כשף יומיומי

יואבי שלי, ינאי, אוריה והללי אהובי נפשי,

זה עתה שבתי מטיול קצר במושב עין עירון, שבו אני נמצאת. כשיצאתי כבר היה 11:30. חם כאן מאוד, וחששתי שמא לא אהנה מהטיול בחום הזה. אבל הרעיונות אזלו לי, וכל מה שכתבתי היה דל ורעוע, אז הלכתי לי. נשר, כלבה מצחיקה ועצלנית שגרה בבית הזה, אירחה לי לחברה בתחילת הדרך. ירדנו בשביל הפונה אל השדות, ולאחר דקות ספורות היא התחרטה ושבה על עקבותיה. הבנתי אותה, היא חוזרת הביתה לנמנם על הכרית הירוקה. אני, לעומתה, חייבת לכתוב. הלכתי לחפש לי השראה.

השדות היו רחבי ידיים, ותחילה נדמו לי ריקים מאוד. שיבולים שיבולים, ירוקות עדיין, והחיטה בתוכן שמנמנה ונראית כאילו בעוד רגע תהיה מוכנה לקציר. נשאתי את עיני אל מעבר לשדה וראיתי מימין, במרחק, חורשה מוצלת ששביל משתפל אליה (עוד נחזור אל השביל הזה) ומולי חממה גדולה בקצה שדה חיטה. ברקע שמעתי שירת ציפורים, מדי פעם טרטור של טרקטור או צהלה של סוס.

בזווית העין ראיתי משהו כתום על אחת החיטים. התכופפתי ומצאתי פרת משה רבינו כתומה וקטנה. היא נמנמה על שיבולת בשלווה. כשהבטתי מקרוב בשלפי השיבולים שסבבו אותה, מצאתי עוד נקודות כתומות עליזות. חלקן היו אחיותיה, חלקן חיפושיות מאורכות ממנה, חינניות פחות. מאז ילדותי אני אוהבת את פרת משה רבינו. כשהיינו קטנים, היינו מוצאים עשרות מהן בגינה הקטנה של סבא יעקב וסבתא מרים בקרית ים.

מצאתי לי שיבולת צהובה שיבשה בטרם עת, והעברתי אליה חיפושית קטנה אחת. התבוננתי כיצד היא מטיילת על השיבולת, מחפשת משהו, ככל הנראה. אולי לחות, או פינה מוצלת. היא טיילה עד קצה השיבולת על חט דקיק, כמעט כעובי שערה. כל רגליה התפתלו סביב החט הזה, והיא טיפסה בסבלנות. כשהרוח נשבה והשיבולת בידי רעדה, היא פנתה לשוב אל מרגלות השיבולת. היא נראתה לי די מיואשת, אז ויתרתי לה והעברתי אותה בעדינות אל שיבולת ירוקה ומוצלת, והמשכתי בדרכי. פרפרים ריחפו מסביב, וצניפת הסוס נשמעה שוב מרחוק.

סוס! הממ. התבוננתי סביב ואכן, ראיתי סוס! על גבו ישב רוכב חבוש כובע רחב שוליים ומרופט. הוא דהר על השביל שבין השדות, ופתאום ראיתי לאן הוא ממהר: שלושה סוסים נוספים טיילו להם סתם כך בצהרי היום על אותו שביל, קרובים למדי לדרך שעליה צעדתי. הוא קרב אליהם, תחב את אצבעותיו בפיו ושרק בכח. הסוסים, שניים גדולים למדי וחומים, אחד קטן יותר וכהה – היו עליו כתמים שחורים ממש – עצרו וחיכו לו. הוא עשה להם סימנים בידיו, אבל לא נראה שהם הבינו מה הוא רוצה.

אחרי רגעים ספורים פרצו שלושתם בדהרה היישר לעברי! ירדתי מהשביל והתבוננתי בהם. הם רצו ביחד, בקצב דומה, חלפו על פני בשעטת פרסות ובריח זיעה וחופש נפלא, והמשיכו אל המקום שממנו באתי. אחר כך פנו לתוך השדות, והיישר אל השביל ההוא, הפונה אל החורשה.

הרוכב התקרב אלי בדהרה, כלבו לצדו. "איזה שובבים אלה," הוא אמר. "הם ברחו מהאורווה של רון! הם עושים את זה בזמן האחרון, זה כבר נהיה דבר של קבע!" הבטנו בהם, מוקסמים.

"כמה הם יפים דווקא ככה, כשאיש אינו רוכב עליהם," אמרתי. הוא הנהן. אחרי שפנו אל השדות הוא אמר, "יופי, הם דוהרים בכיוון של האורווה, אני אנסה להכניס אותם." פנה מעלי באחת ופרץ בדהרה בעקבות הסוסים. שני פועלים תאילנדים שעבדו בשדה הביטו במתרחש בתמיהה. הבטתי בהם עוד כמה רגעים, עד שכולם נעלמו מעיניי, ואז המשכתי בדרכי.

ראיתי שיחי חרדל וחרציות, סרפדים וחלמית גדולה ומלאה פרי – אתם מכירים את החלמית הגדולה, היא זו שמצמיחה חובייזה. גם החובייזה עדיין לא בשלה, ובכל זאת אכלתי אחד או שניים. הם היו טעימים מאוד.

קטפתי כמה פרחים שלא זיהיתי. הבחורה שבדירתה אני מתגוררת היא גננית מוכשרת ולומדת חקלאות טבעית (צילמתי לכם את הפריחה היפהפייה בחצר שלה), ורציתי לשאול אותה מה שמותיהם. לפתע שמעתי עוד סוס. הבטתי לימיני וראיתי אותו. הוא היה בתוך חצר גדולה מוקפת גדר עץ חומה וגבוהה. סוס לבן, מנוקד בכתמים חומים ושחורים. על פי שערו המבריק הוא נראה לי צעיר למדי. החצר היתה מלאה באיזה צמח נמוך וירוק. החלטתי לגשת ללטף אותו מעט. הוא קיבל את פני בצהלה, ודחק את אפו בין סורגי גדר העץ. ליטפתי אותו בשמחה, ולפתע הוא פתח את פיו ונגס בפרחים שלי! לרגע נבהלתי, ואז צחקתי.

"אתה רעב?" שאלתי אותו. הוא צהל.

החלטתי שהוא מתכוון להגיד, "מאוד! אני מאוד רעב!" פניתי שוב לעברו האחר של השביל וקטפתי עוד פרחים. המונים. ניגשתי אליו. הוא קיבל את הליטופים שלי בסבלנות, אבל מה שהוא באמת רצה היו הפרחים שבידי. הושטתי לו זר יפהפה, והוא נגס את כולו מיד, משך את הגבעולים מידי ופנה לאכול בתוך החצר שלו.

טיילתי עוד קצת אחר כך. ראיתי טרקטורים בשבילים, ואשה מבוגרת תולה כביסה על מתקן עגול וגבוה בחצר, בדיוק כמו זה שהיה לנו בבית כשהייתי ילדה. ראיתי עצים מעניינים שאני רוצה להזכיר בספר, בית מקסים שבנה מישהו על עץ, חממות שבהן אופניים ושרכים משתפלים מעציצים. הכל היה מקסים, וחשבתי עליכם כל הזמן הזה. אני חושבת שיש לי מספיק השראה בשביל לכתוב עוד.

אוהבת מאוד, אמא

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • chellig חלי גולדנברג  On 1 באפריל 2011 at 13:12

    עונג שבת את. שבת שלום יקירתי, שתמצאי עוד.

  • מיקי  On 1 באפריל 2011 at 15:29

    הרי כתבת עכשיו. הכתיבה שלך על פרחי השדה, פרת משה רבנו, הסוסים- היא היא הכתיבה עצמה.
    מתגעגעת.

  • רוני  On 1 באפריל 2011 at 18:20

    שתיים שהגיעו עד הסוף!
    תודה, חלי. המעיין אינו כלה (אני מקווה). שבת שלום, יקירתי.
    מיקי, נכון. זה נכתב כאימייל והועבר לכאן כי נהניתי, וכי אני אוהבת מכתבים. אבל זה לא מה שבאתי לעשות פה. רק מכתב אהבה קטן.

  • ודו פלמה  On 2 באפריל 2011 at 19:32

    רוני, איזה יופי דהרת הסוסים העלתה אבק מתוק מנחירי אל גרוני. הרחתי חופש. הרחתי קיץ. הרחתי סיפור…
    תודה.

  • galithatan  On 3 באפריל 2011 at 00:30

    נראה לי שאפשר לגנוב איתך סוסים 🙂

    (מטאפורית בלבד כמובן)

  • ניר  On 3 באפריל 2011 at 18:51

    כתיבה יפה.

  • רונית  On 4 באפריל 2011 at 18:02

    בדיוק חשבתי השבוע – איפה רוני? ואיך שהיית רצינית כשיצאת מהקיר. והנה את פה מטיילת קילומטר וחצי מזרחה מהבית שלי. בפעם הבאה את מוזמנת, זה ברגל..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: