מקונדו שלי

ברור חיל.

1972

  • כשנכנסים למכבסה הריח צורב את הנחיריים ומחלחל אל הפה והאוזניים והגוף. לישון.
  • הכובסות אוהבות אותי. כשהן עוברות ליד בית הילדים הן מצחקות מולי, איזו ילדה יפה! הילדה היפה פוזלת באופן קיצוני ומלאה פחד.
  • מטוסי קרב טסים מעל הבית. המקלט, משולש בטון מזדקר, מול הגן ממש. אמא אמרה שאבא במלחמה.
  • ניר נוסע למקסיקו. הוא יחזור בעוד נצח. ניר הוא הבן דוד שלי והחבר היחיד שלי בעולם כולו.

1975

  • כיתת גחלת. בארבע אחר הצהריים אני הולכת הביתה. הדרך ארוכה ומפותלת. בין הכיתות האחרות, ליד הבית עם פסלי האבן, הדשאים המדולדלים, הפראיים בקצותיהם. ליד הבית של דודה איה העצים משירים את עליהם באלימות כמו גשם. אני עומדת ביניהם ופורשת ידיים, ואלפי עלים נושרים בבת אחת. הרוח מכה בפנים. האישה בבית הרביעי צורחת. היא תתאשפז שוב, בקרוב. אומרים שהמשוגעים מפחידים את הרוחות הרעות של הערבים שגרו בכפר בריר וכועסים עלינו. בבית של סבתא יש פיפוקה, כמה שרוצים, אבל חייבים ללכת להורים.
  • חורשת האקליפטוס ליד הבריכה. זה קטע מסוכן. הנמיות מגיעות עד לכאן לפעמים. עוצרת לאכול חובייזה, מתבוננת סביב בזהירות. הכלב של משפחת רימון נובח עלי, למרות שהוא מכיר אותי.
  • על הדשא, מתחת לעץ האשל, בני הגרעין. הם צוחקים ומניפים אותי. חווה דגן מתבוננת בחלון, שפתיה מהודקות בזעם.
  • הבגדים של אבא בכניסה לבית. ריח הרפת המתוק. אניצי תבן מזדקרים מהמכנסיים.
  • אודיה זכתה השבוע במקום שלישי בתחרות הארצית של הגשש החיוור. היא תהיה בדרנית מפורסמת. בינתיים היא הג'ינג'ית שאני הכי אוהבת.
  • דונה גרציה עוברת. מה שלומך, אומרת אמא. דונה פטיפון, אני חושבת בתחושת אשמה. לסבתא מותר להגיד את זה, לי אסור. אבא תמיד אומר – קווד ליצט יובי נון ליצט בובי. אני אוהבת להגיד את המילים האלה. מה שמותר ליופיטר אינו מותר גם לשור.
  • ניר נסע לברזיל. הם שולחים משם תבליטי עץ קטנים של בית שתמיד אחלום עליו. מויזס ודווי שלחו חמישים דולר לכל אחת מהבנות של דונה אווה.
  • בשבע הולכים לחדר האוכל ואני אוכלת שבע פרוסות לחם עם מרגרינה ושכבת סוכר דקה. אמא מדברת עם החברות שלה, אבא רוטן. גמרנו את הארוחה והיא עוד לא הגיעה לשבת איתנו.
  • לוקחים אותי לגחלת. מישהו גוהר מעלי ומשכיב אותי לישון בנשיקה. חנינה מתירה את צמותיה של ענבל. עדיין לא גילו שגנבתי ממנה את ברבור הזכוכית שהיה על המדף. מחר זה יתגלה, וטקס הכפרה שייערך עוד ימצא את מקומו במילים. נגה (?) משכיבה את ניבה. מכבים את האורות.
  • העולם כולו אנשים, ואני משהו אחר. מיד הם יגלו את זה.

1984

  • בכל פעם שמגיעים לביקור במשק אני מאושרת. איה עושה לי פסטלאו, וסבתא עושה פיפוקה. אני אוכלת ונרדמת מיד.

מקונדו, הכניסה.

2011

  • בכניסה למשק אני עוברת בקבר של סבתא. אני אוכלת פסטלאו אצל איה ונרדמת על הספה, בבגדיי ונעליי.
  • רוחות הרפאים של ילדותי אינן מפחדות מהמשוגעים. לעולם לא אוכל לבוא לבקר כאן בלי להתפרק למרכיבי הראשוניים: תמיהה, פחד, בלבול, אובדן. אני ישנה.
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמי ברקאי  On 7 באפריל 2011 at 13:23

    ואוו רוני זה כ"כ חזק. ואני חשבתי שהייתי הילדה היחידה בעולם שהיא משהו אחר ו"תכף יגלו את זה". (בבגרותי הבנתי שלא, אני לא היחידה ושמרבית הנשמות הקרובות אליי חשו כך בילדותן).
    והמשפט האחרון על המרכיבים הראשוניים. ישר לתוך הלב.

    • רוני  On 7 באפריל 2011 at 14:32

      אולי לא ידענו שנגלה את האחרים. אלה שהם לא אנשים, כמונו.

    • אורית עריף  On 7 באפריל 2011 at 14:54

      אני הייתי בטוחה שאני שרה הכי יפה במקהלה ואף אחד עדיין לא עלה על זה.
      כשרכבתי לבד על אופני מבית הילדים אל בית ההורים הייתי שרה ומדמיינת שיש טייפים בשיחים שמקליטים אותי ובחג הקיבוץ פתאום ישמיעו את זה ברמקולים של חדר האוכל לכולם.

      ורוני, כמו שמשהי כתבה כאן – עוד עוד עוד!

  • ג'וליאנה  On 7 באפריל 2011 at 13:26

    כמה יופי!
    מתבקש פה מתכון לפסטלאו!
    תמיד פינטזתי איך זה לחיות בקיבוץ והפוסט הזה הזין את הפנטזיה שלי.

    • רוני  On 7 באפריל 2011 at 14:33

      ניסיתי להכין פסטלאו עם המתכון של איה, אבל היא כל כך חמה וטובה ואוהבת ששלה יוצא הרבה יותר טעים.

  • דקלה  On 7 באפריל 2011 at 14:23

    רציתי לקרוא עוד. נורא יפה.

  • tsoof  On 7 באפריל 2011 at 14:28

    מעניין, המקום הזה שלך. כמה הוא רחוק משלי.

    ועדיין, מקונדו.

    • רוני  On 7 באפריל 2011 at 14:30

      מקונדו שלך היא אותו מקום אבל חשבתי על החודשים שהיית שם ב-82, על האנשים האחרים. מקום אחר.
      אולי תכתוב את זה?

  • הופ  On 7 באפריל 2011 at 14:30

    מזדהה עם התחושה. גם אותי הנסיעה לבית שבו גדלתי בו (יותר נכון, הבית בו ביליתי את כל החופשות והחגים) מחזירה אותי מיד לעצמי הקטן. כאילו הבית ההוא הוא הגוף הקטן שלי בגיל 5, וכל חזרה אליו מחזירה אותי לאותו גוף.
    וברור חיל הוא הקיבוץ אליו הולכים בערוץ הספורט לפני משחקים בין ברזיל לארגנטינה ומראיינים חבורה של אנשים בתלבושת ברזיל מול חבורה של אנשים בתלבושת כחולה לבנה מהקיבוץ הסמוך (שם עושים אסדו כל היום). וסביר שגם סלבה ברזילאי יהיה מעורב באיזשהו אופן.

    • רוני  On 7 באפריל 2011 at 14:32

      סלבה היה בהחלט חלק מהנוף. איש מתוק, אבל אף פעם לא התעניינתי בו במיוחד, מלבד הזמנים שבהם הבטוקדה הופיעה.
      מוזר לחזור למקום שהיית בו. אתה מתכווץ כי כל העולם שהיה גדול גם הוא מכווץ ועלוב פתאום.

  • דודו פלמה  On 7 באפריל 2011 at 15:07

    רוני, נדמה שיש משהו חסר פשרות הדוחק להתייחסות באמצעות "הזרה" (מקונדו?) לחומרים המקומיים של הילדות, שכביכול מתכסים בכותרת הקולקטיבית "קיבוץ". כאילו כדי להימלט מכך שראית אחד ראית את כולם.

    אך מי שבאמת גדל בקיבוץ, יודע היטב שמעבר לרכיבים הקבועים של המתכון הקיבוצי המתחזים לפס ייצור שבצדו האחד מורכב משדות, חדרי הורים, בתי ילדים, מדרכות, ילדים יחפים בקיץ, סרטים בחדר האוכל -ומצדו האחר מגיחים ילדי שמש בהירי מבט וזקופי קומה הצועדים בעוז אל החברה הישראלית הצודקת. ובעצם מעבר לכל אלה כולנו, אם כי כל אחד לעצמו, אנחנו אחרים.

    ומעניין עד כמה כולנו, או רבים מאיתנו, שגדלנו בקיבוץ, ראינו את כל האחרים מסביבנו כעשויים מקשה אחת ואילו את עצמנו כיחידים נבדלים החורגים מן הקונצנזוס. ולפעמים כדי להרגע, אני חושב לעצמי שמעטים הם האנשים בעולם שחוו ילדות שאיננה, בחלקים ממנה, פוצעת וכואבת. עד שנדמה שהכרחי הוא שכך תיראה ילדות.

    הקיבוץ היום מנסה להחלים מאותם ימים בהם אסור היה לומר "אני" ולהתאושש מהעובדה שאי אפשר יותר לומר "אנחנו".ואחרי כל זאת עודני מקווה שנשרוד בצוק העיתים.

    • רוני  On 7 באפריל 2011 at 15:30

      דודו, העניין של הביטחון העצמי לא מוגבל לקיבוצים, כתבתי על זה לא מזמן:
      http://wp.me/pKkMN-hl8
      אבל ברור חיל היא מקונדו כי מקונדו היא שם גנרי לכיסופים אל המוזר, היצירתי, הפראי, המכאיב והמקסים גם יחד.
      לגבי הקיבוץ, עזבתי בגיל צעיר, ולכן הכל נותר מאוד מסחרר בזרותו וקסמו. הפרטים לא הובהרו לי מעולם, אלא ברמה תיאורטית. חייתי במשגב עם בגיל עשרים ומשהו וזה היה מאוד שונה.
      התהליך שאתה מתאר לגבי הקיבוצים מסקרן אותי מאוד. אני אוהבת את הקיבוץ ומקווה שישרוד. אבל אני גם ציונית, אז אולי עדיף להתעלם מאנשים כמוני. מיעוט נכחד.
      (אם הייתי יכולה, הייתי גרה בקיבוץ מחר).

  • אביגיל  On 7 באפריל 2011 at 16:33

    רוני, בכל פעם אני רוצה לכתוב לך את זה ונמלכת בדעתי. הפעם אכתוב: את בת גילי ובכל זאת בעיני חיית מאה גילגולים ויותר. מדי כמה פוסטים אני מגלה עוד ניואנס, עוד תכונה, עוד פרט ביוגרפי עוצר נשימה ומוקסמת כל פעם מחדש.

    • רוני  On 7 באפריל 2011 at 22:20

      אביגיל, אני חושבת שהכתיבה יוצרת את התחושה הזאת יותר מאשר המציאות.
      ותודה רבה. כיף לשמוע את זה ממך.

  • אילן  On 7 באפריל 2011 at 16:55

    רוני יקרה
    סיפורי הקיבוץ שלך (וגל האחרים גם) תמיד תמיד כל כך יפים. את מצליחה במילים כל כך בודדות להעביר בצורה שלמה אוירה שמי שלא גדל בקיבוץ (וגם מי שלא היה ילד קצת שונה, בעם כולם קצת שונים) לא יוכל להבין.
    אילן

    • רוני  On 7 באפריל 2011 at 22:21

      אבל אני יודעת על הקיבוץ כל כך מעט. הסיפורים שלך שלמים משלי, לא שמת לב?

  • נועם לסטר  On 7 באפריל 2011 at 17:23

    כתבתי עכשיו סדרה שלמה על קול אחר מהקיבוץ.
    הקול שלך אחר… מיוחד… הלוואי שיהיה המשך לנקודות האלה

    • רוני  On 7 באפריל 2011 at 22:23

      נועם, בימים האחרונים שלחתי את הלינק לסדרת הרשימות שלך לכמה אנשים שהביעו התפעלות מהספר. ושמרתי לי את הכתובת, כי אני רוצה לקרוא את הספר לפני שאצלול להתרשמות שלך.
      תודה על המילים החמות. אני לא בטוחה שמי שעזבה את הקיבוץ בגיל צעיר כל כך יכולה לספק תובנות, רק רשמים חושיים. נראה מה עוד יבוא משם, ואם יבוא, אני אכתוב.

  • נועם לסטר  On 7 באפריל 2011 at 22:57

    תובנות יש מספיק. רשמים הנרשמים בכישרון – זה נדיר.

  • שחרור יונים  On 8 באפריל 2011 at 18:02

    מקסים בעיני.
    קול כך אישי ובכל זאת מדבר אל כל מי שהיה אי פעם ילד.

  • לילך  On 14 באפריל 2011 at 12:37

    זה נורא מצחיק, קראתי את שדרות מקונדו של גלית כהן קרליבך וכל כך אהבתי והזדהיתי ששיטוט בגוגל הוביל אותי למקונדו שלך, שהוא ההיפך ממה שדלית כתבה.

    • רוני  On 14 באפריל 2011 at 13:23

      ובזכותך הגעתי אני לטקסט של גלית. וברור חיל היא רבע שעה משדרות. תודה.

  • ענבל  On 2 ביוני 2011 at 14:34

    אוהבת אותך בגלל מה שאת עושה לי בכתיבה שלך.
    ענבל (כבר בלי צמות)

    • רוני  On 2 ביוני 2011 at 21:35

      אוהבת אותך כי את החברה הראשונה שלי, עם או בלי צמות.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: