההכל של אנשים אחרים. השמנמונת מקשיבה היטב. היא מביטה בים, אבל מרגלית רואה את האצבעות שלה מתהדקות ברגעים הנכונים, ואת הים שסוער כשהסיפור שלה נהיה בלתי נסבל. כשהיא מסיימת היא קמה.

"יהיה טוב," אומרת השמנמונת.

מרגלית קמה והולכת לכיוון יפו. ההיא לא הבינה כלום, ככה זה תמיד. אבל היא גם לא רצתה כלום, ולא לקחה כלום. היא הקשיבה. עכשיו הן חברות.

היא מהדקת את התיק השחור לגופה. עוד מעט ירד הערב. מרוב זהירות כל הגוף שלה יישרף.

http://www.kerentaggar.com/blog/falling/

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עריכה לשונית  On 16 באפריל 2011 at 21:40

    זה אמור להיות חלק מספר שאת כותבת? אם כן, אשמח לקרוא את ההמשך.

    • רוני  On 16 באפריל 2011 at 23:42

      אין לי מושג, בינתיים זו פשוט היא. תודה.

  • galithatan  On 17 באפריל 2011 at 00:11

    משום מה חשבתי על מרגלית (לא זוכרת ש"מ) ששיחקה ב"מציצים" את הזונה. מקווה שלא לקחתי את זה לכיוון הלא נכון…

    • רוני  On 17 באפריל 2011 at 00:22

      ששש, אל תגלי. לא ראיתי מציצים.

  • אילן  On 17 באפריל 2011 at 07:30

    איכשהו, באמת מבלי שאבין את הקטע שהוא ללא התחלה ובטח ללא סוף, אני רואה את הסצנה הזאת בעיני ממש מדוייק.

    רוני, את מפזרת מילים על דף והן מתחברות כל כך נכון…

    • רוני  On 17 באפריל 2011 at 09:16

      תודה, אילן.
      משונה, חשבתי שהוא מובן ופשוט ושלם. התגובה שלך מעוררת מחשבה.

  • מיקי גוריון  On 22 באפריל 2011 at 13:23

    לא יודעת אם את קוראת לאחור תגובות מהשבוע שעבר, אבל קראתי רק עכשיו.
    הסיפור שלם.
    אני מכירה אותה.
    ואת "ההכל" שלה. ממש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: