פַאבֶלַה

(התעתוקים נאמנים לאופן שבו ביטאה אותם דונה אווה, ולא כמקובל)

בת 15. מגיעה לסאו פאולו אחרי 30 שעות טיסה. תל אביב-פרנקפורט-ליסבון-ריו דה ז'נירו-סאו פאולו. לבד. עייפות תהומית.

הדודים אוספים אותי בשדה התעופה. שוקעת במושב האחורי באוטו ומתבוננת. נוסעים אל העיר. אוטוסטרדה רחבת ידיים. חמישה או שישה או עשרה או מאה נתיבים. הכביש הכי רחב שראיתי מעודי. בין הנתיבים אל העיר וממנה אי תנועה ברוחב של כעשרה מטרים. נער הולך במרכזו. אין מעברי חציה. אין מחלפים לאורך קילומטרים. מתוך ערפילי העייפות עולה התהייה – איך הוא הגיע לשם?

עוד כמה נערים.

אשה עם סל על הראש – ככה דונה אווה, סבתא, היתה מסתובבת בפורטו אלגרי, בריו דו סול, מוכרת מיני סדקית זולים, וסבא-רבא מרקוס היה צועק עליה שהיא נראית כמו גאושה או נגריניה ועושה לו בושות.

ילדים משחקים בכדור.

עוד חצי קילומטר. לפתע, באחת, נסתר אי התנועה תחת המון אדם. מאות ואלפי אנשים. מבני קרטון ואסבסט מוזרים. כביסה תלויה על חבל. אנחנו נוסעים אל העיר על אחד מעשרה או מאה הנתיבים, בצד השני נוסעים אל שדה התעופה. בין הנתיבים האנשים, המוני האנשים החומים, והם נראים שלווים. הם נראים כמו דונה פלור, ואדיניו וגבריאלה cravo e canela, אבל כאן לא באהייה. אנחנו חולפים במהירות על פני קבוצת נשים משוחחות. אשה מכבסת בקערה. ילד מטפס על גג מבנה אסבסט. ילדה בשמלה צהובה מביטה במכוניות.

עייפותי מתחלפת בפליאה. "מה זה?"

"פאבלה," אומרת הדודה שלי. "הם גרים פה." אני שומעת פורטוגזית מאז לידתי, והמילה הזאת חדשה, ובכל זאת מובנת לגמרי מרגע שנאמרה.

היא מסתובבת ומביטה בי. "משהו, אה?" היא אומרת.

זה נמשך עוד זמן רב. לבסוף מתמעטים המבנים, ונותרות רק שיירות דקיקות של גברים בדרכם אל העיר וממנה. הם הולכים. ואנחנו נוסעים עוד ועוד, והם הולכים. הם הולכים. מרחק של נצח. מכנסיים קצרים וארוכים, וחולצות קצרות וארוכות. הכל צבעוני מאוד. אין עונה, אין אופנה. אלו בדים שנמצאים ועל כן לובשים אותם.

"הם באים לעבוד בעיר?"

"אלה לא עובדים. אלה רק גונבים."

בבית מורידים ממני את השרשרת הדקיקה מבת המצווה ומסתכלים באי שביעות רצון באדידס שלרגליי, ואז ממהרים לראות את הטלנובלה, כל יום בארבע משודר פרק. כמה ימים אחר כך עוצר נער את בן דודי ברחוב באיומי סכין ומוריד מרגליו את הנעליים הלא-ממותגות. הוא חוזר הביתה בגרביים. המשרתת שחיה בבית, בחדרון-ארון קטן ליד המטבח, מפצה אותו בשתי לחמניות עם דויסי ג'י לייצ'י בבוקר למחרת.

משך כל הביקור אני מחכה רק לנסיעה, כדי לחלוף שוב על פני הפאבלה. בדרך חזרה אני מביטה בריכוז עצום, לא מסירה עיניים אפילו לרגע מהחיים על אי התנועה.

אני מחפשת את תמונות האוטוסטרדה הזו ברשת ולא מוצאת. אני חושבת שאולי דמיינתי את כל זה.

ברזיאוּ, קֶריג'יניה. (צילום: אליסיה שחף)

בריו אנחנו חולפים באוטובוס על פני אתר האשפה ז'רדיאו גרמאשו ואני רואה את ילדי הזבל. בקניון הסמוך אני קונה לי מחברת יפהפיה בפפילריה ורואה איש גונב שפופרת משחת שיניים בסופרמרקט הסמוך. אני שוכחת בכח, עד שויק מוניז מחזיר אותי לשם.

ואליסיה, שנסעה לקרנבל בבאהייה, ואחר כך עצרה אצל ז'ורז'י אמאדו מי אמור והביאה לי במתנה תמונות שחלמתי כל חיי.

Tristesa no tiene fin, Felicidad si.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמי ברקאי  On 7 באפריל 2011 at 09:31

    איזה יופי, רוני.
    אני אוהבת את הפשטות בה סיפרת את כל זה ומתוכה עולה המבט של עיני הילדה במושב האחורי שקולט את הסתירות, הפלאים והכאב שבתוך כל זה.

    • רוני  On 7 באפריל 2011 at 11:03

      תהיתי מאיפה בא הקול הזה, אבל את צודקת. הזכרון היה חד כל כך עד שדיברתי בקולה. תודה, תמי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: