על השכחה

אני רוצה לכתוב עליו, על אבי המת, שוב ושוב. אולם אני חרדה כל כך מפני הכתיבה הזאת, משום שבאופן מוזר, כל "הנצחה" שלו במילים כתובות מוחקת עוד שכבה מזכרונותי, ביעילות ובעוצמה של מטלית גסה טבולה באקונומיקה.

אין בי כעס, אני אומרת. כבר שנים אני אומרת זאת, אחת-עשרה שנים וחצי חלפו מאז מותו, ואין-הכעס הזה התקבע מזמן כעובדה. האם כעסתי עליו לאחר שלקח את חייו? אין לי שום ידע ממקור ראשון על הדבר. בכל התקופה ההיא, שבה היו גופי ונפשי שרויים בעננה סמיכה, לא כתבתי דבר. את מה שאמרתי אין איש שיזכור, משום שכל מי שדיברתי איתו היה שרוי באותה עננה עצמה.

שנים חלפו לפני שהעזתי לכתוב עליו. נדמה לי שבשנים הראשונות עוד חי בזכרוני מאוד, אבל גם בכך אין לי ביטחון ממש. אולי רק ייחלתי שיחיה בזכרוני, שכן זכרוני פגום כל כך עד שדבר אינו חי בו ממש, רק דמויות אפלות חולפות בו מדי פעם, וזוכות להתבוננות וניתוח ומילים, שכולם גוזלים מהן את דמותן המקורית ומעצבות אותן באיזו דמות חדשה שבוראת אני הנוכחית.

אבי הלך בחטף, ומאז אין לי שריד ממנו. כל הסיפורים שאני מספרת לילדיי וכותבת כאן לעתים הם הדמויות האפלות, המעוטרות בדמיון האלה.

לעתים נדמה לי שהביטוי המוחלט, השלם ביותר, של הדמיון הוא החרדה. חרדתי מפני מותו כל חיי, ציירתי אותו לעצמי בדייקנות יתרה עוד כשהיה כאן. היה האקדח, והשיער הסמיך, החלוד, הארוך. והיה החיוך המבודח, שלא יופנה אל כלי הנשק. דימיתי שכשתבוא העת, המבט שיפנה אל האקדח ידמה ביותר להבעה שהיתה על פניו בעת ששכב בסלון על כורסת הטלוויזיה הכחולה שלו, ממשש ביד אחת את הגדם הימני, לועס פיסת נייר, ואינו זוכר לעטות שום מסיכה. נדמה לי שברגעים האלה, שבהם זעמתי עליו לעתים קרובות על שום שהתעלם ממני, הוא היה נוכח מכל, ורק עוורוני, שנבע מעיסוק אובססיבי בעצמי, מנע ממני לראות זאת.

הוא אהב להיות לבד. כשהיה לבד לא היה עליו להגן עלינו, לבדר אותנו, להתנצל על שאינו מי שביקשנו שיהיה. הוא עסק בעולמו הפנימי, שנסתר מאיתנו כמעט לחלוטין משך רוב ימיו, ורק פיסות נייר בודדות מנעוריו, מכתבים ושירים, מגלות את מי שהיה פעם, הרבה לפני שזכיתי להכירו.

דימוי: אביאל טוכטרמן. (צילום איום ונורא בנייד: אני)

בשיחות עם חברו הטוב ביותר, אריה מינטקביץ', עולה דמות שונה באופן מוחלט כל כך מזו שהכרתי. ואחרי השיחות הללו, עוד פיסה ממנו, האיש שהיה ממשי מול פניי, נמחקת במילים. אני קוראת את הרשימות הרכות והחדות שכותב אחי, צפריר, ועוד פיסה נחשפת, ועוד פיסת ממש נעלמת.

מעשה המחיקה הגלום בכתיבה, בקריאה, בדיבור על אודותיו, משתק אותי כעת. נדמה כי רק פירורים מעטים ממנו נותרו כאן עדיין, ואני רוצה לאחוז בהם, ומאלצת את עצמי להרפות. משום שבכל פעם שאני אוחזת, הם מחליקים מידיי, כנחשי מים חמקמקים, ועוד פיסה ממנו אובדת לי לעד.

*

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • לי עברון-ועקנין  On 29 במרץ 2011 at 20:17

    דברייך מרגשים כל כך.
    הכתיבה שהיא מחיקה… אני לפעמים חשבתי שיש בזה תשלום, אנחנו מעמידים משהו במילים ותמורתו משלמים במשהו אחר…
    וגם החוויה של הדמות האחרת העולה מדבריו של אדם שהכיר אותו – אני בדיוק כותבת/מנסה לכתוב משהו על זה…
    חיבוק גדול לך רוני היקרה. תודה שאת כותבת דברים חשובים וחמקמקים…

  • מירי  On 29 במרץ 2011 at 21:03

    בלי להכיר אותך המון אני אוהבת אותך ואת כתיבתך, ושמחה שאת נוכחת פה, ברשת וגם בחיי שלי. תודה על הכתיבה. את מרגשת.

  • אילנה פלג  On 30 במרץ 2011 at 04:07

    אני קוראת עכשיו את ספרה של ג'ואן ויקרשם 'מפתח לאבא, מי הוא היה ולמה הוא התאבד'. ספר מרתק בעיני.
    אנחנו מתעסקים בדמותם של הורינו כאנשים בחלוף זמן, לאחר מותם, שבו התעסקנו בדמותם כהורים. את מצרפת את חלקי הפאזל, רואה את אביך במותו כפי שלא יכולת לראותו בחייו, וכתיבתך מחייה את דמותו בעיני כקוראת.

  • כוכבית  On 30 במרץ 2011 at 07:15

    כמה את מדויקת. כל כך נכון. הזכרון משתנה ברגע שכותבים אותו או מספרים אותו. משהו מה"ניקיון" של הזכרון משתנה כשהוא מפורט במילים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: